קדושים תשס"ח (גליון מספר 547)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת קדושים

גליון מס' 547 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא

תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתו. (ויקרא יט, יא)

 

 

לא תגנובו הוציאו בלשון רבים ללמדך כי הרואה ומחריש גם הוא גנב

כמו בעל הגניבה.

 (חזקוני

ויקרא פרק י"ט, פסוק י"א)

 

לא תגנובו – …אילו נאמר כאן 'לא תגנוב', 'לא תכחש'

וכו' – היו הדברים פונים אל היחידים כבעשרת הדברות; היה מדובר אפוא בגניבה, בשקר

ובשבועת שקר ממש. אך האזהרה על אלה איננה עניין לפרשת הקדושה. אדם רחוק מלהיות

קדוש, אם רק אין הוא גונב ולא נשבע לשקר. אך כשהדברים אמורים בלשון רבים, הרי הם

פונים אל הכלל הלאומי; ושוב אי אפשר לומר, שמדובר כאן באותם פשעים גסים; כי הללו

לעולם לא ייעשו בידי כל העם – ואף לא בידי רובו. בכל חברה לאומית הם יכולים להוות

רק תופעות מבודדות; והכלל נחלץ מאליו לדיכויָם – בכוח המדינה שבידו. אלא מדובר כאן

באותם סוגים של גניבה, שקר ושבועת שקר היכולים לחדור בכל חיי המסחר והחברה; ולא

עוד, אלא שהם יכולים להיות האופי השליט באומה; ומתוך שהכל דשים בהם, כבר ניטל מהם

אות הקלון של הפשע; גדולה מזו, הם נחשבים אמנות, הראויה לשבח וכבוד. אך בעיני ה',

הם שפלים ונבזים – כגניבה וכשקר וכשבועת שקר פשוטים. עליהםן מזהיר כאן דבר ה', הבא

לקדש את עמו… והאמור בחיי המסחר אמור גם בחיי החברה. "לא תגנובו" כולל

גם גניבת דעת. יהודי ישר יקנה לו חבר וירכוש את ידידותו – אך לא "יגנוב"

את לבו.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

"קדֹשים

תהיו" – על משמעות המצוות ואחריות האדם

גילי זיוון

פרשת "קדושים" פותחת בציווי "דַּבֵּר

אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכם" (ויקרא, יט, ב). ציווי זה, כמו גם הציווי "ועשית הישר והטוב בעיני

ה'" (דברים, ו, יח)

שונים בסגנונם משאר ציוויי התורה המאופיינים בדרישות קונקרטיות ובמשמעות המעשית

הברורה הנדרשת בהן. הציווי "קדשים תהיו" והציווי "ועשית הישר

והטוב" הם ציוויים כלליים ביותר שניתן להבינם באופנים שונים. פרשנים רבים

ניסו לעמוד על משמעות צווים אלו ובפרשנותם ניתן למצוא צוהר להבנת השקפת עולמם ביחס

לשאלת משמעות המצוות ואחריות האדם.

במילים אחרות, השאלה האם הציווי "קדשים תהיו"

מבקש להצביע על מצוות ספציפיות או בא להורות לנו על עקרון-על שהוא מעבר למצווה זו

או אחרת – אינה שאלה פרשנית בלבד.

להכרעה בשאלה זו יש השלכות מרחיקות לכת על תפיסת האחריות

האישית:

האם נדרש ה"יהודי הטוב" לקיים תרי"ג

מצוות ותו-לא? או שמא עליו להפעיל שיקול דעת מעבר לכך ולהכריע כיצד לקיימן,

ואיך לממש את עקרונות המוסר המצויים בתשתיתן בכל תקופה? במילים אחרות: האם עלינו

לבחון את הערכים המעצבים את הדרישה הפרקטית? ולאור הבנתנו זו לממש את הציווי הדתי?

או שמא אין לשאול לכוונתן של מצוות ויש לקיימן ברוח "כזה ראה וקדש" בכל

מצב בכל עת מבלי לבדוק את מבחן התוצאה וההשפעה של מעשה המצווה?

רש"י מפרש בעקבות המדרש בויקרא רבה:

קדושים תהיוהוו פרושים מן העריות ומן העבירה. שכל

מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה (ויקרא כא) אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם. (שם) ולא יחלל זרעו – אני ה' מקדשו. (שם) קדושים יהיו – אשה זונה וחללה וגו'.

כלומר, על פי רש"י משמעות הציווי הכללי

"קדשים תהיו" מפורטת ביותר. הפסוק בא להזהירנו בכל האיסורים הקשורים

לאיסורי עריות. הרמב"ן מתנגד למסורת פרשנית זו ומציע גישה שונה

לחלוטין להבנת הציווי:

קדושים תהיו – … ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות

כדברי הרב… והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש

באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או

נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא

הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי,

וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות… באלו ובכיוצא בהן באה המצוה

הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, …וזה דרך התורה

לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם,

לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל "ועשית הישר והטוב"

(דברים

ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה

וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקב"ה…

ואכן, הרמב"ן עקבי לשיטתו ובהגיעו לפרש את הפסוק "וְעָשִׂיתָ

הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ

וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתיך" (דברים ו,

יח) הוא אומר:

ועשית הישר והטוב בעיני ה' – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו

וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ו"למען ייטב לך",

הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם.

ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין והכוונה בזה, כי מתחלה

אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך – תן דעתך

לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר.

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל

הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט

טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב

והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה

שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח), ואפילו מה שאמרו: (יומא פו) 'פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין

תם וישר'.

מייסדי הקיבוץ הדתי ראו בפירושו של הרמב"ן אסמכתא

לתפיסתם אשר טענה כי הסוציאליזם והקומונה החברתית היא אתגר דתי. הם ראו בחיי

הקיבוץ הדורשים שותפות כלכלית וחברתית וחלוקה שוויונית של הרכוש המשותף פרשנות

מרחיבה לכתוּב, הנובעת מרוח המצוות הסוציאליות. אחד מראשוני המנסחים של גישה זו היה

ר' ישעיהו שפירא, המכונה "האדמו"ר החלוץ" שזכיתי כבת

הקיבוץ הדתי להכיר את תפיסתו בימי נעוריי בסמינרים רעיוניים למיניהם.

ישעיהו שפירא נולד בשנת 1891 למשפחת חסידים. כבר

מנעוריו ציוני נלהב שהפך במרוצת השנים לאחד ממנהיגי תנועת ה"מזרחי"

בפולין. בעידודו הוקמו בפולין שלוש קבוצות חסידיות להתיישבות בארץ. שתיים מקבוצות

אלו הקימו מאוחר יותר את "כפר חסידים" והשלישית את כפר אתא. ישעיהו שפירא עלה לארץ בשנת 1920. היה בין מייסדי תנועת

"הפועל המזרחי", ואף עמד בראש התנועה כמה

שנים. נפטר בשנת 1945.

מאמרו "ועשית הישר והטוב" (בתוך "ילקוט

מאמרים על רעיון תורה ועבודה" ירושלים תרצ"א, עמ' 43-38) הפך לאבן היסוד של תנועת הקיבוץ הדתי בראשיתה:

מי שרוצה לקיים את התורה בשלמות, אי אפשר לו להסתפק

בשמירת הדינים המפורשים, כי אם עליו גם להתעמק במטרה הנשגבה הצפונה בדינים אלה,

להשתדל למלאות את המטרה הזאת… אולם באמת ישנם כמה דברים שמצד הדין הם מותרים

ונאסרו רק מצד "ועשית הישר והטוב בעיני ה'"… הרי שומה עלינו עכשיו,

כשאנו חוזרים לארצנו ורוצים ליצור כאן חיים יהודיים מקוריים, להציג לנו שוב את

המטרה הזאת של קדושת החיים לכל עומקה והיקפה. עלינו ליצור כאן צורת חיים שתהיה

מותרת לא רק מצד הדין, כי אם גם מצד ה"קדושים תהיו" וגם "ועשית

הישר והטוב".

אכן, הקיבוץ שוב איננו אותו קיבוץ, השותפות השתנתה וכן

השוויון (ואינני מהמבכים על כך, להפך…) אולם דבריו העקרוניים של ה"אדמו"ר

החלוץ" רלוונטיים היום מאי-פעם. החברה הישראלית הולכת ומצטמצמת לתוך שיח של

"אסור ומותר", "חוקי ולא חוקי" והיא מאבדת את יכולתה לקיים

שיח ערכי וחברתי מוץ לכותלי בית המשפט, או מחוץ לכותלי הפסיקה ההלכתית.

פרופ' אבי רביצקי עמד על הסכנה שבתפיסה זו בשיעור שנתן ל"פרשת

קדושים" לפני ארבע שנים במרכז יעקב הרצוג (ראו: "לקראת

שבת – קריאות אישיות בפרשת השבוע", מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות,

תשס"ו, עמ' 184 – 190) ואני

מבקשת לסיים בציטוט מדברי הסיכום שלו:

החברה הישראלית עוברת כיום שני תהליכים מקבילים, ששניהם

אינם רצויים בעיניי.

מצד אחד, החברה בכללה עוברת תהליך של 'משפטיזציה' – לא

עוד ערכים עומדים במרכז התודעה, לא עוד מוסר ותרבות, אלא החוק הפורמלי… כל ויכוח

ערכי ציבורי מוכרע בבג"ץ. תחום ההכרעה של השופטים הולך וגדל – 'הכל שפיט'.

במקביל לכך, החברה הדתית עוברת תהליך מואץ של 'הלכיזציה' – אם בעבר למדנו כי התורה

כוללת הלכה ואגדה, מחשבת ומדרש, היום נדמה כאילו ישנה משוואה תורה=הלכה, ולא עוד

אלא הלכה פסוקה. גם בסוגיות שההלכה המסורתית נמנעה מלפסוק בהן ולא פיצחה

כלפיהן תקדימים הלכתיים, נפסקת היום 'דעת תורה' חותכת. הנה כי כן, כל עוד התרבות

הישראלית כללה ספרות, תרבות, מוסר ומשפט, וכל עוד התרבות הדתית כללה הלכה, הגות,

אגדה ומדרש – נפתחו ביניהן פתחים רבים והתנהל ביניהן גם שיח רך. אך נוכח שני

תהליכים מקבילים אלה, אין אלא 'שחור' או 'לבן'; אסור או מותר; טמא או טהור, ולפיכך

סכין מתחדדת בסכין, חברה מתנגשת בחברה. אני מבקש אפוא למצוא בדברי הרמב"ן

אמירה חזקה נגד המשפטיזציה של החברה הישראלית ונגד ההלכיזציה של החברה הדתית.

שימרו הלכה ושימרו חוק, אך אל נא תראו בהם גילום מלא של היהדות ומיצוי שלם של

האנושיות.

דר' גילי זיוון מנהלת את

מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין צורים.

 

'וכי יגור אתכם גר בארצכם, לא תונו אותו'

וכי יגור

אתך גר בארצכם, לא תונו אתו.

(ויקרא יט , לג)

 

תניא – רבי אליעזר

הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים וששה מקומות

בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים'

תניא רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא נט, ע"ב)

 

"גר

בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר

מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה, אבל

אי יגור בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

(מתוך פירוש "העמק דבר" לויקרא י"ט,

ל"ג)

 

גם בחוץ

לארץ אסור להונות גר, ונכתב 'בארצכם' לפרש הונאה זו מה היא, שבהיותם

בארצכם, שנתתי לכם לנחלה, פן תאמרו 'לנו נתנה מורשה', ויקל בעיניכם הגר הגר אתכם,

שאין לו חלק ונחלה בה ותונו אותו בדברים להשפילו ולבזותו, וכן כל לשון הונאה

שבמקרא על בעלי הכוח נגד חסרי כוח, שמרוויחים מחסרון החלש כנגדם.

(ביאור רבי

יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, לג)

 

"ואהבת לרעך כמוך"

'ואהבת לרעך

כמוך' – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי

אומר: 'זה ספר תולדות אדם' – זה כלל גדול מזה.

(סיפרא פרשת קדושים, פרשה ב)

 

אי אפשר

לפרש כמשמעו, כידוע ד'חייך קודם לחיי חברך', אלא הרמב"ם (הלכות אבל י"ד) פירש 'כמו

שאתה חפֵץ מחברך', והדבר מובן שלא יסכל האדם שחברו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר

הראוי לפי הקרבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם, ולפי זה הפירוש קאי

[נמצא] בסמיכות לאזהרה הקודמת ["לא תקום ולא תטור"], כמו שאתה חפץ אם

עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך, כך יש לפרש

הסמיכות לפי הרמב"ם.

ומלשון

הירושלמי למדתי פירוש אחר לסמיכות, וזו לשון הירושלמי (נדרים פ"ט, ה"ד): "כתיב 'לא תקום ולא תטור את בני

עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידויתחזור ותמחי לידיה?! (ויקרא יט) ואהבת לרעך

כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה". פירוש שהנקמה בחברו דומה לאדם

שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה על הדעת

לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה? כך 'ואהבת לרעך כמוך' אחר 'לא תקום', שאף על

גב שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חברו, מכל מקום הרי הוא כמו האדם בעצמו, שאף על גב

שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר היכה, אין לנקום מהאבר המכה,

כך אין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת.

('העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין ויקרא יט, יח)

 

'ואהבת לרעך כמוך' – לא שיאהב כל

אדם כאשר אוהב את עצמו ממש, כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד 'חייך קודמין

לחיי חברך', אלא כמוך פירושו הדומה לך, כמו 'כי כמוך כפרעה',

'אין נבון וחכם כמוך', וכן כאן 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כמוך, שווה לך

ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך וזה כולל לכל בני

אדם, שכולן נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם ומתבונן במעלתו, מיטיב לנפשו

ולכל אדם, חתמה תורה הכל במצווה זו, כמו שהתחילה 'איש אמו ואביו תיראו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, יח)