ראה תשע"ג (גליון מספר 810)




פרשת ראה

גליון מס' 810 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב

הָאָרֶץ

עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר:

פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ

לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ

בְּאַרְצֶךָ.

(דברים טו, יא)

 

 

תני ר' יהושע: יותר ממה

שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל הבית, שכן רות אומרת לנעמי (רות ב) 'שם האיש אשר

עשיתי עמו היום בועז' – 'אשר עשה עמי' אין כתיב כאן, אלא 'אשר עשיתי עמו' – אמרה לה

הרבה פעולות וטובות עשיתי עמו היום בשביל פרוסה שנתן לי.

 (ויקרא רבה לד, ח)

 

עיר שיש בה ישראל ועובדי

כוכבים, הפרנסין גובין מישראל ומעובדי כוכבים מפני דרכי שלום. ומפרנסין עניי עובדי

כוכבים ועניי ישראל מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מתי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום.

מנחמין אבילי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום.

(תוספתא גיטין

פרק ג)

 

על כן אנוכי מצוך פתוח

וגו' לאחיך לענייך ולאביונך בארצך. תיבת בארצך מיותר לכאורה ויש ליישב אנו רואים תמיד

שאם מספרים מעני מארץ רחוקה שאין מכירים אותו מעניו מרחמים עליו מיד ונותנים אבל מעניים

הקרובים ומכירים אין לו רחמנות כי יש לו טענות שוא באמרם שאינו צריך כל כך ועניו אין

גדול כמו שאומרים והוא בעצמו גרם לו כל זאת עצלה וכדומה ומאמץ לבו ולא יתן לו לכל הפחות

כהוגן אבל באמת אלו הי' מכיר את העני מארץ רחוקה גם עליו הי' לו טענות שוא כאלו ובאמת

היצר מוצא בכל מקום טעמים להטעות לאמץ שלא לקיים המצוה רבה הלזו. וזה לא תאמץ את לבבך

כי פתח תפתח בהרחבה לאחיך לענייך לאביונך "בארצך" כי הרחוק אינו טוב

ממנו ודי לו עניו שצריך לקבל מאחרים.

(החתם סופר: תורת

משה שם, שם)

 

 

 דבר תורה זה מוקדש ע"י זיוה

והרב גיל נתיב

לעילוי נשמת שושנה פאולה דורצ'ין,

שנפטרה בערב שבת, כ' בתמוז תשע"ג.

ניצולת שואה שהגיעה ארצה באניית

מעפילים,

הצטרפה להתיישבות חלוצית, הקימה משפחה

לתפארת בארץ ישראל,

ונפטרה בשיבה טובה.

"בנים אתם לה' אלהיכם": עם קדוש – עם סגולה

גיל נתיב

את סמיכות המקראות

"בנים אתם לה' אלהיכם" ואיסורי "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין

עיניכם למת" תולה ר' חיים בן עטר, בעל פירוש 'אור החיים' בכך שמנהגי אבלות

קשים ומכאיבים אלו אינם ראויים לעם ישראל, כי בחיינו בעוה"ז אנחנו כמו בנים

שנתרחקנו מביתו של אבינו, ולכן בשובנו אליו, עם הסתלקותנו מן העולם, אין להביע צער

באופן קיצוני כל כך, כפי שנהוג אצל עכו"ם. גישה שונה נקט ש"י עגנון ('אחר

הרוגי ארץ ישראל') בתיאור עם ישראל כצבאו של הקב"ה, צבא שחייליו מועטים, ולכן

מותו של כל אחד ואחד מחייליו הוא כביכול "תשות-כח" של הקב"ה בעולמו,

ולכן יש להצטער על אובדן אחד מישראל צער רב…

אין צורך ליישב את

הניגוד כביכול בין שני תיאורים אלו. כל אחד מהם מתאר את היחס בין עם ישראל לאלהיו

בדימוי מדרשי אחר ('בנים' 'צבא') ואין משיבין על המדרש. המקרא עצמו נוקט בדימוי של

'בנים' מבלי לתת את הדעת לשאלה המתבקשת: אם אנו בניו, מה קרבתו של אלהים אל כל

הנבראים בצלמו אשר אינם בני ברית: האם הם בגדר 'בנים חורגים'? 'בני פילגשים'? לית

מאן דפליג שהשימוש בתיאור 'בנים' ליחס בין עם ישראל לאלהיו מבטא קשר וקרבה במישור

הרוחני ולא בתחום הביולוגי-פיסי. הרעיון שרוח קודשו של אלהים יכולה להביא לעיבור

אשה ולידה של בן תמותה מנוגד באורח קיצוני לאמונת ישראל. המתח בין הרישא

"חביב אדם שנברא בצלם… חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם" לסיפא של משנה

זו: "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום… חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים

למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' אלהיכם'" (אבות ג) העסיק חכמים

בכל הדורות: על מקרא זה היתה מחלוקת בין ר' יהודה לר' מאיר (קדושין לו ע"א): הראשון

סבור "אם אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים" והשני סבור

"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". על פי ר' יהודה הבחירה איננה תכונה

אינהרנטית העוברת בתורשה בעם היהודי, אלא אתגר ומשימה אשר עלינו לעמול בכל עת

להוציאה מן הכוח אל הפועל.

"כי עם קדוש

אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה" – יש

להתייחס אל פסוק זה כדבר הלמֵד מעניינו: החוקים החקוקים לעם ישראל הם המבדילים ומקדשים

אותנו מן העמים: מצוות הנוגעות לשמירת שלמותו החיצונית של הגוף: "לא תתגודדו

ולא תשימו קרחה בין עיניכם" ולמזון הנבלע בגופנו: הפסוקים בהמשך מפרטים

מאכלות אסורות, הפותחים בהוראה הכללית: "לא תאכל כל תועבה".

רעיון בחירת ישראל

הוא בעייתי בשני מישורים: במישור הרעיוני-אמוני: איך לישב את האמונה באלהים אחד,

קונה שמים וארץ אשר ברא את כל בני האדם בצלמו ובין האמונה באלהי ישראל, אלהים

מיוחד לעם מיוחד מכל העמים, ובמישור הניסיון ההיסטורי-מעשי: בעם ישראל היו רוצחים ואנסים

ומנגד היו חסידי אומות העולם שהוכיחו בפועל שמירת צלם אלהים בקרבם. יתר על כן:

הגיור מזה והשמד מאידך, גרמו לערבוב זרע ישראל באומות וזרע האומות בישראל. שום

בדיקה גנטית לא תוכיח שעם ישראל נשאר "בטהרתו" ואין בר-דעת המקבל את

הטענה שהשכינה שורה רק על "משפחות מיוחסות" בישראל.

הנביא מלאכי (א, ב-ג) מעלה את

שאלת האפליה שמפלה אלהים בין בניו, כאשר הם אחים מבטן ומלידה: "הלוא אח עשיו

ליעקב…ואוהב את יעקב ואת עשיו שנאתי…" – האם אפליה זו אינהרנטית ב'גֵנים' של יעקב ועשיו (אחים

תאומים אך לא 'תאומים זהים') או שהיא פועל יוצא של הבדלי אופי והתנהגות ביניהם,

הבדלים העלולים להשתנות באורח קיצוני מדור לדור?

משוא הפנים שנוהג

הקב"ה כלפי ישראל הוא נושא הדרשה שדורש רב עוירא בשם רבותיו, ר' אמי ור' אסי (ברכות כ

ע"ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, כתוב

בתורתך: 'אשר לא ישא פנים…' והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: ישא ה' פניו

אליך' אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: 'ואכלת ושבעת וברכת…'

והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה" – לא זכות אבותם של ישראל, גם לא

הברית שנכרתה עימם, אלא העובדה שעם ישראל מקפיד לברך אפילו על מזון בכמות מזערית,

המעידה על כך שאין אנו מדקדקים עם הקב"ה, גם אם לא האכילנו לשובע, אנו מודים

לו במאד מאד, התנהגות זו היא היוצרת אצל ריבונו של עולם יחס העדפה של ישראל לעומת

האומות.

אין לי קושי לומר ב'קידוש'

על היום "כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים", אינני מהסס לברך בעליה

לתורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" כי בהזדמנויות אלה אני

מודה על מצוות המיוחדות ומייחדות את עם ישראל מכל העמים. הקושי שלי הוא בהבעת התנשאות

כלפי אומות העולם בתפילת 'עלינו לשבח', המלים: שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו

כמשפחות האדמה וכו' אין לי ספק שצריך לעקור מן השורש את המנהג הנפסד לירוק באמירת

מלים אלה (היריקה היא הבעת בוז שהתורה מייעדת אך ורק ל'חליצה')… גם את המלים (במקורו

נועד טקסט זה ל'סדר מלכויות' במוסף לראש השנה) יש להסביר בקונטקסט היסטורי: ליהודי

נרדף ומושפל בגלות היה צורך קיומי לחזור ולשנן בכל יום: "שלא עשנו כגויי

הארצות… שלא שם חלקנו כהם, וגורלנו ככל המונם" כתרופה חיונית נגד רגשי

נחיתות כלפי שכניו, הגויים החזקים השוכנים בטח בארצותיהם. ליהודי-ישראלי שזוכה

לראות את צבא ההגנה לישראל מנצח בשדה הקרב את הקמים עלינו, תרופה זו לא רק שאיננה

דרושה, אלא עלולה לגרום נזק, כמו כל תרופה שאדם בריא בולע ללא צורך. לכן בזמן הזה

יש להבליע בחטיפה דווקא משפט זה בחלק הראשון של תפילת 'עלינו לשבח' ולומר בקול

ובהדגשה את חציה השני המייחל ל"תקן עולם במלכות שדי" וליום בו אצל כל

יושבי תבל יהיה ה' אחד ושמו אחד.

"הלל הזקן אומר: בשעת המכניסים – פזר,בשעת מפזרים – כנס (ברכות סג

ע"א)" אנו נמצאים במעבר בין תקופות: תקופת גלות ושיעבוד חולפת

מן העולם, תקופת קוממיות ישראל בארצו מעצבת יהודי חדש… לראות את אומות העולם לא

בעיני שנואים ונרדפים שהיו לנו כמעט אלפיים שנה, אלא לראותם בראש ובראשונה כנבראים

בצלם, היא היא העדות המובהקת שנתרפאנו מחוליי הגלות. עלינו לאחוז בזה ובזה: לחתור

להיות 'עם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה' תוך טיפוח התודעה שכל יושבי תבל, יהודים

וגויים, נבראו בחותמו של אדם הראשון, ולכן אין יהודי רשאי לומר לגוי: אבא גדול

מאביך…

הרב גיל נתיב

מכהן כרבה של קהילת מגן אברהם בעומר

 

 

לא תאכל כל

תועבה": מי מתעב?

'למען

ייטב לך ולבניך אחריך':. דרשו רז"ל מכאן למתן שכרן של מצות, אם דם שנפשו של אדם קצה

בו הפורש ממנו זוכה לו ולבניו, גזל ועריות שנפשו של

אדם מתאוה להן ומחמדתן לא כן שכן, לפי שאסורי תורה על ג' חלקים,

האחד שהטבע יחמדנו, כגון גזל ועריות, והשני שהטבע ימאסנו, כגון אכילת הדם והשרצים, והשלישי שאין הטבע לא חומד ולא מואס, כגון זריעת כלאים ולבישת שעטנז

וכיוצא בהם, על כן יצטרך

האדם המוזהר משלשתן שירחיק ויתעב

בטבעו החלק החמוד כשם שמרחיק ויתעב

החלק המאוס, ומפני אזהרת המצוה יתעלה, שאם בחלק המאוס הוקבע שכר קל וחומר בחלק

החמוד. ולכך אמרו רז"ל במדרש

'אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר

חזיר, אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר

עלי'.

( רבינו בחיי דברים יב , כח)

 

 

הגבלת

"המקום" והכללים המדויקים נועדו לצמצם את עבודת הקרבנות

סוג זה של עבודה, כלומר הקרבת הקרבנות

אף-על-פי שהן לשמו יתברך, הרי לא נצטווינו כפי שהיה בתחילה כלומר להקריב

בכל מקום ובכל זמן, ולא להקים היכל היכן שיזדמן, ולא היה המקריב מי שיזדמן, אלא כל

זה נאסר, ונקבע בית אחד, ואין להקריב בזולתו ולא יהיה כהן כי אם

מזרע מסוים, כל זה למעט סוג זה מן העבודות, ושלא יהא ממנו אלא מה שלא חייבה

חכמתו לעזבו לגמרי.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג', ל"ב)

 

 

למה לא הגדירה התורה את מקום המקדש?

…אין

ספק לדעתי כי אותו המקום אשר קידש אברהם אבינו בחזון היה ידוע אצל משה רבנו ואצל

רבים, כי אברהם כבר ציווה אותם שיהא זה בית עבודה (כמו שבאר המתרגם ואמר: ופלח וצלי אברהם תמן

באתרא ההוא – אונקלוס), אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו

ונאמר "אשר יבחר ה'" יש בכך לדעתי שלוש חוכמות (סיבות):

האחת:

כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה

מכל העולם.

והשנית:

שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם.

והשלישית,

והיא היותר חשובה: כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן

המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה, ולפיכך בא הציווי שלא יבנה בית הבחירה כי

אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד ויסתלקו הקטטות . (מורה נבוכים

לרמב"ם ג, מה)

…אמנם,

כידוע רק לאחר הקמת המלוכה בישראל, וכיבוש ירושלים מידי היבוסי בידי דויד המלך,

החליט הוא לפי שיקול דעתו לקובעה כמקום הנבחר, ולהורות לבנות בה את בית המקדש.

מה

שהכריע במקרה זה היה צו המלך, ואילו נאמר היה בתורה מלכתחילה כי המקדש ייבנה בחלקו

של שבט מסוים, עלול היה הדבר להביא מן הסתם לידי מריבות ושפיכות דמים בגלל קינאת

השבטים, ולפיכך נמנעה התורה מלקבוע ולפרש מי יהיה אותו השבט שהמקדש ייבנה בנחלתו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ'

828-829)

 

 

כבנים,

כעבדים – מחויבות האדם לתיקון עולם ולצדק חברתי

וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא:

אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם?

אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום.

אמר לו: אדרבה, זו שמחייבתן לגיהנום! אמשול

לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין, וציווה

עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא כועס עליו?

ואתם קרוין עבדים, שנאמר: (ויקרא כ"ה) 'כי לי בני ישראל עבדים'!

אמר לו רבי עקיבא: אמשול לך משל, למה הדבר

דומה? למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין, וציווה עליו שלא להאכילו

ושלא להשקותו, והלך אדם אחד והאכילו והשקהו, כששמע המלך לא דורון משגר לו? ואנן קרוין

בנים, דכתיב (דברים י"ד)

'בנים אתם לה' אלהיכם'.

אמר לו: אתם קרוים בנים וקרוין עבדים, בזמן

שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם

קרוין עבדים, ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום!

אמר לו, הרי הוא אומר: (ישעיהו נח) 'הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא

בית' – אימתי עניים מרודים תביא בית? האידנא (עכשיו), וקאמר: 'הלא פרוס לרעב לחמך'.

(בבלי בבא בתרא י ע"א)

 

 

"ונתן לך רחמים" – ההשלכות הנשפיות של ענישת אנשי עיר

הנידחת

 דמעשה עיר הנידחת גורם

שלוש רעות בישראל.

א.     

שההורג נפש נעשה אכזר בטבע, והנה

יחיד הנהרג בבית דין כבר נבחר לזה שלוחי בית דין, אבל עיר שלמה בעל כרחינו עלינו

להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים.

ב.      

שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר

אחרת ומתגברת השנאה בישראל.

ג.        

שנעשה קרחה ומיעוט בישראל, על זה הבטיח

הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה, ישוב ה' מחרון.

(הנצי"ב

מוולוז'ין: העמק דבר דברים י"ג, י"ח)

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא

מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק ימשיך להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי

כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה,

בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת

"עוז ושלום"

לעוז ושלום

נתיבות שלום

ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס,

הקדשת גיליון

וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

  ozveshalomns@gmail.com