קדשים תשע"ד (גליון מספר 847)




פרשת קדשים

גליון מס' 847 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא

תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.

וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר

 וְחִלַּלְתָּ

אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'.

(ויקרא יט, יא-יב)

 

 

לא תגנבו

ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תשבעו – אם גנבת, סופך לכחש, סופך לשקר, סופך להישבע

לשקר.

(רש"י שם, שם)

 

…וטעם תגנובו – כי הרואה ומחריש גם הוא גנב.

(אבן עזרא שם, שם)

 

רבי לוי אמר:

עשרת הדברות כתובין בפרשה זו. 'אנכי ה' אלהיך', וכתיב הכא 'אני ה' אלהיכם'. 'לא

יהיה לך', וכתיב הכא 'ואלהי מסכה'. 'לא תשא', וכתיב הכא 'ולא תשבעו בשמי'. 'זכור

את יום השבת', וכתיב הכא 'את שבתותי תשמורו'. 'כבד את אביך ואת אמך', וכתיב הכא 'איש

אמו ואביו תיראו'. 'לא תרצח,' וכתיב הכא 'לא תעמוד על דם רעך'. 'לא תנאף', וכתיב

הכא 'אל תחלל את בתך'. לא תגנוב, וכתיב הכא 'לא תגנבו'. 'לא תענה', וכתיב הכא 'לא

תלך רכיל'. 'לא תחמוד', וכתיב הכא 'ואהבת לרעך כמוך'. עד כאן במדרש וכן בירושלמי

דברכות.

(רבנו בחיי ויקרא יט, ב)

 

 

לא תעמוד על דם רעך – בין קדושה אמיתית וקדושה כוזבת

אילת וידר כהן

שלהי ניסן, ימים של מעבר וחזרה לשיגרה, ימים

שאחרי חגיגת האביב והחרות, טאטוא פירורי המצות, כיבוס המפות והחולצות הלבנות

המוכתמות בכתמי סלק ויין אדום, מעבר מקריאת שיר השירים לפרשת קדושים. "דבר אל

כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם: קדושים תהיו".

נחמה ליבוביץ מֵסבה את תשומת הלב לכך שפרשת קדושים

פותחת באופן שונה משאר הפרשות בספר ויקרא, ועל כך אומר המדרש: "מלמד שהפרשה

נאמרה בהקהל… מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (ויק"ר, תורת כוהנים). "קדושים תהיו" צו כללי גדול ומופשט שנפרט לאינסוף פרטים – לקט,

שכחה ופאה, והדרת פני זקן, ואהבת לרעך כמוך. לפני עִוור לא תיתן מכשול, לא תעמוד על

דם רעך. מקבץ חלקי שכולו אומר- התבונן ברעך, ברעותך,

ביושבים לידך, חלקם פגועים, שבורים, מוחלשים, וזקוקים לךְ, לךָ.

ובהמשך הפרשה מופיעים איסורי עריות. "ואיש

אשר ייקח את אחותו… וראה את ערוותה והיא תראה את ערוותו חסד הוא… ערוות אחותו

גילה עוונו ישא". (ויקרא כ, יז) פסוק קשה בכל מובן שהוא. קשה לעיכול וקשה להבנה. "חסד הוא" – מה

משמעות המילה חסד בהקשר של עבירה על הטאבו החמור ביותר? החמורה מבין שלוש העבירות

שהן יהרג ואל יעבור "כל המצוות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש, אולם על שלושה

דברים נאמר "ייהרג ואל יעבור" והם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות

דמים. גילוי עריות שקול בעיני הקדוש ברוך הוא כשפיכות דמים וכעבודה זרה"

(סנהדרין קו).

"חסד הוא" – רש"י מפרש: לשון

ארמי 'חרפה' (בראשית לד,יד) 'חסודא'". רש"י מחזיר אותנו לספר בראשית לאונס דינה ויוצר הקבלה

סימטרית הפוכה בין המילים חסד וחרפה. בפרשתנו חסד בעברית =חרפה בארמית ובפרשת דינה

חרפה בעברית מתורגמת לחסדא בארמית, בלבול שפות והיפוך משמעויות שמותיר אותנו

הקוראות-ים בבלבול רב. נראה שבלבול השפות מאפיין את הפגיעה המינית. שנדור פרנצי,

פסיכואנליטיקאי שהיה תלמידו של פרויד התייחס לתופעה זו של בלבול השפות וכתב על כך

מאמר שנקרא "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה" (פרנצי שנדור,

"בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרך ושפת התשוקה" .שיחות כרך

י"ג, מרץ 99).

הוא מבחין בין הצרכים הילדיים למגע שיש בו

רכות ועדינות ללא ייצריות לבין צרכי המבוגר שכבר מעורבת בהם ייצריות. לדבריו, כאשר

צרכי הילד בקשר המבוסס על רכות פוגשים במבוגר שאינו מגיב לילד בשפה המתאימה לו,

אלא פונה אליו מתוך צרכיו הייצריים של עצמו, הדבר מוביל לתוצאה טראומטית. נראה שגם

כאשר מדובר בפגיעה מינית בין אחים מתקיים בלבול שפות, בלבול בין שפה של קרבה

משפחתית לבין קרבה מינית, בלבול שפות הרסני ופוגעני שמפרק ומערער את התא המשפחתי.

גילוי עריות בין אחים הוא מעין פצצה גרעינית המונחת בתוך הבית ומהווה איום על

קיומה של המשפחה, בשל עוצמת האיום לעיתים רבות הפגיעה נשמרת בסוד כמוס, אך גם

ממקום המחבוא הפצצה שולחת קרינה רדיואקטיבית וזורעת הרס רב.

הסרט "חטא כמוס" הוא סרט העוסק

בהתמודדות עם פגיעות מיניות, סרט תיעודי העוקב אחר העיתונאי פיל ג'ייקובס, כתב

בעיתון "זמן יהודי " בבולטימור. פיל מפרסם סדרת כתבות על אודות פגיעות

מיניות בקהילה היהודית בבולטימור, פגיעות שבוצעו בילדים, בנערים, בנערות ובנשים.

באחד המקרים הפוגעים הם רב ובנו. "מעטים האנשים שיכולים להתמודד עם הנושא הזה

בשל היותו כה מאיים ומפחיד", כך מסביר פיל את בדידותו. פיל בוחר לפרסם את

שמותיהם של הפוגעים ובשל כך הוא זוכה לביקורות קשות מאוד מצד אנשי הקהילה.

"תמיד יהיה מי שיבוא ויצעק עליי כמה סובלת משפחתו של התוקף, כמה הוא עצמו

סובל בשל הפרסום. אף פעם לא יבואו ויאמרו לי: כואב לי כל כך על הנפגע".

בסרט מופיע הרב טברסקי, פסיכיאטר

שנחשף דרך עבודתו למקרים קשים של פגיעה מינית. יהודי מבוגר שזקנו צח כשלג, כיפת

קטיפה שחורה בולטת על שערו הצחור, נראה כמי שיצא מציור של מאוריציו גוטליב. הוא

מסביר בדיבור שקט את חומרת איסור לשון הרע ומסביר שאיסור לשון הרע נאמר באותו פסוק

בפרשת קדושים שבו נאמר הציווי 'לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך' (ויקרא

יט, יז) "מה

שמלמד אותנו שאם עלינו לעבור על איסור לשון הרע לצורך הצלת אדם מסכנה אנו מחויבים

לעשות זאת. אם לא עשינו כל שביכולתנו למניעת הפגיעה, אנו שותפים לפשע". בשיחה

של פיל עם אשתו ובנותיו הם מדברים על הקושי לראות את הסבל והרדיפה שעובר פיל כמי

שמציב מראה מול פני הקהילה, מראה החושפת אזורים אפלים, מוסתרים ומושתקים. פיל

מסביר לבנותיו את הנטייה של החברה הדתית להתמוגג מן העובדה שכולנו אכלנו מאותו

מסטינג, "אבל מה קורה כאשר האוכל במסטינג מורעל?". את המצב של השתקת

פגיעות בקהילה הדתית הוא מגדיר באופן מדויק בביטוי "קדושה דתית כוזבת". נראה

שפרשת קדושים מסרטטת לנו ציוני דרך לקו העדין המפריד בין קדושה דתית כוזבת לזו

האמיתית. הקדושה הכוזבת נתלית באיסור לשון הרע במטרה להשתיק פגיעות ועוולות

המתרחשות במסתרים. חברה המבוססת על קדושה אמיתית היא זו המסייעת לחלשות-ים שבה,

לקשישות-ים, לעניות/ים ולעוורות/ים, הן כשמדובר בעיוורון פיסי או בעיוורון

מטאפורי. חברה שמונעת את הפגיעה הבאה ע"י התראה וחשיפה של הפגיעות המתחוללות

במחשכים. חברה שלוקחת אחריות על שיקום הנפגעות-ים שחיים בה, כפי שמיטיבה להסביר

זאת ג'ודית הרמן בספרה 'טראומה והחלמה' (1994)

"שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשבת ההרגשה שהעולם הוא בעל

משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם, אלא גם בקהילה

הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין

נפגע הטראומה לקהילה תלוי ראשית בהכרה ציבורית באירוע הטראומטי, ושנית בצורה כלשהי

של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה

ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה-הכרה ותיקון המעוות הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר

והצדק של הנפגעים". הכרה בעוול ותמיכה אישית ופומבית בנפגעות/ים הם המעט

שבידינו לעשות, מעט שהוא הרבה.

אילת וידר כהן היא פסיכולוגית קלינית

 

 

יראת שמים ומוסר

דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר

הטבעי הפשוט בכל רוחבו ועומקו ואת יראת ד' ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה וכל

מידותיה ברוחב ובעומק ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות.

אסור ליראת שמים שתִדחק את המוסר הטבעי של

האדם, כי

אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע

הישר של האדם הולך ועולה על-פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד בלעדיה.

אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים יותר נוטים לפעול טוב

ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל-פי השפעתה מתמעט כוח הפועל ההוא,

יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

 (הראי"ה קוק: אורות הקודש ג סימן יא)

 

 

"ואהבת

לרעך כמוך"

'ואהבת לרעך כמוך' – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול

בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול מזה.

(סיפרא פרשת קדושים, פרשה ב)

 

אי אפשר לפרש כמשמעו, כידוע דחייך קודם לחיי חברך, אלא

הרמב"ם (הלכות אבל י"ד) פירש 'כמו

שאתה חפץ מחברך', והדבר מובן שלא יסכל האדם שחברו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר

הראוי לפי הקרבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם, ולפי זה הפירוש קאי

[נמצא] בסמיכות לאזהרה הקודמת ["לא תקום ולא תטור"], כמו שאתה חפץ אם

עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך, כך יש לפרש הסמיכות

לפי הרמב"ם.

ומלשון הירושלמי למדתי פירוש אחר לסמיכות, וזו לשון הירושלמי (נדרים פ"ט, ה"ד): "כתיב 'לא

תקום ולא תטור את בני עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי

לידיה?! (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל

גדול בתורה."

פירוש שהנקמה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז

בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך

ולנקום בה? כך 'ואהבת לרעך כמוך' אחר 'לא תקום', שאף על גב שחיי עצמו וטובתו קודם

לשל חברו, מכל מקום הרי הוא כמו האדם בעצמו, שאף על גב שאין ראוי לאיזה אבר להכות

אבר השני, מכל מקום אם כבר הכה אין לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחברו אחר שכבר

הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת.

 ('העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין על ויקרא יט,

יח)

 

ואהבת לרעך כמוך – לא שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו

ממש כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד 'חייך קודמין לחיי חברך', אלא 'כמוך'

פירושו 'הדומה לך', כמו 'כי כמוך כפרעה', 'אין נבון וחכם כמוך', וכן כאן

'ואהבת לרעך שהוא כמוך, שווה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם

כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכולן נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם

ומתבונן במעלתו מטיב לנפשו ולכל האדם, חתמה תורה הכל במצוה זו, כמו שהתחילה 'איש

אמו ואביו תיראו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו יט, יח)

 

…אלוהים, קשה לפעמים לתפוס ולעכל מה

שהברואים בצלמך מעוללים זה לזה בימים פרוצים אלה. אבל, אלוהים, אני איני מסתגרת

בחדרי, עיניי פקוחות לראות הכל, אינני מתעלמת מדבר ואני מנסה להבין משהו גם מן

הפשעים החמורים ביותר, לרדת לעומקם ולחפש את האדם שמאחורי הדברים, האדם הקטן

והעירום, שפעמים רבות נעלם כלא היה בתוך ההרס והחורבן שמותירים מעשיו חסרי הטעם.

אני לא יושבת לי בחדר השקט הזה בין הפרחים ומתמוגגת בדברי פילוסופיה ושבח לאל, זאת

לא חכמה גדולה, וחוץ מזה אני לא חושבת שאני מנוכרת כל כך לחיי העולם הזה, כמו

שידידיי הקרובים אומרים עלי בטוב טעם. לכן, אני יודעת שלכל אדם המציאות שלו, אבל

אלוהים, אינני בעלת חלומות והזיות,

אינני בת טיפש-עשרה יפת נפש. (ורנר אמר על "הרומן" שלי: מיפי נפש לגדלות

נפש). אלוהים, אני מביטה בעולמך בעיניים פקוחות ואינני בורחת מהמציאות ואיני מחפשת

לי מקלט בחלומות נעימים – אני סבורה שגם לצד המציאות האכזריות ביותר יש מקום

לחלומות – ואני ממשיכה להלל את הבריאה – למרות הכל!

 (מתוך אתי הילסום: השמים שבתוכי, יומנה של אתי

הילסום, עמ' 74-75)

 

 

קוראים מגיבים (למאמרו של פרופ' מנחם קליין, שבת שלום פ' צו – זכור)

חברים נכבדים שלום,

שאלות כואבות:

עלול לעשות לך עמלק? הוא הקורבן? מי במבחן המוסר נגד

עמלק, כמתקיף אכזרי?

איזה קשר יש לציטוט של רב הירש למציות הנוכחית שלנו

ולפלסטינאים? אני לא רואה איזה קשר ולכן אני לא הבנתי.

רב הירש תיאר "עמלק" כתופעה רוחנית-נפשית, מוסרית,

חברתית בקהילה.

אבל אנחנו בארץ ישראל מכירים את התופעה העמלקית ממש בפועל – אני

חושב. לכן גם המצב המוסרי צריך להיות אחר מהמצב של זמנו של רב הירש. ופה הבעיות

שלנו מתחילים, בהם שפרופ' קליין לצערי לא טיפל, לדוגמה: 'כל מי שנעשה רחמן במקום

אכזרי, סוף נעשה אכזרי במקום רחמן' (קהלת רבה , ז).

שלום וברכה

פרופ' אברהם הראל, רעננה

 

ופרופ' מנחם קליין משיב

כפי שהראיתי,

חכמי ישראל הסירו את עם עמלק מהעולם הריאלי. מאבקיה של ישראל מניעים

את פרופ' הראל ואחרים לתת פרשנות מנוגדת. הם רואים בפרשת עמלק צוו אקטואלי ורומזים

שזו הדרך להתייחס לפלסטינים. קיימת סתירה תהומית בין גישתם של חכמי ישראל לאורך

הדורות לבין תפיסת עמלק כלאום קונקרטי, ובין ראיית עמלק כתכונה שנמצאת בתוך הנפש

האנושית או היהודית, לבין הראל וחבֵריו שמוציאים את עמלק מעבר לעם ישראל ורואים

בעם הפלסטיני עמלק. אזהרתו של הרב הירש מפני הידרדרות מאבק לאומי ללאומיות גסה

ולרמיסת ערכים הומאניים -אוניברסאליים, שהם באותה מידה ערכים יהודיים, תקֵפה גם

כלפי מגמה זו.

מנחם קליין