קרח תשפ"א, גיליון 1204

וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל ה':

אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם,

 לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי

 וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם.

(במדבר ט"ז, ט"ו)

איור: הרי לנגבהיים

ויחר למשה – נצטער הרבה, משל לאדם שדן עם חברו וכו', פי' דקשה לו לרש"י למה לא חרה למשה עד עכשיו, שמן הדין היה לו לכעוס עליהם בתחילה כשאמרו לו 'ומדוע תתנשאו על קהל ה" לכך פי' שחרה לו מפני שלא השיבוהו דבר. ואעפ"י שדתן ואבירם השיבוהו 'לא נעלה המעט כי העליתנו', אין אלו אלא דברי קנטורין ואינן תוכחת כדרך אדם המתווכח עם חברו.

(ברטנורא שם, שם)

אל תפן אל מנחתם – אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם, על הפך ירח מנחה, וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם (יומא פרק י"ה) 'עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו'.

(ספורנו שם, שם)

לא חמור אחד מהם נשאתי – לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִילּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי.

(רש"י שם, שם)

לא חמור אחד מהם נשאתי – אפילו במה שיהנה הדיוט מחבירו, לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה, ואם כן היתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם, לא לתועלתי והנאתי כלל, כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי, אלא מצד מה שהם כפויי טובה.

 (ספורנו שם, שם)


חטאם של קורח ועדתו – ניהול מחלוקת בסגנון פוגעני

דרור ארליך

מאמר זה מוקדש לבני האהוב אוֹרי,

החוגג השבת את בר המצווה שלו.

סיפור המחלוקת בין קורח ועדתו לבין משה ואהרון משך את תשומת ליבם של פרשני המקרא. נראה שהשאלה העיקרית שעליה ביקשו מרבית הפרשנים להשיב היא על מה בדיוק נסובה המחלוקת, והאם היה זה ויכוח פוליטי, שבטי-חברתי, דתי או פילוסופי. אולם כיוון פרשני זה מרגיש לי חסר, ואסביר את כוונתי.

יהיה אשר יהיה הנושא – מחלוקת כשלעצמה היא תופעה חברתית שכיחה, לגיטימית ובמקרים רבים אף רצויה מאוד. חילוקי דעות נותנים ביטוי לשונוּת הטבעית המאפיינת את החברה האנושית: "שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה" (תלמוד בבלי, ברכות נח ע"א). מחלוקת משקפת זוויות הסתכלות שונות, ובכך היא עשויה לעזור בהבהרת עניינים סבוכים ובהעמקת הבנתם. מחלוקת אף מאפשרת לדעת המיעוט להישמע, גם אם לא תמיד להתקבל. מהבחינה הזאת, לכאורה, גם את הוויכוח שעורר קורח היה אפשר לראות בעין חיובית: משהו בהתנהלות הארגונית או בתפיסה החברתית שעל פיהן הונהג עם ישראל במדבר עורר בו התנגדות, והוא ביטא זאת מילולית ומעשית. גם אם שגה בקריאת המציאות החברתית, המדינית או התאולוגית – אפשר להעמידו על טעותו, והוא יכול להסכים או להישאר בעמדתו. בתוך כך, עמדת משה רבנו תזכה להצגה ברורה יותר בפני העם, וניכרים דברי אמת. ואף על פי כן, פרשני המקרא לדורותיהם נוקטים ככלל עמדה שלילית וביקורתית מאוד כלפי המהלך שהוביל קורח. בכך הם אמנם עוקבים אחר לשון המקרא ומסבירים את התגובה החריפה של האל ואת העונש החמור שהוטל על קורח ועדתו, אך בדבריהם אין מענה מספק לשאלה: מה הפך את הוויכוח שיזם קורח לבלתי לגיטימי? וככלל, מה הופך מחלוקת ללא לגיטימית, למחלוקת "שאינה לשם שמיים" (משנה, אבות ה, יז)?

ברצוני להציע זווית הסתכלות שונה על סיפור המחלוקת המתואר בפרשה. הנחת המוצא של דבריי היא שכאשר מבקשים לתהות על קנקנה של מחלוקת, מעבר להבנת נושא הוויכוח והטיעונים של אלה הלוקחים בו חלק, חשוב להתייחס לסגנון הדיבור שהם נוקטים – לא רק ל"מה" נאמר אלא גם, ואולי בעיקר, ל"איך" זה נאמר. אבקש להציע שמאפיין משמעותי של דרך ניהול המחלוקת מצדם של קורח ועדתו היה שימוש בשפה בוטה, מזלזלת ופוגענית כלפי משה ואהרן – ושזוהי הנקודה הבעייתית והחמורה ביותר בסיפור שלפנינו. לאמור, אילו ויתרו על הסגנון הפוגעני וניגשו לדיון בצורה עניינית, אפשר שהדברים היו מסתיימים אחרת מכפי שהסתיימו.

גישה פרשנית זו, למיטב השגתי, לא מופיעה כקריאה שיטתית של סיפור קורח ועדתו אצל פרשן אחד, אך מצאתי לה תימוכין בביטויים המופיעים אצל פרשנים רבים שנדרשו לפסוקים של פרק ט"ז: רש"י מפרש שקורח פיתה את העם "בדברי ליצנות" (פס' יט) ושדתן ואבירם יצאו "בקומה זקופה לחרף ולגדף" (פס' כז). אברבנאל טוען, על פי מדרשי חז"ל, שקורח אמר על משה דברים כדי "לקנטר". ר' חיים בן עטר בפירוש "אור החיים" מכנה את קורח ועדתו "המלגלגים" (פס' ד) ואת דתן ואבירם "האנשים הרשעים אשר חרפוהו" (פס' כה). לפי ר' עובדיה מברטנורא, דתן ואבירם ענו למשה "דברי קנטורין" (פס' טו). גם הנצי"ב בפירוש "העמק דבר" רואה את הדברים באופן דומה: כדי לעורר מחלוקת יש "לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה" (פס' א); מה שמשך אל המחלוקת אנשי מעלה רבים היה "כח דברי נרגן" של קרח ודתן ואבירם (פס' ב); כשקורח מקהיל את כל העדה, "הנקהלים החלו להתלוצץ ולהקל בכבוד משה ואהרן" (פס' יט). בפירוש "משך חכמה" לר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק נטען שקורח בשנאתו הרבה למשה ובקנאתו הגדולה בו הסית את הציבור נגדו "בדברי לעג וליצנות" (פס' יח-כב). ולבסוף, רש"ר הירש מעמיד זה מול זה את סגנונם הבוטה והפוגעני של דתן ואבירם ואת סגנונו הרך והנקי של משה רבנו: משה פונה לקורח ועדתו "בלשון רכה כדי להפיס דעתם" (פס' ח-יא). הוא מזמין את דתן ואבירם אליו "הזמנה ידידותית" (פס' יב) ונתקל בסירוב מצדם לבוא: "לא נעלה. בתשובה זו הם ביטאו בלעג שנון את כל שנאת ליבם" (שם). הרב הירש מוסיף ומאפיין את דברי קורח ועדתו כהסתה פרועה של ההמונים: "שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות" (פס' כב) ומתאר את עמידתם של דתן ואבירם בפתח אוהליהם "בקומה זקופה ובעזות פנים" (פס' כז).

בכיוון זה מפרש ר' מתתיה היצהרי את דברי המשנה במסכת אבות המתארים את מחלוקת קורח ועדתו כמחלוקת "שאינה לשם שמיים": טענותיהן כשלעצמן היו "טענות נאותות", ואילו הציגו אותן "בדרך שאלת טעם" לא היה בכך פגם, "אבל ידע הש"י כי לא היה רק [= אלא] בדרך קנאה וניצוח, ולזה כילם באופן הנמרץ להזכיר לדורות".1 הדגש בדבריו הוא על ה"דרך", כלומר הסגנון, ופחות על התוכן. ההזכרה לדורות, טוען היצהרי, היא כדי שתלמידי חכמים ידעו מהי הדרך הראויה לנהל בה מחלוקת – דרך עניינית ומכבדת, ומאיזו דרך עליהם להימנע מכל וכל – דרך של קנאה ווכחנות לשם וכחנות.

ביטוי נוסף לגישה זו עולה מדבריו של הראי"ה קוק. אבינעם רוזנק דן בפרשנותו של הרב קוק לפרשת קורח ומצביע על מתח שקיים בין גישתו הכללית החיובית כלפי ה"אחר" ותפקידו בהתפתחות הרוחנית של עם ישראל ושל העולם כולו לבין הביקורת החריפה שמתח על רשעותו של קורח.2 רוזנק מציע, כפתרון אפשרי למתח זה, של"אחר" לא יהיה תפקיד חיובי בהגותו של הרב קוק כאשר הוא נוקט סגנון פוגעני. המכלול הרוחני הרבגוני רצוי בעיניו כאשר פעילותו של ה"אחר" מבטאת מגמה הבנויה על הממד הטבעי-המוסרי האנושי הבסיסי, כלומר על החובה להרבות חסד, אהבה וסבלנות בעולם. לעומת זאת, כאשר ה"אחר" נוקט גישה הפוכה מזאת – כאשר הוא מקדם שנאה והרס – אין לראות בו מקור אנרגיה חיובית. נראה שכך תפס הרב קוק את גישתו של קורח, שקריאתו הייתה, לדבריו, "קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להיעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת",3 ולכן פסל אותה מכל וכל.

אסיים בציטוט מתוך אחת מאיגרותיו של הרב קוק, שבה הביע במילים מפורשות את הסתייגותו מניהול מחלוקות בסגנון קטנוני, ציני ומזלזל, וזיהה את הנפילה אל סגנון בוטה ולא ענייני זה כתוצאה של ההיאחזות ברגשות "שלנו" באופן שמעוור אותנו ומונע מאיתנו לראות את רגשותיו של "האחר" – הרגשות ההפוכים משלנו, שגם להם יש מקום בעולם:

לעולם לא נכון לשכוח, כי בכל מלחמה ממלחמות הדעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים […] ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו שלא להיות מכורים בידי רגשותינו ולדעת תמיד, שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם, ואלהי הרוחות לכל בשר את הכל עשה יפה בעתו. ורעיון זה, אע"פ שלא ימנע אותנו מלהילחם על הקדוש האמת והיקר לנו,אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות, ונהיה תמיד מלאים אומץ רוח, מנוחת הנפש ובטחון בה' אוהב אמת.4

החברה הישראלית ניצבת בתקופה זו באחת משעותיה הקשות ביותר מבחינת המחלוקות הפנימיות הקיימות בה וניהולן בכלים של אלימות פיזית ומילולית, ומבחינת ריבוי הקולות – מתלמידי קורח ועדתו – המלבים רגשות של ניכור, עוינות ושנאה. מי ייתן ונזכה להביא אל המרחב הישראלי יותר ויותר קולות הפוכים מהם, קולות של חסד, התיידדות וחמלה.

1. פירוש מסכת אבות לרבי מתתיה היצהרי, מהדורת י"ש שפיגל, ירושלים תשס"ו, עמ' 259. כל ההדגשות וההוספות, כאן ובציטוטים האחרים במאמר, הן שלי.

2. א' רוזנק, 'פרשת קֹרח: "כל העדה כולם קדושים"? מסע בעקבות משנתם של הראי"ה קוק וישעיהו ליבוביץ", נ' רוטנברג (עורך), הוגים בפרשה: פרשת השבוע כהשראה ליצירה ולהגות היהודית לדורותיה, תל-אביב וירושלים 2005, עמ' 464–469.

3. הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אורות: ישראל ותחיתו, טו, ירושלים תש"ן, עמ' לב.

4. הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, א, ירושלים תשס"ו, עמ' שנד.

ד"ר דרור ארליך מלמד מחשבת ישראל בביה"ס ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר-אילן.


"כל העדה כולם קדושים"

היו מאמינים, מאמינים כנים, בכל הדורות, אשר האמינו בקדושה השרויה בעם ישראל כשלעצמו – באשר הוא עם ישראל, ולא באשר הוא נושא משימה מסוימת. ואילו רצינו לנסח את הדברים בצורה צינית, היינו יכולים לומר כלפי מה שנאמר על קורח ועדתו, שנקברו באדמה, נאמר במקום אחר: "ובני קרח לא מתו". בני קֹרח קיימים ועומדים עד היום – אלה שאמונתם הדתית מתבטאת בכך, שהם סומכים על כך שהוענקה קדושה לעם ישראל, אשר הם מבניו, ולכן הם כבר נמצאים באותה דרגה אשר האדם מצווה בקריאת-שמע להשתדל להגיע אליה…ואני רוצה לצטט כאן מדבריו של הרב יעקב משה חרל"פ מרבני ירושלים, תלמידו של הרב קוק (בספר פירוש והגות על שמונה פרקים לרמב"ם):

"מהו הדבר החשוב במציאות האדם? – ואצלו, מציאות האדם היא, כמובן, מציאותו במעמדו לפני אלהים – האם זה ההישג שאדם משיג, או המאמץ שהוא עושה כדי להשיג אותו? והרב חרל"פ, בעקבות דברים שהוא מוצא ברמב"ם, שאותו הוא מפרש, אומר שהעיקר הוא המאמץ שהאדם עושה כדי להשיג משהו, ועל זה הוא מוסיף דבר מעניין מאד: אין ערך המאמץ תלוי בכך, אם הדבר מושג או איננו מושג; ולא זו בלבד, אלא שייתכן שהאדם מודע לכך שאת התכלית הזאת הוא לא יכול להשיג בכלל, אבל המאמץ שהוא עושה להשגה זו הוא-הוא הערך העליון.

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 97-98)

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ…

(משנה אבות ה, ו)

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ וכו'": כתב הרמב"ם וז"ל: "הם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת. אבל בתחילת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאודיי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חידוש לעתים רחוקים. והוא המופת הכל בשווה. על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר. וכן השאר. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה. דע שלא יחדום לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד ושאר נפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו כן בעת היעשותם תחלה.

 (תוספות יום טוב לר' יום טוב ליפמן על מסכת אבות פרק ה, משנה ו)

את מי יש להעניש: את המסיתים או את המוסתים?

'וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!' גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון מלא שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על עונשם. אך אתה " אל אלהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואתה 'אל' כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה 'אלהי הרוחות לכל בשר', אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם. 'הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא' – קֹרח לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

(הרש"ר הירש במדבר טז, כב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.