קרח תשע"ח, גיליון 1058

וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת־שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת־מִי עָשַׁ֙קְתִּי אֶת־מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד־מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶֽם׃

(שמואל א יב, ב-ג – מתוך ההפטרה לפרשת קרח)

איור: הרי לנגבהיים

 

ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואני זקנתי ושבתי, רצה לומר ואני לא השגתי שום טובה חלף עבודתי אשר עבדתיכם, אני זקנתי מרוב עבודה ועול הצבור שעל ידי זה קפצה עלי זקנה שלא בזמנה (כי היה אז בן חמשים שנה)

ובני גם הם לא ירשו גדולתי כי הנם אתכם כאחד העם מוסרים מגדולתם הגם שאני התהלכתי לפניכם מנערי עד היום הזה ולא היה ראוי להעבירני לא מצד שנתרשלתי בעבודת הצבור כי התהלכתי מנעורי עד היום הזה עוסק בעבודתכם, ולא מאשר מצאתם בי איזה עול מהטיית משפט ולקיחת שוחד.

(מלבי"ם שם, שם)

לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אָמַר: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם לְקָרְבָּן וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם.

(במדבר רבה יח, י)


 

מה לקח קרח?

אלעד קפלן

אחרי יציאת בני ישראל ממצרים ומסע לא קל במדבר, פתאום הוא צץ: לוחם הצדק. הוא משתמש בציפיות ובפחדים של העם בכדי לעורר הזדהות וקורא תיגר על ההנהגה. קרח בן יצהר, בן למשפחה מיוחסת, מצהיר על מרד נגד בני דודו – משה ואהרון. אבל סופו של קרח הוא טרגי. האדמה פותחת את פיה ובולעת אותו ואת עדתו. אלפים מתומכיו מתים במגיפה. מחאתו של קרח נלמדת לדורי דורות בתור "מחלוקת שאינה לשם שמיים".

לכאורה, הצהרותיו של קרח מצטיירים כמאבק על שוויון הזדמנויות. "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?!" מטיח קורח במשה. נדמה כי היינו יכולים לשלוח אותו מהמסע במדבר, דרך נפילת הבסטיליה בפריז, הישר לשדרות רוטשילד למאבק על צדק חברתי. מה רע באחד כזה, שדורש שוויון זכויות לכל?

הצהרות לחוד ומעשים לחוד – השאלה הגדולה שעולה מדרישתו של קרח היא מה טיב כוונותיו. הדרך להבנת כוונות אלו מתחילה בצמד המילים הראשונות בפרשה: "ויקח קרח". מה הוא בדיוק לקח? כותב רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מחבר פירוש 'כלי יקר', על אמירתו של רש"י כי פרשה זו "יפה נדרשת", משום שבעוד בדרך כלל דרשנים מסתמכים על דברי הפסוק ומוצאים בו רמז, כאן במילים "ויקח קרח" אין הפסוק מפרט כלל מה לקח. לכן, ניתן לפרש את הפסוק ולדרוש מתוכו כל מה שקשור בלקיחה.1 כך, למשל, במסכת סנהדרין מציע ריש לקיש כי קרח לקח "מקח רע לעצמו",2 כלומר עשה עסקה רעה במאבקו במשה ואהרון. חלק מהמפרשים מבקשים בכל זאת למצוא את התשובה בפסוק העוקב ומסיקים כי קרח לקח "אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמישים ומאתיים".3 רש"י מציע, בין היתר, על פי מדרש תנחומא, כי קרח "לקח את עצמו" ובכך הפך להיות "נחלק מתוך העדה".4

אבל אולי ניתן להציע תשובה אחרת, לפיה מה שלקח קרח אכן מופיע בהמשך הפסוק עצמו: "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן". קרח לקח לא רק את עצמו או אנשיו, אלא את הייחוס שלו, את התארים של המשפחה המיוחסת אליה הוא משתייך, את האמירה החד משמעית "מגיע לי". עבור קורח השוויון אינו חובה מוסרית כלפי האחר, אלא עילה לדרוש יותר. לא לגר, ליתום ולאלמנה, לא לכולם, אלא לעצמו. כאשר קורח מצטייד לקראת המאבק מול משה, הוא לוקח איתו דבר אחד – סטטוס חברתי.

נקודת המוצא של קרח בדרישתו מעידה על כוונותיו כאשר הוא מדבר על קדושת העדה. קדושה זו אינה צו עשה מוסרי, היא אינה "קדושים תהיו", אלא גיבוי למעמדו החברתי. הוא אינו פועל בשם הקדושה, אלא הקדושה משרתת אותו. ניתן לראות דמיון בין קבוצת האוהדים של קרח לבין אנשי מגדל בבל. כמו בחזון "כל העדה כולם קדושים" של קרח, כך גם במגדל בבל יש מצג אידיאלי של שוויון, שבא לידי ביטוי בפסוק "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". עם זאת, דרישתם האמתית של אנשי מגדל בבל היא "נעשה לנו שם", רדיפת כוח וכבוד, בעוד עדתו של קרח הם "אנשי שם", שמבקשים גם הם לקדם את עצמם ולבסס את מעמדם.

יש משהו קוסם בפשטות של משה, כאשר הוא מחפש תשובה למרי האזרחי שקם נגדו. "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" הוא זועק. כמה שוני יש בין אמירה פשוטה זאת, הרואה את ההנהגה כאחריות כללית, לבין האמירה של קורח הרואה את ההנהגה כזכות אישית. בלידתו של משה, משפחתו מוצגת לנו באופן כמעט אנונימי: "וילך איש מבית לוי, וייקח את בת לוי".5 מעמדו מעולם לא שירת אותו, הוא אפילו לא ביקש אותו. כאשר נסיך מצרים הגולה עמד מול הסנה הבוער, בעוד הקב"ה פונה אליו בדרישה להושיע את עם ישראל, הוא לא ביקש נקמה או דרש לעצמו זכויות יתר, אלא רק מלמל "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".6

אבל הגדולה האמיתית בפרשה שייכת לבניו של קורח. אלו שלא ניצלו את מעמדם המשפחתי כדי לדרוש כבוד ולכן גם ניצלו מהגזירה של אביהם. כאשר פתחה הארץ את פיה, הם לא נבלעו. צאצאיו של מוביל המרד, בן יצהר בן קהת בן לוי, לא נגררו לתוך מאבק שבטי, משפחתי ואישי, אלא בחרו לחזור ולשרת את כל העם בעבודת המקדש כלויים מן המניין. המדרש מספר כי משה ואהרון וכל הגדולים היו באים לשמוע שירתם של בני קורח וכי היו מלמדים לומר שירה לפני הקב"ה.7 הם לא דרשו כבוד ולמרות זאת הכבוד מצא אותם. לאחר שהמריבות הפנימיות נשכחו, קולם הוא זה שנשמע בתוך המקדש.

  1. שפתי דעת, קרח, רמג.
  2. סנהדרין קט, ב.
  3. רשב"ם וראו גם חזקוני.
  4. רש"י וראו גם רמב"ן.
  5. שמות ב, א.
  6. שמות ג, יא.
  7. מדרש תהילים 'שוחר טוב', מה.

עו"ד אלעד קפלן מנהל את מרכז הסיוע והמחלקה המשפטית בארגון 'עתים'


 

"לא חמור אחד מהם נשאתי" – ממידותיו הראויות של איש ציבור

לפי הפשט מנהגם היה שהמשתרר על הציבור ינשא על הסוס כלשון המקרא בקוהלת (י, ז) "ראיתי עבדים על סוסים ושרים…", אלמא [מכאן רואים] דראוי להיות להפך, אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור, ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. ורש"י פירש בשם מדרש חז"ל: אפילו חמור שהרכבתי את אשתי בשעה שהלכתי ממדין למירם לא היה משלהם, ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל ציבור, אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי ציבור אין זה מן החסידות שלא יאכל מהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזה שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי ציבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהי ניזון משלהם, וגם משה ניזון אז משל ציבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו, ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ולבניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים (מכילתא יתרו), ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי ציבור, ודאי ממידת החסידות שלא להעמיס על הציבור יותר מן ההכרח לחייו.

(העמק דבר והרחב דבר לנצי"ב מוולוז'ין במדבר טז, טו)


…ראוי אפוא שנחזור ונשנֵן היטב את משפט הסיום בדברי הנצי"ב אלה, הראויים להֵאמֵר לדורות ובעיקר לדורנו זה, בו דווקא לא נהוג להקפיד על מידותיו של משה רבנו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 694)


"אלהי הרוחֹת"

אל אלהי הרוחות, יודע מחשבות. אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.

(רש"י במדבר טז , כב)


אלהי הרוחות, למה נאמר? אמר לפניו: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו.

(רש"י במדבר כז, טז)


האם הקטורת היא סם החיים או סם המוות?

…למה בקטורת? לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא, על ידו מתו נדב ואביהוא, על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש, אמר הקב"ה: תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית.

(רש"י במדבר יז, יג)


את מי יש להעניש: את המסיתים או את המוסתים?

'וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!'

גלוי וידוע לפניך שרוחות המוני עם מתלהטות בנקל על ידי טענות מסנוורות, ואדם כקֹרח, העולה עליהם ברוחו והנהנה מאימון מלא שלא נפגע עד כה, עלול לאחוז את עיניהם ולגרור אותם לחטא. כאשר המונים יוצאים לפשע, הרי האשמה תלויה בדרך כלל במסיתים אחדים בעלי מעמד מיוחס. כשבשר ודם מתערב אחר כך כנגד הפשע, נפגעים בדרך כלל ההמונים המוסתים שאשמתם פחותה, ואילו המסיתים האשמים באמת אינם באים על עונשם. אך אתה " אל אלהי הרוחות לכל בשר", הואיל ואתה 'אל' כל יכול, יש לאל ידך להיפרע מכל אדם שהוא אשם; והואיל ואתה 'אלהי הרוחות לכל בשר', אתה מכיר בחכמתך את מידת אשמתו של כל אדם. 'הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא' – קֹרח לבדו הוא האשם, ואילו העם המוסת זכאי ליהנות מחסדך. כבר הערנו פעמים אחדות במאורעות דומים: כאשר הקב"ה מביא את משה לכלל תפילה, הרי הוא מעורר בליבו את הבנת דרכי הנהגתו; הוא מעלה את רוחו, כביכול, לחשוב עמו את מחשבת ההנהגה האלוהית.

 (הרש"ר הירש במדבר טז, כב)


גם התורה יכולה להיות סם החיים או חלילה סם המוות

אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב (דברים ד) 'וזאת התורה אשר שם משה' זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה .

(בבלי יומא עב, ע"ב)


'אשר תשים לפניהם': זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם המות. ובאור זה שלכך הזכיר לשון תשים מלשון סם, להורות שאם הדיין שופט בצדק הוא לו סם חיים ואם לא, נעשה לו סם המות. ודומה לזה מה שדרשו רז"ל בפסוק (דברים יא) 'ושמתם את דברי אלה', מלשון סם הוא שאמרו זכה אדם בדברי תורה, נעשים לו סם חיים, לא זכה, נעשים לו סם מות.

 (רבינו בחיי שמות כא, א)


מכריז רבי אלכסנדרי: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי (מי רוצה חיים, מי רוצה חיים)? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה (התקבצו כולם ובאו אליו). אמרי ליה (אמרו לו): הב לן חיי (תן לנו חיים). אמר להו (אמר להם): (תהלים לד) 'מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע , סור מרע ועשה טוב'.

 (בבלי עבודה זרה יט, ע"ב)


"ובני קֹרח לא מתו"

'למנצח על שושנים לבני קרח' א"ר פנחס: כל מי שרואה אותם אומר קוצים הם, למה? שהיו עם הקוצים ומה דרכן של קוצים לאש, וכן הוא אומר 'קוצים כסוחים באש יצתו', וכתיב 'ואש יצאה מלפני ה" ובני קרח היו שושנים ונלקטו מביניהם וקפץ הקב"ה והצילם 'דודי ירד לגנו לערוגת הבושם ללקוט שושנים', משל למה הדבר דומה למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעטרו בעטרה של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות ויצאו ואמרו להם אין המלך מבקש של זהב אם יש כאן של שושנים שמחו בני המדינה, כך היו בני קרח ועדתו אומרים מבקש הקב"ה מחתות של זהב אמר הקב"ה למה לי של זהב לי הכסף ולי הזהב ואפילו קטרת למה לי קטרת? תועבה היא לי, ומה אני מבקש? שושנים. אמרו בני קרח: אנו שושנים. אמר הקב"ה: נצחתם 'למנצח על שושנים'.

(ילקוט שמעוני תהלים פרק מה, סימן תשמז) 

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

 (אבות א , יא)


'אוהב שלום' כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב שלום בישראל בין כל אחד ואחד כדרך שהיה אהרן אוהב שלום בין כל אחד ואחד, שנאמר (מלאכי ב) 'תורה אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון' . ר"מ אומר: מה ת"ל 'ורבים השיב מעון'? כשהיה אהרן מהלך בדרך, פגע בו באדם רשע ונתן לו שלום – למחר ביקש אותו האיש לעבור עבירה, אמר: אוי לי, היאך אשא עיני אחר כך ואראה את אהרן? בושתי הימנו, שנתן לי שלום נמצא אותו האיש מונע עצמו מן העבירה.

 (אבות דרבי נתן יא, ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.