הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא.

(מלאכי ג, כג)

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב, אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקֹרָבִין בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ. מִשְׁפַּחַת בֵּית צְרִיפָה הָיְתָה בְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְרִחֲקָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ, וְעוֹד אַחֶרֶת הָיְתָה שָׁם וְקֵרְבָהּ בֶּן צִיּוֹן בִּזְרוֹעַ. כְּגוֹן אֵלּוּ, אֵלִיָּהוּ בָא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר, לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְקָרֵב, אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם.

(משנה עדויות ח, ז)

לא נשמע ממשה רבינו עליו השלום זה הלשון, אבל שמע ממנו זה הענין, לפי שמשה סיפר בביאת המשיח ולשון התורה 'אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו" 'ושב ה' אלהיך את שבותך וגו" 'ומל ה' אלהיך וגו", וזולת זה והגיד להם ג"כ מפי הגבורה בהקדמותיו וסיבותיו ושיקדים אותו האיש ליישר לו הארץ, והוא אליהו, והודע להם שהאיש ההוא לא יוסיף ולא יגרע בתורה, אבל יסלק ויסיר החמסים בלבד, ואין בזה מחלוקת ולא הכחשה, אבל נפלה המחלוקת ברעות שיסיר מה הם; אמר רבן יוחנן בן זכאי: שהרעות שיסיר הם להרחיק אדם פסול ביחסו ששב כשר בזרוע ולקרב האדם כשר שהורחק מקהל כהונה, או מקהל ישראל בזרוע, והמשיל בשתי משפחות שהיו אחת כשרה והשניה פסולה ונתגברו בני ציון עליהם והשיבו הפסולה כשרה והכשרה פסולה. והתבונן היאך בורחין חכמים מלשון הרע, כי אע"פ שהיו יודעים השתי משפחות זכרו העשוקה בשמה, ואותה שהיתה פסולה בבירור והשיבו אותה בני ציון כשרה בזרוע, לא פרסמוה, אבל אמרו 'ועוד אחרת היתה שם וקרבוה בני ציון בזרוע'. ורבי יהודה אומר: אין העושק אלא לרחק הכשר בלבד, וחכמים אומרים: אין עושק ביוחסין כל הנקרא בשמו הכל יתייחסו אל האמת, והתורה שהיא אב הכל, אבל ההתעשקות והרעות הם השנאות שבין בני אדם לפי שהם חינם, והוא חומס בשנאתו אותו והוא אמרם לעשות שלום בעולם.

 (פירוש המשנה לרמב"ם עדויות ח, ז)

פרופ' חנוך אלבק מביא את מאמר החכמים מתוך המשנה בעדויות ומסביר את כוונתם בהוסיפו על דבריהם מלה אחת 'לעשות שלום בעולם כולו'; כלומר, לעומת התנאים שדבריהם קדמו לדברי החכמים וסברו כי שליחות אליהו הנביא היא לעשות שלום בין האבות והבנים, ולהשוות המחלוקת בעם-ישראל, כוונת החכמים בהדגישם 'בעולם' היא, לעשיית שלום והשכנתו לא רק בעם-ישראל, אלא בכל העולם כולו.

 (י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 64-65)

איך מספרים את הסיפור?

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום" ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני תשע שנים.

הייתי בהלם בליל הסדר הראשון שחגגתי בארץ, בשנת התשל"ט, כמה חודשים בלבד אחרי עלייתי ארצה. באותה תקופה התנדבתי בעיירת פיתוח מוכת עוני ואבטלה. אמו של אחד הילדים איתם עבדתי הזמינה אותי לחג. כשהגענו למכות, הסביר הבן שקרא את ההגדה, כי עם אמירת כל מכה ומכה יש לטבול את הזרת ביין ולנער את טיפת היין ממנה לצלחת. אסור לשתות את היין הזה, הוא הזהיר, כי במעשה זה אנחנו בעצם מקללים את המצרים.

בכל לילות הסדר שחגגתי עד אז, רובם בהובלת אבי מורי ז"ל, למדנו שאת טיפות היין האלה מוציאים מכוסנו כדי ששמחתנו בגאולתנו לא תהא שלמה. למרות רישעותם של המצרים ששיעבדו ועינו אותנו, ידענו שגאולתנו בכל זאת באה במחיר חייהם של המון מצרים.

הייתי בטוח שהמשפחה שאירחה אותי, באותה עיירת פיתוח, פשוט לא ידעה את הפירוש הנכון למנהג הוצאת טיפות היין מהכוס. אבל כשלמדתי את הנושא, הבנתי שלמנהג המוּכר הזה יש כמה פרשנויות במסורת ישראל. מן הסתם, במשך הדורות יותר משפחות יהודיות קיללו את המצרים עם טיפות יינם, מאשר כאלו שהצטערו על סבלם.

באותו ליל הסדר נפל לי האסימון שבכל פעם שאנחנו יושבים לליל הסדר, מוטל עלינו לבחור אילו לקחים אנחנו רוצים להעביר הלאה. ליל הסדר הוא בראש ובראשונה אירוע של העברת מסרים. כמעט כל מנהג ופסוק בהגדה של פסח מזמין אותנו לבחור בין פירושים שונים.

בין היתר, עלינו להחליט כיצד להציג את שיעבוד מצרים. מדוע בני ישראל היו צריכים לעבוד בפרך במשך דורות? המקורות מציעים שתי אפשרויות. אפשר לראות בשיעבוד מצרים עונש על חטא, או שאפשר לראות בו חוויה חינוכית.

מאחר ואחד הכינויים של ה' הוא "שופט כל הארץ", אך טבעי לראות באירוע קשה וארוך כדוגמת שיעבוד מצרים עונש על חטא. יש הקובעים שמדובר בחטא שחטאו בני ישראל עצמם במצרים. לפני מדרש אחד "כשמת יוסף הפרו ברית מילה" (שמות רבה א, י). ולפי אחר, התחילו להתבולל: "'ותמלא הארץ אותם': שנתמלאו בתי תיאטראות ובתי קרקסאות מהם" (ילקוט שמעוני א, רמז קסב).

אחרים מוצאים את החטא אצל אברהם אבינו. למשל, ר' יוחנן (נדרים לב, ע"א) רואה בשיעבוד מצרים עונש על כך שאברהם הסכים להצעתו של מלך סדום: "תן לי הנפש והרכש קח לך" (בר' יד כא). ר' יוחנן פוסק שבכך אברהם "הפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה". הוא היה צריך לגייר את האנשים, לא למסור אותם.

מן העֵבר האחר, אלה המעדיפים לראות בשיעבוד מצרים מעשה חינוכי מציעים הצעות שונות להבנתו. אבל, לפי כולם, הקב"ה הוריד את בני ישראל למצרים כדי שילמדו משהו שניתן ללמוד רק דרך חוויה. במאמרו מעורר המחשבה בגיליון "שבת שלום" לפרשת בא השנה, שלמה פוקס ציטט את הדברים הבאים מתוך התלמוד הירושלמי (ראש השנה פ"ג ה"ה): "ואתייא כהיא דא"ר שמואל בר רב יצחק 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' – על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים, ואתיא כהיא דא"ר הילא: לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב: 'מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי'".

ע"פ מדרש זה, בני ישראל היו חייבים לעבור חוויה של עבדות כדי להבין שיש פסול בעבדות ושעבדים יש לשחרר.

נחמה ליבוביץ דרשה את הפסוק "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ): "זהו טעם גלות מצרים בראשית היווצרות האומה, וזהו טעם שבתם בבית עבדים וטעם גזירות ועינוי לפני מתן תורה ולפני בואם לארץ היעוד – שירגישו הם בבשרם מהי עבדות ומהי השפלה, ומהו היות נתון לחמס ולגזל ולשלטון האדם באדם לרע לו."

כיצד ניישב את המתח בין שתי הגישות האלה? האם מתאים יותר לראות את שיעבוד מצרים כעונש על חטא, או כמעשה חינוכי? אני מציע שהנסיבות הן אלה שצריכות להכתיב את הגישה העדיפה. כשאנחנו מסבים בביתנו לליל הסדר, אנחנו מקיימים מצווה חינוכית, האמורה להעביר מסר לדור הבא. לכן, בליל הסדר יש הגיון להציג את השיעבוד כמעשה חינוכי, ולא כעונש. אבל יש עוד נסיבה החלה על מרבית קוראי מילים אלה. אנחנו מסבים לליל הסדר במדינת ישראל. שלא כמו דורות קודמים שישבו בגלות, איננו חוגגים את הפסח כעם חלש בגלות אלא כעם חזק בארצו.

המשפחה שעמה חגגתי את ליל הסדר הראשון שלי בארץ, לפני 41 שנה, קיימה את מצוות הפסח כפי שנהגו אבותיהם במרוקו. הם למדו שם שמפרישים טיפות יין מהכוס בעת אמירת המכות כדי לקלל את הצרים ששיעבדו את היהודים. ייתכן שאבות אבותיי במזרח אירופה הבינו גם הם את המנהג באותו האופן, שהרי יהודים בגלות באמת רצו לקלל את רודפיהם, וכשעשו זאת בליל הסדר נתן להם הדבר כוח ותקווה. אבי, שנולד וגדל בארה"ב הדמוקרטית, שם יהודים קיבלו זכויות שלא היו להם באף מקום אחר בעולם ובהיסטוריה, היו צריכים פירוש אחר. מאחר והרגישו די בטוחים במעמדם, היו יכולים להתפנות למחשבות על האחר.

דומני שהיום, במדינת ישראל הדמוקרטית, בה היהודים מהווים רוב, יש חשיבות להציג את שיעבוד מצרים כחוויה קשה מאוד אבל חינוכית, וללמוד את הלקחים שהציגו שלמה פוקס ונחמה לייבוביץ. הפירוש ששמעתי בליל הסדר הראשון שלי בארץ, בעיירת הפיתוח, מתאים, נראה לי, ליהודים המרגישים את עצמם עדיין כעבדים הסובלים מדיכוי. המבט על שיעבוד מצרים כחוויה שאמורה ללמד אותנו משהו חשוב על היחס שלנו לחלשים בחברה נראה לי נכון ליהודים המהווים רוב במדינה היהודית של היום.

חיים ויצמן הוא סופר ומתרגם וחבר קהילת ידידיה.

והאש על המזבח תוקד בו, לא תכבה (ויקרא ו, ו)

"אף על פי שאש יורדת מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט"

 (יומא כ"א, ע"ב)

אש המזבח מסמלת את התורה; כי התורה היא "אשדת" מאירה ומחממת , והיא תזקק ותחייה את נפשנו. אף היא משולה ל"אריאל" ול"אש אוכלה"; כי בגבורת ארי ובכוח אש היא תקלוט אותנו ואת כל אשר לנו, למען נהיה לה "לחם אשה"; הוה אומר: למען נקיים את הקודש ונפרנסנו בארץ. משום כך מוסיפים אש הדיוט על אש מן השמים. כי האש יקודה על המזבח גם בשם ה' וגם בשם האומה; ה' וגם ישראל מציגים את התורה כאש. האש מן השמים תובעת בשם ה' "כוח אש" לתורה; ואילו הכהנים המייצגים את האומה במקדש מוסיפים אש הדיוט – וכך מכריזים על ההכרה הלאומית בתביעה זו. השמירה המתמדת על האש נעשית על ידי שני גזרי עצים בבוקר ושני גזרי עצים בין הערבים; ללמדנו שאין די להכיר פעם אחת בעיקרון שהתורה שולטת בכוח אש; אלא יש צורך לקיים הכרה זו בכל עת ולחדש אותה ברוח ישראל.

(הרש"ר הירש ויקרא א, ז)

הדם הוא הנפש

"וכל דם לא תאכלו": כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל'(קהלת ג, יט).

(רמב"ן ויקרא יז , יא-יב)

אפשר לומר עוד באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים…

(ספר החינוך קמ"ח)

לא עצם חומר הדם הוא החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים, ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הואר מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא)

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא)

"שבת הגדול": המעשה האמיץ של ניפוץ האלילים והנס

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם: לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית' ופסח שיצאו ישראל ממצרים, היה ביום ה' (כדאיתא בסדר עולם) ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו 'שבת הגדול'.

 (טור אורח חיים סימן תל)

"ובעּשקי שכר שכיר …ומַטי גר": משפט ה' במתעללים בחלש. (מתוך ההפטרה לשבת הגדול)

אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר (מלאכי ג') 'ומטי גר' ומטי כתיב .

 (תלמוד בבלי, חגיגה ה, ע"א)

היה רבן יוחנן בן זכאי דורש: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר וגו" (מלאכי ג ה). אוי לנו מיום תוכחה, שהקיש הכתוב מטי גר לעברות חמורות. לפיכך הזהיר הקדוש ברוך הוא, 'לא תטה

משפט.' אמר רבי חמא בר אושעיא, אדם חושש בעיניו, נותן ממון הרבה לרופא, ספק מתרפא וספק אין מתרפא. והנוטל שוחד, מעוור עיניו, ומקלקל את הדין, וגורם שיגלו ישראל מארצם, ומביא רעב לעולם, שנאמר, צדק צדק תרדוף וגו'. רדפת צדק, תחיה ותירש את הארץ. ואם לאו, לא תירש.

 (מדרש תנחומא שופטים סימן ח)

 תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח, ה)

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים – בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר 'אם תשכבון בין שפתים וגו" – בשכר 'תשכבון בין שפתי' זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר 'כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ', וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר 'תחת התפוח עוררתיך וגו''והקדוש ברוך הוא שולח משמי מרום מי שמנקיר ומשפיר אותן כחיה זו שמשפרת את הולד, שנאמר 'ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי וגו" ומלקט להן שני עגולין אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר 'ויניקהו דבש מסלע ושמן וגו'.

(בבלי סוטה יא, ע"ב)

'וילך איש מבית לוי' – להיכן הלך? אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות; פרעה לא גזר אלא בעוה"ז, ואתה בעוה"ז ולעוה"ב; פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו, ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר 'ותגזר אומר ויקם לך' – עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.

 (בבלי סוטה יב ע"א)