קדשים תשע"ט, גיליון 1100

איור: הרי לנגבהיים

 

מְגִלַּת הָעַצְמָאוּת

בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי, בָּהּ עֻצְּבָה דְּמוּתוֹ הָרוּחָנִית, הַדָּתִית וְהַמְּדִינִית, בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית, בָּהּ יָצַר נִכְסֵי תַּרְבּוּת לְאֻמִּיִּים וּכְלָל-אֱנוֹשִׁיִּים וְהוֹרִישׁ לָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֶת סֵפֶר הַסְּפָרִים הַנִּצְחִי.

לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה

 לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית.
מתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסָרְתִּי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה; וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַשַּׁלִּיט עַל מִשְׁקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמָגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה

לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית.

בִּשְׁנַת תרנ"ז (1897) נִתְכַּנֵּס הַקּוֹנְגְּרֶס הַצִּיּוֹנִי לְקוֹל קְרִיאָתוֹ שֶׁל הוֹגֶה חֲזוֹן הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל וְהִכְרִיז עַל זְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי לִתְקוּמָה לְאֻמִּית בְּאַרְצוֹ.
זְכוּת זוֹ הֻכְּרָה בְּהַצְהָרַת בַּלְפוּר מִיּוֹם ב' בְּנוֹבֶמְבֶּר 1917 וְאֻשְּׁרָה בַּמַּנְדָּט מִטַּעַם חֶבֶר הַלְּאֻמִּים, אֲשֶׁר נָתַן בִּמְיֻחָד תֹּקֶף בֵּין-לְאֻמִּי לַקֶּשֶׁר הַהִיסְטוֹרִי, שֶׁבֵּין הָעָם הַיְּהוּדִי לְבֵין אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל וְלִזְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי

 לְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת בֵּיתוֹ הַלְּאֻמִּי.

הַשּׁוֹאָה שֶׁנַּתְחוֹלְלַה עַל עַם יִשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן, בָּהּ הֻכְרְעוּ לַטֶּבַח מִילְיוֹנִים יְהוּדִים בְּאֵירוֹפָּה, הוֹכִיחָה מֵחָדָשׁ בַּעֲלִיל אֶת הַהֶכְרֵחַ בְּפִתְרוֹן בְּעָיַת הָעָם הַיְּהוּדִי מְחֻסַּר הַמּוֹלֶדֶת וְהָעַצְמָאוּת עַל-יְדֵי חִדּוּשׁ הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר תִּפְתַּח לִרְוָחָה אֶת שַׁעֲרֵי הַמּוֹלֶדֶת לְכָל יְהוּדִי וְתַעֲנִיק לָעָם הַיְּהוּדִי

מַעֲמָד שֶׁל אֻמָּה שְׁוַת-זְכֻיּוֹת בְּתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הָעַמִּים.

שְׁאֵרִית הַפְּלֵיטָה שֶׁנִּצְּלָה מֵהַטֶּבַח הַנָּאצִי הָאָיֹם בְּאֵירוֹפָּה וִיהוּדֵי אֲרָצוֹת אֲחֵרוֹת לֹא חָדְלוּ לְהַעְפִּיל לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, עַל אַף כָּל קֹשִׁי, מְנִיעָה וְסַכָּנָה, וְלֹא פָּסְקוּ לִתְבֹּעַ אֶת זְכוּתָם לְחַיֵּי כָּבוֹד, חֵרוּת וַעֲמַל-יְשָׁרִים בְּמוֹלֶדֶת עַמָּם.

בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה תָּרַם הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי בָּאָרֶץ אֶת מְלוֹא-חֶלְקוֹ לְמַאֲבַק הָאֻמּוֹת הַשּׁוֹחֲרוֹת חֵרוּת וְשָׁלוֹם נֶגֶד כֹּחוֹת הָרָשָׁע הַנָּאצִי, וּבְדַם חַיָּלָיו וּבְמַאֲמַצּוֹ הַמִּלְחַמְתִּי קָנָה לוֹ אֶת הַזְּכוּת לְהִמָּנוֹת עִם

הָעַמִּים מְיַסְּדֵי בְּרִית הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

בְּ-29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 קִבְּלָה עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת הַחְלָטָה הַמְּחַיֶּבֶת הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל; הָעֲצֶרֶת תָּבְעָה מֵאֵת תּוֹשָׁבֵי אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לֶאֱחֹז בְּעַצְמָם בְּכָל הַצְּעָדִים הַנִּדְרָשִׁים בְּצִדָּם הֵם לְבִצּוּעַ הַהַחְלָטָה. הַכָּרָה זוֹ שֶׁל הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת בִּזְכוּת הָעָם הַיְּהוּדִי לְהָקִים אֶת מְדִינָתוֹ אֵינָהּ נִתֶּנֶת לַהַפְקָעָה.

זוֹהִי זְכוּתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל הָעָם הַיְּהוּדִי לִהְיוֹת כְּכָל עַם וְעַם עוֹמֵד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ בִּמְדִינָתוֹ הָרִבּוֹנִית.

לְפִיכָךְ נִתְכַּנַּסְנוּ, אָנוּ חַבְרֵי מוֹעֶצֶת הָעָם, נְצִיגֵי הַיִּשּׁוּב הָעִבְרִי וְהַתְּנוּעָה הַצִּיּוֹנִית, בְּיוֹם סִיּוּם הַמַּנְדָּט הַבְּרִיטִי עַל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, וּבְתֹקֶף זְכוּתֵנוּ הַטִּבְעִית וְהַהִיסְטוֹרִית וְעַל יְסוֹד הַחְלָטַת עֲצֶרֶת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת אָנוּ מַכְרִיזִים בָּזֹאת עַל הֲקָמַת מְדִינָה יְהוּדִית בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הִיא מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.

אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהַחֵל מֵרֶגַע סִיּוּם הַמַּנְדָּט, הַלַּיְלָה, אוֹר לְיוֹם שַׁבָּת ו' אִיָּר תש"ח, 15 בְּמַאי 1948, וְעַד לַהֲקָמַת הַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנִּבְחָרִים וְהַסְּדִירִים שֶׁל הַמְּדִינָה בְּהֶתְאֵם לַחֻקָּה שֶׁתִּקָּבַע עַל-יְדֵי הָאֲסֵפָה הַמְּכוֹנֶנֶת הַנִּבְחֶרֶת לֹא יְאֻחַר מֵ-1 בְּאוֹקְטוֹבֶּר 1948 – תִּפְעַל מוֹעֶצֶת הָעָם כְּמוֹעֶצֶת מְדִינָה זְמַנִּית וּמוֹסַד הַבִּצּוּעַ שֶׁלָּהּ, מִנְהֶלֶת-הָעָם, יְהַוֶּה אֶת הַמֶּמְשָׁלָה הַזְּמַנִּית שֶׁל הַמְּדִינָה הַיְּהוּדִית, אֲשֶׁר תִּקָּרֵא בַּשֵּׁם יִשְׂרָאֵל.

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא מוּכָנָה לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה עִם הַמּוֹסָדוֹת וְהַנְּצִיגִים שֶׁל הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת בְּהַגְשָׁמַת

הַחְלָטַת הָעֲצֶרֶת מִיּוֹם 29 בְּנוֹבֶמְבֶּר 1947 וְתִפְעַל לַהֲקָמַת הָאַחְדוּת הַכַּלְכָּלִית שֶׁל אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלֵמוּתָהּ.

אָנוּ קוֹרְאִים לָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת לָתֵת יָד לָעָם הַיְּהוּדִי בְּבִנְיַן מְדִינָתוֹ

וּלְקַבֵּל אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לְתוֹךְ מִשְׁפַּחַת הָעַמִּים.

אָנוּ קוֹרְאִים – גַּם בְּתוֹךְ הַתְקָפַת-הַדָּמִים הַנֶּעֱרֶכֶת עָלֵינוּ זֶה חֳדָשִׁים – לִבְנֵי הָעָם הָעַרְבִי תּוֹשָׁבֵי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹר עַל שָׁלוֹם וְלִטֹּל חֶלְקָם בְּבִנְיַן הַמְּדִינָה עַל יְסוֹד אֶזְרָחוּת מְלֵאָה וְשָׁוָה וְעַל יְסוֹד

נְצִיגוּת מַתְאִימָה בְּכָל מוֹסְדוֹתֶיהָ, הַזְּמַנִּיִּים וְהַקְּבוּעִים.

אָנוּ מוֹשִׁיטִים יַד שָׁלוֹם וּשְׁכֵנוּת טוֹבָה לְכָל הַמְּדִינוֹת הַשְּׁכֵנוֹת וְעַמֵּיהֶן, וְקוֹרְאִים לָהֶם לְשִׁתּוּף פְּעֻלָּה וְעֶזְרָה הֲדָדִית עִם הָעָם הָעִבְרִי הָעַצְמָאִי בְּאַרְצוֹ. מְדִינַת יִשְׂרָאֵל מוּכָנָה לִתְרֹם חֶלְקָהּ בְּמַאֲמָץ מְשֻׁתָּף לְקִדְמַת הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן כֻּלּוֹ.

אָנוּ קוֹרְאִים אֶל הָעָם הַיְּהוּדִי בְּכָל הַתְּפוּצוֹת לְהִתְלַכֵּד סְבִיב הַיִּשּׁוּב בַּעֲלִיָּה וּבְבִנְיָן וְלַעֲמֹד לִימִינוֹ

בַּמַּעֲרָכָה הַגְּדוֹלָה עַל הַגְשָׁמַת שְׁאִיפַת הַדּוֹרוֹת לִגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל.

מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים בַּחֲתִימַת יָדֵנוּ לְעֵדוּת עַל הַכְרָזָה זוֹ, בְּמוֹשַׁב מוֹעֶצֶת הַמְּדִינָה הַזְּמַנִּית,

עַל אַדְמַת הַמּוֹלֶדֶת, בָּעִיר תֵּל-אָבִיב, הַיּוֹם הַזֶּה, עֶרֶב שַׁבָּת, ה' אִיָּר תש"ח, 14 בְּמַאי 1948.


  

קדושה חברתית

בשמת חזן

בפרשת קדושים אנו קוראים שורה של ציוויים שעניינם יושר, מוסר, חסד וצדק הנכנסים תחת הכותרת "קדושים תהיו". שלוש מהמצוות המעניינות והחשובות בהקשר הזה הן מצוות העוסקות בקציר השדה: לקט, שכחה ופאה.

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לא תְכַלֶּה פְּאַת שָדְךָ לִקְצר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לא תְלַקֵּט… לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזב אתָם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם.

שלוש מצוות הקשורות בעת הקציר: לקט – שיבולים שנופלות כשקוצר ומאלם אלומות אין מרימים אותן; שיכחה – אם נשכחה אלומה בשדה – משאירים אותה; פֵּאה – משאיר פאות שדהו לא קצורות עבור העניים. במשנה בסדר זרעים מוזכרת מצוות פאה בנשימה אחת עם גמילות החסדים ותלמוד התורה: "אלו דברים שאין להם שיעור: הַפֵּאָה, והביכורים, וְהָרֵאָיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה…"

הדברים שאין להם שיעור נתונים להחלטה פרטית של כל אדם. אדם הקוצר ומלקט בשדהו ובכרמו צריך לעשות זאת כך שישָאֵר לאחרים. לא לכלות את הפאות. להשאיר. יש משהו במקום הפנימי שלא מכלה עד תום, שמאפשר נדיבות, שמבין שמה שיש לנו הוא לא שלנו, שמאפשר לחיות בטוב.

המשנה ממשיכה ומוסיפה: "אין פוחתין לפֵּאָה משישים. ואף על פי שאמרו: אין לפֵּאָה שיעור – הכול לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה." השארת הפֵּאה מתקשרת כאן לענווה ולחסד, ומתוך כך למגילת רות שכולה עוסקת במהות החסד והנתינה בכל מיני רבדים.

הרב אליעזר פאפו בפלא יועץ, אומר שהעשיר הוא זה שמרוויח מנדיבותו כלפי העני, שבועז הוא שנהנה מנדיבותה של רות, והופך בדברים כך: "ולא יבקש גדולה ולא יחמוד כבוד ואל יחזיק טובה לעצמו על פזרות צדקותיו שהוא אינו אלא כאפוטרופוס לעניים ונותן לו את שלו ושליחות האל הוא שעושה, ולו תהיה צדקה ויקבל שכר טוב באופן שיותר ממה שהעשיר עושה עם איש עני, העני עושה עימו שיזכה לרוב טוב, וכמאמר רבותינו זיכרונם לברכה על הפסוק: "הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז…"

מיהו פושט היד? זה שפושט יד לתת, או זה שפושט את ידו לקבל? ואולי התנועה ההדדית היא עצם מהות העניין? ביבמות (מ"ז, ע"ב) מצוינות המצוות הללו כחלק מהותי מטקס הגיור הקדום:

גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי – מקבלין אותו מיד, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני.

תהליך הגיור היה קצר בהרבה, וכחלק מהותי ממנו מוזכרות דווקא המצוות הללו. האם זה קשור לרות, הגיורת הראשונה? האם זה בכדי שהגר יידע שזה חלק ממה שיהיה זכאי לו כ"אחר" האולטימטיבי המצטרף לעם ישראל? האם אֵלו המצוות המכילות בתוכן כמו קפסולה את מהות המצוות שבין אדם לחברו? הרי היה אפשר לחשוב על מצוות אחרות כראשונות אליהן מתוודע הגר בתהליך הגיור, ודווקא אלה נבחרו. הן מבטאות מדרֵגת מוסר ואמות מידה שלא היו מקובלות בזמנו בשום מקום ועם אחר. נראה שהייחודיות שלהן ומה שהן מבטאות בתוך מערך המצוות וביחסים שבין אדם לאדם, תוך כדי ראיית האחר ומתוך הבנה פנימית שכולנו נזקקים במקומות מסוימים ונסמכים על רוחב לב- מאפשרת את ״ואהבת לרעך כמוך״ שכבר אמר רבי עקיבא שזהו כלל גדול בתורה.

בשמת חזן הינה במאית, סופרת ומנחת בתי מדרש. הצגתה "עיין ערך: אהבה" המבוססת על ספרו של דויד גרוסמן מוצגת בימים אלה בבית אבי חי.


 

על קדושה ועצמאות

המילים הראשונות בפרשת השבוע מציגות בפנינו תביעה קשה ומאתגרת: "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלהיכם." "ציווי" זה מזכיר לי את דברי הרמב"ם במשנה תורה, (הלכות דעות א; ה-ז):

וּמְצֻוִּין אָנוּ לָלֶכֶת בַּדְּרָכִים הָאֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים וְהֵם הַדְּרָכִים הַטּוֹבִים וְהַיְשָׁרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח ט) "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"

כָּךְ לָמְדוּ בְּפֵרוּשׁ מִצְוָה זוֹ. מַה הוּא נִקְרָא חַנּוּן, אַף אַתָּה הֱיֵה חַנּוּן. מַה הוּא נִקְרָא רַחוּם, אַף אַתָּה הֱיֵה רַחוּם. מַה הוּא נִקְרָא קָדוֹשׁ, אַף אַתָּה הֱיֵה קָדוֹשׁ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ קָרְאוּ הַנְּבִיאִים לָאֵל בְּכָל אוֹתָן הַכִּנּוּיִין 'אֶרֶךְ אַפַּיִם' 'וְרַב חֶסֶד' 'צַדִּיק וְיָשָׁר' 'תָּמִים' 'גִּבּוֹר' וְ'חָזָק' וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. לְהוֹדִיעַ שֶׁהֵן דְּרָכִים טוֹבִים וִישָׁרִים וְחַיָּב אָדָם לְהַנְהִיג עַצְמוֹ בָּהֶן וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ.

וְכֵיצַד יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ בְּדֵעוֹת אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקָּבְעוּ בּוֹ? יַעֲשֶׂה וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ בַּמַּעֲשִׂים שֶׁעוֹשֶׂה עַל פִּי הַדֵּעוֹת הָאֶמְצָעִיּוֹת וְיַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד עַד שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשֵׂיהֶם קַלִּים עָלָיו וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם טֹרַח עָלָיו וְיִקָּבְעוּ הַדֵּעוֹת בְּנַפְשׁוֹ. וּלְפִי שֶׁהַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ נִקְרָא בָּהֶן הַיּוֹצֵר וְהֵם הַדֶּרֶךְ הַבֵּינוֹנִית שֶׁאָנוּ חַיָּבִין לָלֶכֶת בָּהּ. נִקְרֵאת דֶּרֶךְ זוֹ דֶּרֶךְ ה'. וְהִיא שֶׁלִּמֵּד אַבְרָהָם אָבִינוּ לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה" וְגוֹ'. וְהַהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זוֹ מֵבִיא טוֹבָה וּבְרָכָה לְעַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח יט) "לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

הרמב"ם כמובן כותב את דבריו בעקבות מאמרי חז"ל, כגון מאמרו של רבי חמא ברבי חנינא (סוטה יד, ע"א):

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא', אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה; מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) 'ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) 'ויקבר אותו בגיא', אף אתה קבור מתים.

ולכן, הוא כותב " וּלְהִדַּמּוֹת אֵלָיו כְּפִי כֹּחוֹ "; הוא מדבר על דרך ה', ואם קוראים את כל הפסוק על אברהם אותו בוחר הרמב"ם לצטט:

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת־בָּנָיו וְאֶת־בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל־אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר עָלָיו"

נבין שדרך ה' היא "לעשות צדקה ומשפט" ואולי התביעה "קדושים תהיו", מוזכרת אצל הרמב"ם וגם במקורות עליהם הוא מתבסס כדבר אחרון, כשאיפה, כאידיאל נשגב.

בעת כתיבת שורות אלו, אנו נמצאים בתקופה של מערכת בחירות מהמכוערות ביותר שהיכרנו. המשחק הפוליטי מביא את היריבים הפוליטיים להשמצות ולשקרים.

כשדברים אלו יגיעו לבתי הכנסת, אולי כבר תורכב ממשלה חדשה, ואולי עדיין יתנהל משא ומתן בין השותפים הפוטנציאליים, אך בכל מקרה נשמע את הציווי "קדושים תהיו" בין יום השואה ליום הזיכרון ויום העצמאות, וקריאה זו אינה תלויה בבחירות כאלו ואחרות; היא תמידית.

ואולי מזמינים אותנו ימים אלו להתבוננות מיוחדת בקיומה של שאיפה זו לקדושה במדינה יהודית ודמוקרטית.

הזכות שניתנה לנו לחיות, אחרי השואה, בתקופה בה אנחנו יכולים לנהל את חיינו במדינה ריבונית, מחייבת אותנו לאחריות כלפי כל אדם, דהיינו ללכת בדרך ה', בדרך אברהם, והיא "לעשות צדקה ומשפט". הפסוק מצוטט בהקשר של השמדת סדום והקב"ה מנהל דו-שיח עם אברהם המאתגר את האל ומשתכנע שלא תהיה ענישה קולקטיבית של חפים מפשע.

יש הרואים בקדושת ישראל נתון מהותי; דומני, לעומת זאת, שהתורה מציבה את הקדושה כשאיפה, התובעת מאיתנו, בעיקר במדינה עצמאית בה יש לנו כוח, וסמכות ואחריות, לנהוג ביושר, בצדק ובחמלה כלפי כל תושביה.

חג עצמאות שמח

פנחס לייזר, עורך


 

המבחן המוסרי האמיתי הוא "בארצכם"

תניא – רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים' תניא: רבי נתן אומר מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא דף נט/ב)


"גר בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה, אבל אי יגור בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

("העמק דבר" לויקרא י"ט, ל"ג)


"ואהבת לרעך כמוך"

אי אפשר לפרש כמשמעו, כידוע דחייך קודם לחיי חברך, אלא הרמב"ם (הלכות אבל י"ד) פירש 'כמו שאתה חפץ מחברך', והדבר מובן שלא יסכל האדם שחברו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר הראוי לפי הקרבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם, ולפי זה הפירוש קאי [נמצא] בסמיכות לאזהרה הקודמת ["לא תקום ולא תטור"], כמו שאתה חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך, כך יש לפרש הסמיכות לפי הרמב"ם.

ומלשון הירושלמי למדתי פירוש אחר לסמיכות, וזו לשון הירושלמי (נדרים פ"ט, ה"ד): "כתיב 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה?! (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה."

פירוש שהנקמה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה? כך 'ואהבת לרעך כמוך' אחר 'לא תקום', שאף על גב שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חברו, מכל מקום הרי הוא כמו האדם בעצמו, שאף על גב שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר הכה אין לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת.

('העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין ויקרא יט, יח)


'ואהבת לרעך כמוך' – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול מזה.

(סיפרא פרשת קדושים, פרשה ב)


"לא תלין פעולת שכיר " – בימים ההם, בזמן הזה

הלנת שכר גורמת גם לדמורליזציה של המעביד וגם של הפועל: של המעביד, המאבד את הרגשת העברה שהוא עושה, עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאילו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כי אין תמורה לעמלו אם זו באה לו לאחר זמן רב, והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו. לפי תפיסה יהודית מקורית הלנת שכר היא לאו מן התורה, שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות, תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו שלון הגמרא על הכתוב: "ביומו תתן שכרו… כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" – מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה, לא על שכרו?… כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו (בבא מציעא, קיב, ע,א).

 (מתוך דברי משה אונא ז"ל, חבר קבוצת שדה אליהו, לשעבר י"ר ועדת חוק ומשפט בכנסת, מובא בעיונים חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, עמ' 244)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.