ראה תשע"ה (גליון מספר 914)




פרשת ראה

גליון מס' 914 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ

בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן לָךְ

לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת

יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.

(דברים טו, ז)

 

 

כי יהיה בך אביון – התאב תאב קודם. מאחד אחיך – אחיך מאביך

קודם לאחיך מאמך:

שעריך – עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת…

מאחיך האביון – אם לא תתן לו, סופך להיות אחיו של אביון.

(רש"י שם,

שם)

 

כי

יהיה בך אביון – היינו בין עניי

ישראל ובין עניי עכו"ם מפני דרכי שלום, ושם אביון הוא הגרוע מכל לשונות המורים

על העוני, ושרשו אבה על שתאב לכל דבר, מבואר שכל שתאב יותר מצוה להקדימו.

 (מלבים שם, שם)

 

לא תאמץ את לבבך – כי המונע עצמו

מלהיטיב לעני ואביון הוא צריך לאמץ לבבו, לפי שהרחמנות היא טבעית לאדם.

(רבי שמואל יצחק

רג'יו שם, שם)

 

מאחד אחיך. ממיוחדים שבאחיך היינו עני הגון. שאינו מחזר עה"פ

אלא עני שירד מנכסיו והוא חשוב.

 (העמק דבר שם, שם)

 

 

 

שנים שהולכים יחדיו כי לכך נועדו: אהבת

ישראל, והמוסר האוניברסלי

לאה שקדיאל

את העיון המחודש

לאחרונה במשנתו של הרש"ר הירש אני חבה לספרו של ד"ר שלמה שרתוק,

"קנקן ישן מלא חדש: שמרנות וחדשנות בפרשנות הרש"ר הירש לתורה"

(הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010). כמו

רבים בציונות הדתית, אני נוטה לזכור לרש"ר הירש דווקא את התנגדותו לציונות,

ומשלימה עם דחיקת משנתו אל השוליים בארון הספרים של קהילותינו ושל מוסדות החינוך

שלנו. את החיבור מחדש של חלק מיורשי משנת "תורה עם דרך ארץ" לציבור

החרדי-לאומי מאסכולת הראי"ה קוק, אני רואה לא רק כאירוניה של ההיסטוריה

(ציוניזציה של צאצאי הייקים בארץ), אלא כהזדמנות להבלטה של המוטיב המשותף לשניהם:

חשש מפני לאומיות פיסית וחומרית בלבד, מחוסרת תכנים ערכיים של תחייה רוחנית

תורנית. ההבדל ביניהם הוא דורי: הרש"ר הירש חי במאה ה-19,

בעוד עיקר פועלו של הראי"ה קוק היה במאה העשרים ובארץ ישראל. אבל שניהם חתרו

לניסוח משנה לאומית-יהודית המתמודדת עם ערכים אוניברסליים באופן קשה לעיכול מיידי,

ושניהם סובלים עד היום מפישוט יתר של כתביהם ומהוצאת דבריהם מהקשרם המקורי. לדעתי,

הניסיון להעמיד את הרש"ר הירש על יהדות תורנית של גלות בלבד, מסולף ממש כמו

הניסיון להעמיד את הראי"ה קוק על יהדות אתנוצנטרית המתכחשת לבני אדם שאינם

יהודים. ברצוני להקדיש את ההצעה ללקחים ציוניים-דתיים עכשויים ממשנתו של הירש

לזכרו של אחד מניניו, ההיסטוריון מרדכי (בן יצחק) ברויאר, שהיה ממייסדי "עוז

ושלום" בשנות השבעים.

בפרשתנו מופיעה

ההוראה הניתנת ערב הכניסה לארץ לקיים מצוות מסויימות "במקום אשר יבחר

ה'". הרש"ר הירש מפרט באריכות את החשיבות של האיחוד הלאומי, אולם איחוד

זה – חברתי, גיאוגרפי, פוליטי – אינו

מוצג כמטרה כי אם כאמצעי בלבד למימוש התוכנית האלקית בעולם. וכך הוא כותב בפירושו לדברים

י"ב 9:

משמעותו ההיסטורית של המקום הזה מעלה אותו מעל לכל הווה לאומי,

והרי הוא מגיע עד למקור האומה; גדולה מזו, על פי המסורת שנשתמרה באומה, מקום זה

מגיע עד להתחלות הראשונות של האנושות. לפיכך כל דור הניגש אל המקום הזה יראה את

עצמו כיורש וכממשיך של הייעוד הלאומי ושל ייעוד כלל האנושות, וכך יבין את משמעות

התפקיד היהודי: מוטל על ישראל לשוב לאנושות המקורית הקרובה לה', ותפקידו להחזיר את

עטרת האנושות ליושנה. המקום שנבחר הוא הר המוריה, ועל פי המסורת גם נח וגם אדם

הראשון בנו שם מזבח לה' (עי' רמב"ם הל' בית הבחיר פ"ב הל' א-ב); והזכרונות

ההיסטוריים של המקום הזה מבטאים "כי מציון תצא תורה (ישעיה ב 3)

ו"ביתי בית-תפלה יקרא לכל העמים (שם נ"ו 7) [מראי

המקום, וכן ההדגשות – במקור].

מה רב המרחק של

השקפה תורנית זו מהאופנה הרווחת היום להדגיש אך ורק את בעלותו האקסקלוסיבית של עם

ישראל על הר הבית, על ירושלים, על הארץ. לא המסורת אודות העקדה על הר המוריה

מעניינת את הירש אלא דווקא השורשים האוניברסליים של תפקידו הסמלי של המקום הזה,

והאחריות של עם ישראל להוביל את האנושות כולה למימוש ערכים אוניברסליים אלה1. בפירושו לדברים ט"ז 9 הוא מרחיב:

ישראל היא אבודה והיא תימחה מספר ה' של דברי ימי העמים, אם

תהיה דומה להמון העמים ותראה את תכליתה העליונה באדמה הלאומית וברווחה הלאומית

הנוצרת ממנה, אם כל האינטרסים הרוחניים והמוסריים יהיו נטולי ערך עצמי ומשועבדים

כאמצעים לאותה תכלית. עם ישראל יכפור בעצם שליחותו בין העמים אם לא יתחיל לספור

[=את הזמן בין הגאולה הפיסית ממצרים לבין הגאולה הרוחנית במתן תורה] במקום שאחרים

כבר חדלו לספור [=חדלו לשאוף למימוש ייעוד רוחני אחרי השחרור הפיסי שלהם משיעבוד].

דרושה עבודה של התגברות עצמית הנשנית שבעת מונים כדי להגיע לפסגת התפיסה הזאת

[…] בתפיסה זו יש ערך עצמי רק לצדק ולמוסריות, ואין מייחסים ערך לצדק ולמוסריות

משום שרווחה חומרית מושגת ומובטחת בהם, אלא כל רווחה חומרית חשובה רק באותה מידה

שיושג ויבטח בה הצדק והמוסר ותתקיים בה הומניות במשמעותה המלאה […] אחרי שכבר

זכית לחירות וגם ירשת את הארץ המבטיחה את החירות מבחינה חומרית, אל תראה את עצמך

כמי שהגיע למטרתו, אלא דע שאתה בתחילת הדרך אל ייעודך.

הרי לפנינו אזהרה

מפורשת מפני ניצול העצמאות הלאומית שלנו בארצנו לשם הפרדה בין "מה שטוב

ליהודים" לבין מה שטוב לאנושות כולה. המוסר האלוקי אחד הוא, ועם ישראל מחוייב

למימוש המוסר ההומני, האוניברסלי הזה. התמסרות לתפיסה של "עם לבדד ישכון

ובגויים לא יתחשב" כייעוד לאומי, היא סילוף כוונתו של בלעם בדברי

ברכתו-נבואתו: בלעם מתאר מציאות של ייחוד לאומי שכל מטרתה הוא להשפיע בכיוון של

"מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". עלינו להדגיש דווקא את הרצף

העקרוני בין מה שטוב לנו לבין מה שטוב לאנושות כולה2. אם לא נשתמש

בעצמאותנו המדינית לשם כך, אם נצדיק כל סטייה מהמוסר הכלל-אנושי בתירוץ של הגנה על

בטחונם ורווחתם של יהודים בלבד, נאבד. ואין המדובר כאן בהתרפסות של פטריוט גרמני

בפני הרוב השליט בארצו, אלא בניסוח חד של המצפן שצריך ללוות אותנו גם כאן וגם

היום.

אסיים בציטוט פירוש

הרש"ר הירש לדברים י"ב 10-11:

מאמר ה' שבפי נתן הנביא (שמ"ב ז 1-2) קושר את בניין המקדש במקומו הנצחי למשמעות

הנצחית של בית דוד; ולא לצורך ישראל בלבד נבחרה שושלת בית דוד, אלא יש לה משמעות

לעתיד הרחוק ביותר של האנושות, שהרי כך אמר דוד בתפילתו: "וזאת תורת

האדם" (שם 19).

תורת האדם – כי

היהודי הוא קודם כל אדם, תמיד אדם. בספרו מדגיש ד"ר שרתוק את המונח "איש

ישראל" (mensch Jissroel) בו מציין הרש"ר הירש ב"אגרות צפון" את האדם

התורני האידיאלי שמעצבת התורה, והרי זו המשמעות שחדרה גם לעברית המדוברת מן

היידיש, להיות "מענטש", להיות בן אדם. כדי למלא את שליחותו בעולם, לא

יכול האדם היהודי להיברא כיצור אלוקי מסוג אחר אלא כ"אדם", ומצוות התורה

אינן פועלות כדי להוציאו מכלל בני ה"אדם" כולם אלא להפך, כדי לממש את

המיטב שב"אדם" באשר הוא. הרש"ר הירש מנסח בזאת עמדה הומניסטית בשפה

יהודית. "דרך ארץ קדמה לתורה" משום שהתורה אינה אלא שכלול של דרך ארץ,

זוהי המשמעות העמוקה של "תורה עם דרך ארץ".

מדינת ישראל קמה

משום שהתנועה הציונית הצליחה לחבור למתוקנות שבאומות העולם – בריטניה, חבר

הלאומים, האו"ם – ולשכנע כי מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית הוא מימוש של

עקרונות הצדק האוניברסלי. ההיגיון הרווח היום בשיח הפוליטי, הביטחוני, והאזרחי

בישראל, הוא "פוסט ציוני", משום שהוא מתעקש לבסס את רווחת היהודים

במנותק מהשיח האוניברסלי על צדק ומוסר. אם חפצי חיים אנו, עלינו להיאבק על שימור

החיבור שלנו למשפחת העמים הדמוקרטיים, כי לשם מכוונת התורה את הלאומיות שלנו.

לאומיות יהודית הומניסטית, ולא שוביניסטית.

1. וראו אור

מרגלית, "הר קדשי": מסגד אל-אקצה ליד בית-המקדש! דעות

58 חשוון תשע"ג. תודה לד"ר שלמה שרתוק על ההפניה למאמר זה.

2. וראו חילופי מכתבים

אודות פירוש הרש"ר הירש למפגש בין יעקב לעשו בפרשת ויצא, בין ש.ה. ברגמן לבין

נחמה ליבוביץ, שפרסם אביעד הכהן, מימד 12,

אפריל-מאי 1998, עמ' 16-19.

לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית,

ירוחם.

 

 

ונתן לך רחמים – דמעשה עיר הנידחת גורם שלוש רעות בישראל: שההורג נפש נעשה אכזר בטבע,

והנה יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו

עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו

קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל. שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח

הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון אפו. ונתן לך רחמים.

מדת רחמים. (העמק דבר לנצי"ב

מוולוזין דברים יג, יח)

 

"כי לא יהיה בך אביון" – "כי

לא יחדל אביון מקרב הארץ": הבטחה? תביעה?

בשמיטת

כספים נאמר: "כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך ה' בארץ…" ובמצות

צדקה, בקשר ל"א תקפוץ את ידך… פתוח תפתח את ידך", נאמר: "כי לא

יחדל אביון מקרב הארץ".הסתירה בין שני פסוקים אלו היא מדומה. את "לא

יהיה בך אביון" אין להבין כהבטחה, אלא כדרישה המכוונת לאדם.

מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו על-ידי קיום מצוות שמיטת כספים וכל הדינים

האחרים שמשמעותם היא סוציאלית. בלעדי סידורים אלו, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים

הפסוק האחר: "לא יחדל אביון מקרב הארץ". האביון איננו מתבטל מעצמו,

ז.א.: משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, ואף אין להטיל את ביטולו על

ה"פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון", אלא ה' דורש ממנו שנדאג שלא יהיה

אביון בקרב הארץ.

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 121)

 

 

קוראים מגיבים

שלום,

ראיתי

אתמול, עם כמה שבועות איחור אני מודה, את הגיליון של פרשת בלק בבית הכנסת של מקום

העבודה שלנו. בעמוד הראשון מופיע כרגיל את האיור של הרי לנגבהיים. לדעתי, ההומור

של המדור הזה הינו בדרך כלל גבולי מאד, ואינני מבין תמיד את מיקומו בגיליון מכובד

של דברי תורה. אלא שהפעם אותו הגבול נחצה באופן בוטה ביותר. הקריקטורה של סגנית

השר ציפי חוטובלי, יחד עם המלל המפוקפק המלווה אותו, איננו ראוי לגיליון המכבד את

עצמו. גם אני לא תמיד מסכים עם ההחלטות של סגנית השר, אבל לרדת לרמה כזאת של זלזול

בעמדותיה הפוליטיות אינו מביא כבוד לגיליון שלכם.אגב, קללתו\ברכתו של בלעם יכול

להתפרש באופנים שונים (ראה לדוגמא פרושו של הנצי"ב), והפרוש המיוחס לציפי

חוטובלי המרמז לרצון לבידוד של ישראל ביחס למשפחת העמים, אינו תואם כלל את

העמדות האידאולוגיות של סגנית השר בנושא הזה.מעבר לשאלה עד כמה גיליון של דברי

תורה יכול להביע עמדה פוליטית כזו או אחרת, הדרך שבה עמדה כזאות מובאת משקפת יוהרה

וזלזול כלפי מי שלא חושב כמוכם. וכשהזלזול הזה מכוון נגד מי שמכהן בממשלת ישראל

בפועל, אז הוא ראוי פי כמה לביקורת ולגנאי.

בברכה,

ד"ר

רוג'ר אלימי

 

דר' הרי לנגבהיים מגיב:

 אני מכבד כל ביקורת ספציפית על איור, מבלי להיכנס

לפירושי ראשונים ואחרונים לסוגיית עמדות סגנית השר חוטובלי.

עיקר

הביקורת היא כללית ומכֻוונת בכלל כנגד הופעת איור/פירוש וויזואלי הומוריסטי על דף

פרשת השבוע "שבת שלום". ואני שואל את עצמי למה אחרי 17 שנים של "שבת שלום", דווקא בשנה של רצח

הקריקטוריסטים בפריז, יש תגובה הקוראת להדרת קריקטורה מדף לימוד פרשת השבוע? כל

שבוע האיור על רמה ירודה? אין לי תשובה, אבל העניין מדאיג אותי. הדרת האיור

ההומוריסטי היחיד בכל עלוני ביתי הכנסת ישאיר את השדה לקצת דברי תורה הטובעים בים

של פירסומות , לוחות מודעות נדל"ן והצעות לטיולי כשר-למהדרין-הכל-כלול

לקרואטיה וסלובניה.

בברכה,

הרי לנגבהיים

והעורך מעיר:

אנחנו

מודים לדר' אלימי על תגובתו. אנחנו שמחים שקוראינו מגיבים למאמרים ולאיורים, גם אם

התגובה היא ביקורתית . יחד עם זאת, לא היתה כאן שום כוונה לפגוע או לזלזל, לא

בקוראים ולא בשרה חוטובלי, ואם מישהו נפגע, אנחנו מצטערים על הפגיעה.

ההתייחסות

לעמדה האידיאולוגית הדתית-לאומית שביטאה השרה בקריאתה לאומות העולם להכיר בזכותנו

על הארץ בגלל ההבטחה האלוקית, לפי פרשנות מסוימת מאד של הרש"י הראשון בתורה,

היתה רצינית מאד; אילו היתה כוונה לזלזל, היינו פשוט מתעלמים מהדברים שנאמרו. יש

כאן ויכוח עמוק ורציני בין עמדות דתיות שונות.

מטבע

הדברים, קריקטורות וסאטירות מבטאות לעתים ביקורת נוקבת על עמדות אידיאולוגיות ואין

בהן שום נימה של זלזול. מדובר בסוגה מסוימת של אמירה שאמנם התייחסה הפעם להתבטאות

של פוליטיקאית שנאמרה בהקשר פוליטי, אך הנושא עצמו הוא בעל משמעות ערכית-פרשנית

ולכן מצאנו לנכון להתייחס לדברים. אנחנו מבינים שיש אולי קוראים שבדומה לדר' אלימי

סבורים שאין מקום לאיורים הומוריסטיים בדף פרשת שבוע , לעומת קוראים אחרים הרואים

בהם, כמונו, שפה מדרשית פרשנית מיוחדת וראויה.

פנחס לייזר

 

 

קוראים יקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם הדחופה

בזכותכם, אנו מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה

הצנועות של "שבת שלום" בשנים האחרונות ללא פרסומות.

כידוע, אנו מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת

בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך

הזולה ביותר בין כל החלופות האפשריות

להפצה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון הוכפלה

העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן עזרתכם במימון הוצאה בלתי צפויה זו היא חיונית,

כדי שהפצת הגיליונות לבתי הכנסת תימשך .

את ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן

לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין

,

רחוב דוסטרובסקי 9 ,ירושלים 933806

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס

להפצת הגיליונות בבית הכנסת, לקבלת המהדורה

האלקטרונית, להקדשת גיליון,

לבירור אפשרות של תרומות פטורות ממס,

נא לפנות ל נייד052 3920206 :

ozveshalomns@gmail.com

תודה על שותפותכם במפעלנו

בברכת שבת שלום

עוז ושלום -החוג הרעיוני לציונות דתית )ע"ר(

שבת שלום

עורך אחראי: פנחס לייזר

נתיבות שלוםעוז ושלום

מרכזת המערכת: מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה

דוא"ל: pinchas.leiser@gmail.com

 

מערכת שבת שלום                                    עוז ושלום-נתיבות שלום