קרח תשע"ט, גיליון 1108

וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה', וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ

וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה   

 וִידַעְתֶּם, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'.

(במדבר ט"ז, ל)

איור: הרי לנגבהיים

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה.

(משנה אבות ה, ו)

…כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחדוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מאדי. והוא הדבר הטבעי. או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שידבר וכן השאר.

(פירוש המשניות לרמב"ם שם) 

ואם בריאה יברא ה – כתב ר"א: יש אומרים כי בריאה תורה על הימצא יש מאין וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה מן 'וברא אותהן' (יחזקאל כג מז) והנכון שתאמר על הימצא דבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקודש מורה על זה זולתי המילה הזאת, אבל הענין כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם, כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תישאר פתוחה גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים, אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין, וזה טעם 'ותכס עליהם הארץ' (פסוק לג) ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא) 'ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם' (פסוק לב) ועל דעת רבותינו (סנהדרין קי) בקרוב פתח גיהנם גם הוא ענין נתחדש לשעתו.

(רמב"ן שם, שם)

אם בריאה יברא ה'. כמו שאמר כבוד אזמו"ר זללה"ה שמילת בריאה הוא מלשון 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כ"ג,מ"ז), והיינו כי באמת אור השי"ת הוא בכל העולם, ורק שנסתר מאוד מעיני האדם, וכל כמה שהאדם בורא ונוקב את ההסתר ע"י עבודתו לראות אורו של השי"ת, כן רואה אור השי"ת דרך נקבי החלון שעושה לעצמו מתוך ההסתר, ובעת שמאיר אור השי"ת בזה העולם, אז רואה כל העולם כולו במי בוחר השי"ת, וכאן שרצה משה רבינו ע"ה שכל העולם יראה במי בוחר השי"ת, וכמו שכתיב 'בוקר ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו', אמר 'אם בריאה'.

(מי השלוח, ליקוטי מי השלוח, ספר במדבר, קרח ב׳)


בשבח המחלוקת, בגנות ה"אחידות"

פנחס לייזר

המשנה במסכת אבות (ה, יז) מבחינה בין שני סוגי מחלוקת : "לשם שמים ושאינה לשם שמים", וכך לשון המשנה:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו.

למרות שמשנה זו ידועה (בקהילה בה גדלתי, הרב היה אומר: כל ילד מכיר את המשנה הזאת; איני יודע אם הדבר מדויק בימינו…), יש צורך להבהיר בה כמה דברים. מהי מחלוקת לשם שמים? מהם הקריטריונים לכך?האם תמיד ניתן להבחין בין שתי הקטגוריות? האם הדוגמאות המובאות מייצגות כאן קטגוריות ברורות מאובחנות. ואיך להבין את הקביעה "סופה להתקיים"?

אם נפנה לפרשני המשנה, נראה שהפרשן הקלאסי, רבי עובדיה מברטינורו (המוכר כ"ברטנורא") מתייחס בעיקר לתוצאה, אך אולי מבליע גם משהו שמתייחס להבחנה בין הקטגוריות, וזו לשונו:

כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם . כְּלוֹמַר: שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי: פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ.

כלומר: בפירושו הראשון, הקיום מתייחס לגורלם של בעלי המחלוקת; לפי הבנה זו, שני בעלי המחלוקת (הלל ושמאי) ממשיכים להתקיים ולדבוק בעמדתם, כאשר הם משוכנעים בצדקתה. נמצא עדות לכך בכמה מקורות בספרות חז"ל, למשל (בבלי עירובין יג, ע"ב):

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל; הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל.

במקור הזה, יש אמנם צורך להכריע "להלכה", אך הכרעה זו אינה מבטלת את העמדה השניה. בשלוש משניות בפרק הראשון של מסכת עדויות, מגלים לנו חכמים את סיבת אזכורם של דעות שלא התקבלו להלכה, וכאן התמונה מורכבת יותר:

וְלָמָּה מַזְכִּירִין אֶת דִּבְרֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל לְבַטָּלָה? לְלַמֵּד לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם עוֹמֵד עַל דְּבָרָיו, שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם (משנה ד).

וְלָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין, הוֹאִיל וְאֵין הֲלָכָה אֶלָּא כְדִבְרֵי הַמְרֻבִּין? שֶׁאִם יִרְאֶה בֵית דִּין אֶת דִּבְרֵי הַיָּחִיד וְיִסְמֹךְ עָלָיו, שֶׁאֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵית דִּין חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן. הָיָה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה אֲבָל לֹא בְמִנְיָן, בְּמִנְיָן אֲבָל לֹא בְחָכְמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל דְּבָרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן (משנה ה).

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִם כֵּן לָמָּה מַזְכִּירִין דִּבְרֵי הַיָּחִיד בֵּין הַמְרֻבִּין לְבַטָּלָה? שֶׁאִם יֹאמַר הָאָדָם 'כָּךְ אֲנִי מְקֻבָּל', יֵאָמֵר לוֹ: כְּדִבְרֵי אִישׁ פְּלוֹנִי שָׁמָעְתָּ (משנה ו).

לכאורה, משתמע מהשימוש במילה "לבטלה" שחכמים מניחים שמטרת המשנה היא ללמדנו "הלכה למעשה", ולכן אין צורך ל"לבלבל" אותנו עם דעות שלא נפסקו להלכה, עם מחלוקות. אך, המשניות דוחות הנחה זו ומלמדות אותנו שיש ערך מוסף לאזכור המחלוקות. ממשנה ד משתמע שמטרת אזכור המחלוקת באה ללמדנו את ערך הוויתור, אחרי ההכרעה. משנה ה' יכולה, לדעתי, להתפרש כאופציה הניתנת לבית דין (או לפוסק) לסמוך על דעת יחיד, בתנאים מסוימים, והיא בוודאי נותנת לגיטימציה לדעה זו, אף שלכתחילה לא התקבלה, כי לא היה רוב שתמך בה.

יתכן שמשנה ו' נמצאת במתח מסוים עם משנה ה', כי לא ברור אם המסר הוא: אינך יכול לפסוק כך, כי זו דעת יחיד, או שמא המסורת שלך אינה תואמת את המסורת ההלכתית המקובלת, אך בכל מקרה: דעתך לגיטימית.

עדות נוספת לללגיטימציה הניתנת ע"י חכמים לעמדות מנוגדות ולמחלוקת, נמצאת במסכת יבמות (יז, ע"ב):

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר "האמת והשלום אהבו".

כלומר, בעלי המחלוקת נאמנים לעמדתם, אך על אף שיש ביניהם מחלוקת בסוגיות כבדות משקל (לא מדובר בקטניות בפסח…), הם מכבדים זה את זה, נוהגים חיבה זה בזה, ואינם נמנעים מלהתחתן עם בעלי המחלוקת , וזאת לעומת תופעות של הדרה והסתגרות בתקופות אחרות. המאמר במסכת יבמות מתאר מצב של פתיחות הדדית בין "בית שמאי" ל"בית הלל", אך בהמשך הדברים במסכת עירובין (יג, ע"ב), הנימה היא קצת שונה, והגמרא שואלת:

 וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

כלומר, ההלכה היא כבית הלל, לא מפני שעמדתם נכונה ואמיתית יותר , אלא מפני השם נותנים מקום לעמדה המנוגדת לדעתם, מקשיבים לה ומכבדים אותה. האם חז"ל מתארים לנו רק מצב יחסים אידילי בין בית שמאי לבית הלל?

בתלמוד הירושלמי שבת (ט, ע"א), מובא סיפור המערער על הרושם המתקבל מהמקורות בבלי. המשנה מתארת מצב בו היה לבי שמאי רוב, והתלמוד הירושלמי מספר לנו על האופן בו השיגו תלמידי בית שמאי את הרוב.

אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. רבי אליעזר אומר: בו ביום גדשו את הסאה. רבי יהושע אומר: בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אילו היתה חסירה ומילאוה, יאות; לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת. אמר לו רבי יהושע: אילו היתה מליאה וחיסרוה, יאות; לחבית שהיתה מליאה שמן, כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן. תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: שישה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.

בדומה למקומות אחרים, לסוף הסיפור יש שתי גירסאות; חיסול ממשי של היריב לעומת איום. בכל מקרה, הסיפור בא ללמדנו שלעתים מחלוקת בין בני אדם יכולה להידרדר ממצב של "לשם שמים" לפסים אישיים, כאשר המטרה – גם אם לא במוצהר – אינה האמת, אלא הניצחון. הסיפור גם מלמד אותנו שלא תמיד יש זהות בין דעת הרוב לבין האמת, בעיקר כאשר הרוב הושג בצורה לא נאותה. גדולתם של חז"ל היא בנכונותם לספר לנו סיפור שאינו מסתיר את חולשותיהם של חכמי בית המדרש.

האם, בגלל סכנת ההידרדרות, יש להימנע ממחלוקת? הנצי"ב, בהקדמתו הידועה, מכנה את ספר בראשית "ספר הישר", מכיוון שהאבות היו "ישרים", בניגוד לאנשי בית שני, שאמנם היו "דתיים", לפי כל קנה מידה אחר, וכך לשונו:

זה הספר הנקרא ספר בראשית, נקרא בפי הנביאים "ספר הישר" , ככתוב במס' עבודה זרה (כה, ע"א) ומפרש רבי יוחנן: זה ספר אברהם ויצחק ויעקב שנקראו ישרים, שנאמר 'תמות נפשי מות ישרים' – ויש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' ביחוד ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכנוי 'ישרים'.

והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא', דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס, ובא על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית, ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות , אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עִמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אף־על־גב שהיה שונא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם!

דומני שלעתים יש נטייה ורצון להשתיק מחלוקת על ידי הפיכת עמדת היריב לבלתי לגיטימית, וליצור מעין "קונסנסוס" כפוי. דומני, שבנוסף לדברים החריפים של הנצי"ב, חשוב לצטט גם מדברי הרב קוק בשבח המחלוקת ב"עולת ראי"ה (עמ' של):

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' – יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות , ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי, אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.

דומני שהאיפיון המרכזי של מסורתנו הוא תרבות המחלוקת. אכן, לעתים – והתלמוד אינו מסתיר זאת – עלולים יצרים ומתחים להשתלט על המחלוקת (לדוגמה: הסיפור הקלאסי על המחלוקת הטרגית בין רבי יוחנן לריש לקיש אתו מתכתב סיפורו של עגנון: שני תלמידי חכמים שהיו בעירֵנו), אך האלטרנטיבה למחלוקת היא קיפאון במקרה הטוב, וטוטליטריזם שאינו מאפשר ביקורת. ולוואי שנדע לקיים חברה בה תתאפשר מחלוקת מתוך כבוד.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.


עוד בעניין 'מחלוקת לשם שמים'

בעל מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין – זכאי'. כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות, אי אפשר שיצא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד ומתלבן האמת.

(ישמח משה ח"ב ז/ב)


"כי כל העדה קדושים" – "והייתם קדושים"

בשני פסוקים אלה מוצג לפנינו מושג הקדושה בצורותיו המנוגדות: קטגוריית "כולם קדושים" שהיא הצורה הזולה ביותר של הקטגוריה הדתית, לעומת "והייתם קדושים לאלוהיכם" שהוא הניגוד המוחלט והקיצון לגירסת קורח, ובו התביעה במשמעות "ואתם תהיו לי ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש". בתפיסת הקדשוה נוסח קורח התוצאות הן שחצנות, גאווה, דברי רהב, מתן היתר לפרוק מעליו חיובים, ולפי גישה זו עצם עובדת היות האדם בן לעם ישראל,די בה כדי לקבוע את מדרגתו ומעלתו; ואילו במגמה להסדיר את חיי האדם במערכת התורה והמצוות, אנו מוצאים את המאמץ הגדול שעושה התורה שבעל פה, לנסות לממש את הצו הגדול – "ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם", וזאת על ידי הטלת איסורים וחיובים חמורים ביותר על האדם, דבר הנמשך לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל… בה בשעה שהקדושה בסיומה של "שלח לך" היא הביטוי העליון לתכלית האמונה, זו של סדרת "קורח" היא הסמל העליון להתמרדות האדם באמונה בה', והטווח בין שתי גישות אלה, הריהו גם המרחק שבין אמונה בה' לבין עבודת אלילים, וניתן לומר כי אין לך צורה קלה, נוחה, זולה ובזויה יותר של אמונה דתית, מאשר האמונה שהקדושה מהווה נתון במציאות הטבעית.

(מתוך י.ליבוביץ': שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 680-681)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.