קרח תש"ף, גיליון 1157

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַה'

נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק־עוֹלָם

 בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ.

(במדבר י"ח, י"ט)

איור: הרי לנגבהיים

ברית מלח – ברית קיימת שלא תופר, כמלח שאינו מסריח לעולם, וכדרך שביארנו* (ויקרא ב, יג)

(רג'יו במדבר שם, שם)

*מלח ברית אלהיך – הוא ברית עולם הנכרת בששת ימי בראשית, כי אז נתן ה' חוק לכל דבר, עליו נאמר "אם לא בריתי יומם ולילה, חֻקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), וברית מלח הוא שיתקיים לא יבאש ולא יתליע, גם בו ישמרו כל מיני מזון מההֶבְאש, ואין כמוהו בעניין זה בכל המזונות שתחת השמש, וגזרת ה' הוא שיותן ממנו על כל הקרבנות העולות למזבח, להורות על הקיום, ולפי שנכרת ברית למלח שיתקיים, לכן כל קיום עולם שתחת השמש נמשל לברית מלח, כמו הכהונה שניתנה לזרע אהרון עד עולם, אמר ברית מלח עולם היא (במדבר יח, יט), וכן המלכות שניתנה לדוד ולזרעו עד עולם, נאמר "לו ולבניו ברית מלח" (דברי הימים ב, יג, ה).

(רג'יו ויקרא ב, יג)

…מלח נותן טעם במזון, ואין לאכול "תפל בלי מלח" (איוב ו, ו), אך מלבד המשעות המוחשית הזאת יש משמעות אחרת – מוחשית וגם שמלית. כי המלח מונע צמיחת כל צמח. כל אדמה שנזרעה מלח לא יעלה בה כל עשב (עי' שופטים ט, מה). ארץ אשר לא תיזרע ולא תצמיח קרויה "מְלֵחָה" (תהלים קז, קד ועוד). נצרף לזה את התכונה המשמרת של המלח, המונעת ריקבון; ונזכור, שריקבון הוא תוצאה של תחילת התהוות חדשה; וכך נמצינו למדים שהמלח מייצג הווייה ללא שינוי. כי המלח סוגר על החפץ; כך הוא מגן עליו מפני השפעות חיצוניות, המביאות בו לידי שינוי. מבחינה זו הרי הוא מתאים למושג הברית. כי כבר הוכחנו בביאורֵנו לבראשית ו, יח: דבר שהובטח בברית נפרד ונבדל לעצמו – ואיננו תלוי בהשפעות חיצוניות. אמור מעתה: "ברית" תקויים בכל הנסיבות ותתקיים בכל התנאים; ואם מדובר ב"ברית מלח", היא תתקיים גם ללא שינוי: דבר שנכרתה עליו "ברית מלח" – אין די שהוא יתקיים לעד בכללותו, אלא אף לא יחול בו שינוי עולמית; מבחינת זמן קיומו וגם מבחינת מהותו הרי הוא דבר מוחלט. מלח הוא אפוא אות ברית ; ואם הוא בא משל ציבור, הרי הוא מסמל את הברית, המונחת במשמרת הציבור. כי העם בכללותו אחראי לכך, שהברית תתקיים לעד וללא שינוי; פירושה ותוקפה אינם מסורים לשיקול דעתו של היחיד, אלא העם כולו שומרה וערב לה.

(הרש"ר הירש ויקרא ב, יג)


 

מרד נגד ההנהגה – פוליטיקה במסווה של קדושה

אפרים חמיאל

בסוף פרשת שלח עסקנו במזידים. המקושש והעושה ביד רמה המבזה את דבר ה'. פרשתנו עוסקת בקבוצת מזידים נוספת, עדת קורח, שמרדה במנהיגות של משה ואהרן. לפי התלונות של המורדים (ובעיקר אלו שהשמיעו דתן ואבירם), נראה, שהמרד אירע זמן-מה לאחר פרשת המרגלים. קרוב לוודאי, שההתנגדות להנהגה רחשה כבר זמן רב מתחת לפני הקרקע. המורדים, שחיכו לשעת הכושר, ראו שהעם – בעקבות העונש על חטא המרגלים – איבד את התקווה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ ונואש מהמנהיגות של משה ושל אהרן. מבחינתו של העם, משה ואהרן היו אמורים להביא אותם לארץ, אך השניים לא מילאו את הציפייה הזו. קורח נקט אפוא יוזמה וריכז בכישרון רב את קבוצות האופוזיציה, שהתחרו בעצם זו בזו, לכדי קבוצת מורדים מגובשת לכאורה, היוצאת להפגין ולמחות ולחולל הפיכה. התסכול, הקנאה, הזעם והייאוש איחדו אותה לפעול להחלפת ההנהגה, אך לכל קבוצה הייתה מטרה משלה והיא שאפה לתפקיד בכיר בהנהגה. אחדוּת כזו, המוּנעת באנוכיות וברדיפת כבוד, אין בה ברכה ואין לה סיכוי להחזיק מעמד.

קורח, משבט לוי, ממשפחת הקהתי – המשפחה שנשאה את כלי המשכן – היה גם בכור, והוא שאף לכהונה הגדולה. הלוויים שהצטרפו אליו ביקשו תפקידי כהונה. בקבוצה זו שררה עדיין סערת-הרגש הבלתי-נשלטת (שנגלתה בשעתה כקנאות שלילית) של בני לוי. בד בבד, דתן ואבירם ואון בן פלת – צאצאי ראובן, החונים בשכנות לבני קהת (מדרום למשכן) – שאפו להחליף את משה ולהשיב כך לראובן את מעמד הבכורה, שנשלל ממנו. מאתיים וחמישים המנהיגים מהעם, שהצטרפו אליהם (יתכן שחלקם היו בכורים אשר נדחו מהשירות במשכן), רצו – אולי מתוך כוונה טובה ומאיזו אכסטזה סובייקטיבית, כמו נדב ואביהו והמעפילים – להחליף את הכוהנים ואת הלוויים ולשרת בקודש ובנשיאת הכלים. הלוויים כולם למדו וידעו את עבודת ה' לפרטיה והתגוררו סביב למשכן, ולכן סבר קורח, שכולם כשרים לנבואה ולעבודה. (אף ייתכן, שאחד המניעים לשאפתנות של קורח הייתה האמונה האלילית, כי מי שיודע את דרכי הפולחן יכול, באורח מאגי, לרתום את ה' לצרכיו.) כמובן, איש מהמורדים לא נכח במעמד הסנה, שבו מינה ה' את משה ואת אהרן לתפקידיהם, ולא שמע את דברי ה' למשה יותר מאוחר על תפקידם הייחודי של הכוהנים ועל החלפת הבכורים בלוויים. לעומת זאת, כולם היו במעמד סיני ושמעו, שווה בשווה, את קול ה'. קורח הטיח אפוא במשה ובאהרן: "רב לכם, כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" (ט"ז ג'), דהיינו, אין לנו עוד צורך בהנהגה, ואם בכל זאת דרושה הנהגה, כולנו ראויים לה, אשר על-כן יבחר העם את מנהיגיו ולא תמַנו אתם את עצמכם. לפי קורח יש לכל אחד מבני ישראל קדושה עצמית-אימננטית והיא שווה בכולם, ולבכורים יש זכות נוספת מכוח הוּלדתם. על סברה זו הוא השתית את טענותיו האידיאולוגיות כביכול, למען שוויון דתי וחברתי ונגד קיפוח מעמדות נמוכים יותר – טענות שבאו להסוות את האינטרסים האישיים שלו ושל שותפיו. הוא לא הכיר בהשקפת התורה, שקדושה היא ייעוד ולא מציאות, פוטנציאל ולא תכונה טבועה. כזכור, מטה משה בקע את מי ים סוף והשיבם למקומם, אך אין למטה כל סגולה עצמית. לוחות הברית מקודשים כאשר הדִברות כתובים עליהן והעם ראוי להן, אולם אין להם קדושה עצמית ואפשר לשוברם. מי הנידה, שאותם נכיר בפרשת פרה, מטהרים וגם מטמאים, כי אין במים אלו תכונה מיוחדת. קורח לא הכיר אפוא, שהקדושה מתגשמת מכוחו של מאמץ מוסרי אינסופי להשתלט על התאוות החושניות ועל היצרים, ובכללם הקנאה והשאיפה לכבוד. הוא לא ראה, שיש דרגות בקדושה והן פונקציה של הישגי האדם, מאמציו והנהגתו ולא לפי מוצאו. "קדשים תהיו" (ויקרא י"ט ב') כתוב ולא 'קדשים אתם'. זה עתה לימדה אותנו התורה: "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדשים" (ט"ו מ') – הקדושה היא תביעה בלשון עתיד ולא עובדה בלשון הווה. לעומת זאת, משה ידע, כי מי שראוי ויכול לבחון את ההישגים הללו ולבחור במי שהתעלה באמצעותם, הוא ה', ובחירת האל נעשתה כבר והעם דֻווח על כך. עדת קורח כפְרה בבחירה זו ולכן היה המרי, מיסודו, מרד בסמכות האלוהית ולא במשה ובאהרן (כ"ו ט', כ"ז ג').

חוקרי המקרא סבורים, כי סיפור המרד שלפנינו מורכב משני סיפורים, שנוסחו בשתי תעודות נפרדות. העורך שילב אותם ויצר כך קשיים רבים ברציפות המסופר. מהתעודה הכוהנית נלקח הסיפור על מרד קורח ומאתים וחמישים האנשים, שביקשו כהונה דתית, והסיפור השני לקוח מתעודה אחרת, המספרת על מרד דתן ואבירם, שביקשו הנהגה פוליטית. ראו עולם התנ"ך, במדבר, עמ' 98-97. מפי ברוך שוורץ שמעתי את הצעתו המעניינת והנועזת: בפסוק ה', לאחר המלה הראשונה 'וידבר', יש להוסיף את המילים 'ה' אל משה לאמר דבר' – מילים שנשמטו בזמן ההעתקה, עת קפצה עינו של המעתיק מ'וידבר' ל'דבר'. כך כתוב גם לאחר הנפילה השנייה על הפנים, פסוקים כ"ב-כ"ד, וכן בשלישית כ' ו'-ז'. לפי הצעה זו נופל משה על פניו גם כאן (כמו במאורע המרגלים) בשל אובדן שליטה וחוסר-אונים שנמשכו עד שה' דיבר אליו. ההצעה פותרת את בעיית דיבורו של משה אל קורח בעוד הוא נופל על פניו, את הצעת משה המסוכנת – להקטיר ללא הנחיית ה' – את הדיבור הכפול של משה לקרח בפסוקים ה' ו- ח', את הכפילות בפסוקים ה'-ז' וט"ז-י"ז ואת התוכחה שבאה ביניהם. ההצעה של שוורץ משפרת מאוד את רצף הסיפור ואת סבירותו. מעניין שגם בפרק ט' פסוק ב' יתכן שחסרות בראש הפסוק המילים: "דבר אל בני ישראל". ראו עולם התנ"ך, שם, עמ' 62-61. הרמב"ן ט"ז ה' מסביר לעומת זאת, כי הוראת ה' חסרה כאן כדרך התורה לפעמים לקצר, וברור שכל מה שעושה משה הוא על פי ה'.

ספרו החדש של דר' אפרים חמיאל: בין דת לדעת, חלק ב – עמדת ההתנגדות לסתירה בין התבונה להתגלות בהגות היהודית בת זמננו מאליעזר גולדמן עד יונתן זקס, יצא לאור לאחרונה בהוצאת כרמל


מחלוקת לשם שמים ושאינה לשם שמים

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

(אבות ה , יז)

ונקרא בשם שמים המורה על השלום, כי שמים נגזר מלשון אש מים שעשו שלום ביניהם ונתחברו ונעשה מהם שמים והיינו שאמרו רז"ל (אבות ה יז) 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' ר"ל מחלוקת שתכליתו השלום, כהוראת שם שמים.

(כלי יקר בראשית א ח)

ופירוש דבר זה כי אש ומים חלוק שלהם לשם שמים, כי ה' יתברך ברא כל אחד ואחד וכל אחד ואחד עושה רצונו, האש בפני עצמו והמים בפני עצמם, ובודאי דבר זה בכלל מחלוקת שהיא לשם שמים, לכך יש לה קיום. כי לכך מחלוקת שהיא לשם שמים כי שני הדברים מן השם יתברך, מכל מקום האחד יותר קרוב אל ה' יתברך כמו שאמרנו, שאף שגם זה מן ה' יתברך מכל-מקום האחד יותר קרוב אל ה' מן האחר, כמו שיש בנבראים גם כן שיש אחד מהם קרוב יותר אל ה', אף שכולם הם נבראים שלו יתברך מכל מקום האחד קרוב יותר, וכך הם בטעמים אף ששניהם מן השם יתברך מכל מקום האחד הוא יותר קרוב אל השם יתברך מן האחר, אבל אצל בית שמאי ובית הלל שניהם דברי אלקים חיים בשוה לגמרי, שלכך אמר דברי אלקים חיים.

(דרך חיים על פרקי אבות למהר"ל מפראג עמוד רנט/ב ורס/א)

בעל מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין, זכאי'. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת.

(ישמח משה ח"ב ז/ב)

טלית שכולה תכלת חייבת בציצית

(מסכת ציצית פרק ראשון משנה א)

רב אמר: קרח אפיקרסי היה . מה עשה? עמד ועשה טלית שכולן תכלת. אתא גבי משה (בא לפני משה) אמר לו: משה רבינו, טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת, דכתיב 'גדילים תעשה לך וגו". בית שהוא מלא ספרים, מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה, דכתיב 'וכתבתם על מזוזות ביתך וגו". אמר לו: בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול.

(ירושלמי סנהדרין י, א)

כוחה של דמגוגיה מלהיבה ומסיתה

גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים עצמם אינם באים על עונשם. אך אתה "א-ל א-להי הרוחות לכל בשר: הואיל ואתה "אל" כל-יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה "אלהי הרוחות לכל בשר", אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם.

(הרש"ר הירש במדבר טז, כב)

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו הראויות של איש ציבור

לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא על הסוס כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי עבדים על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למירם לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא יאכל מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל ציבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ולבניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים (מכילתא יתרו), ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי ציבור, ודאי ממידת החסידות שלא להעמיס על הציבור יותר מן ההכרח לחייו.

(הנצי"ב מוולוז'ין: העמק דבר והרחב דבר במדבר טז, טו)

…ראוי אפוא שנחזור ונשנֵן היטב את משפט הסיום בדברי הנצי"ב אלה, הראויים להֵאמֵר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא לא נהוג להקפיד על מידותיו של משה רבנו.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 694)

האם הקטורת היא סם החיים או סם המוות?

…למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז, יג)

גם התורה יכולה להיות סם החיים, או סם המוות חלילה

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה.

(בבלי יומא עב, ע"ב)

'אשר תשים לפניהם': זכה נעשה לו סם חיים; לא זכה נעשה לו סם המוות. וביאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק, הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם, הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים, לא זכה, נעשים לו סם מוות.

(רבינו בחיי שמות כא, א)

מכריז רבי אלכסנדרי: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי (מי רוצה חיים, מי רוצה חיים)? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה (התקבצו כולם ובאו אליו) אמרי ליה (אמרו לו): הב לן חיי (תן לנו חיים) אמר להו (אמר להם): (תהלים לד) 'מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע , סור מרע ועשה טוב'.

 (בבלי עבודה זרה יט, ע"ב)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.