צו תשע"ח, גיליון 1047

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּֽה.

(ויקרא ו', ו)

איור: הרי לנגבהיים

 

כאשר הראה אותך בהר שימלאו חללו באדמה בשעת חנייתם, ועל האדמה 'אש תמיד תוקד'.

 (ספורנו שמות כז, ח)

ואחר כך אש תמיד תוקד לא תכבה, כי מתוך המחלוקת באים לידי חרופין וגדופין, ואחר כך עֶברָתָם שמורה נצח. ולכן יחיש מפלט יפה שעה אחת קדם, ואל יחוש להוצאה מרובה, ולא ישוב מפני כל, כי המחלוקת מכלה ממון, גוף ונפש, וגדול השלום, ושם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.

 (רבי אליעזר פאפו: פלא יועץ)

ידוע מדברי קדשו של הבעש"ט כי צריך להיות תמיד נקודה התלהבות בלב איש ישראל. וע"ז נאמר אש תמיד תוקד. המזבח רמז על הלב. ותמיד אינו דייקא בזמן אבל צריך להיות התלהבות על תמיד. וכשמקבל על עצמו בכל לב ונפש שלא ישתנה אז לא תכבה. וכשהתלהבות הוא כראוי ממילא מחשבה רעה העולה על הלב נשרפת בהבל הלב כהמס דונג מפני אש כו'. וע"י שנשרפת מחשבה זרה בהבל הלב בא אח"כ אור חדש.

(שפת אמת שם, שם)

פעם כאשר צעד רבי ישראל בשעת לילה מאוחרת מביתו, לעבר בית המדרש לעסוק בתורה ולהתבודד עם קונו, הבחין באור קטן מהבהב מתוך חנותו של הסנדלר, תמה על כך שהלה ממשיך בעבודתו בשעת לילה כה מאוחרת, נכנס לחנותו של הסנדלר ומצאו יושב ומתקן נעליים לאור הנר, ברכו רבי ישראל לשלום ושאלו: אמור נא לי, מפני מה הנך יושב בשעה כה מאוחרת ומתקן נעליים?

"רבי", השיב הסנדלר בפשטות – "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן…" נרעד רבי ישראל עד עמקי נפשו, וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא, ומוסר השכל כביר, ואמר לעצמו: אכן! מה מאוד נכונים הם דבריו של הסנדלר, כבר אמר שלמה המלך: "נר ה' נשמת אדם" – הרי נשמתו של האדם משולה לנר, וכל זמן שהנשמה שוכנת באדם ודולקת בתוכו, עליו לעמול ולתקן את מעשיו ודרכיו. – אך צא ולמד כאשר כבר כבה נר זה, ויפה שעה אחת קודם.


 

פסח, משה ואליהו

דליה מרקס

מעט ידוע לנו על דמותו ומוצאו של אליהו, הנביא המקנא לאל ונלחם ללא לאות נגד עבודת הבעל, נגד שלטונו של אחאב ונגד עם ישראל, שאינם שומרים את הברית. לאחר שאליהו מוכיח לעיני כול, שאלוהיו הוא האלוהים, הוא טובח בנביאי הבעל. מחשש לנקמתה של איזבל, המלכה שיִּבאה לישראל את פולחן הבעל, הוא מתחבא במערה ועונה וחוזר ועונה לאל השואל על מעשיו:

קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ (מלכים א יט, י; יד)

אליהו מצטייר כאן כקנאי בודד הפועל לבד, הוא אינו חושש לקטרג בפני אלוהים על עמו, ורואה בעצמו הנאמן האחרון לאלוהיו "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי". אליהו הוא נביא רושף זעם השואג לבדו במדבר כשלגופו אדרת שיער ואזור מותנים, עורבים מאכילים אותו והוא נשרף בשנאתו לעבודת הבעל ובאהבתו לאלוהים.

ייתכן שזו הסיבה שאליהו מוזמן לכל טקס ברית מילה, וכיסא מיוחד מכינים לו. אולי עליו להיות נוכח בבריתות של בנינו, כדי שיראה שבני ישראל דווקא לא עזבו את הברית, ועליו לחזות בכך פעם אחר פעם כבמין תיקון (או עונש?) מתמשך לקטרוגו.

הבדל תהומי קיים בין דמותו של אליהו המקראי ובין זו שהתנחלה בלבבות עם ישראל. מה שונה דמותו במדרש ובמסורת ישראל, שבהן הוא מופיע כאיש מופלא וחומל הנשלח מן העולמות העליונים לעזור ולסייע לבני עמו הנתונים בצרה. אליהו מופיע ומסייע בעיתות משבר, הוא זה השומר את פתחה של החורבה מחורבות ירושלים שבה מתפלל רבי יוסי ומסייע לו להבין את החוויה שעבר, הוא זה שמודיע לשמעון בר יוחאי שהקיסר שביקש את נפשו מת, הוא מתגלה לחכמים ולומד אתם כשהם זקוקים לכך.1

גם בפולקלור היהודי, אליהו הוא הזקן הטוב והמיטיב, שעוזר ליולדת בסבלהּ, לעני הרעב ולילדים השרויים בסכנה, הוא מתקן עוולות ומעניש את המושחתים. על אישים רבים בתולדות ישראל מסופר שחוו גילוי אליהו. אליהו הוא זקן עם מקל לבן ומבט אוהב המופיע באופן לא צפוי, פועל את פעולתו המיטיבה ונעלם מיד.

סיפורים על דמות של זקן טוב ומיטיב, פלאי ועל-זמני, מופיעים גם בתרבויות אחרות. דומה, שבעִתות קושי ומשבר עולה צורך בדמות של אדם המייצג בה בשעה את העבר הרחוק ואת התקוות הכמוסות לעתיד, אדם הקרוב לעולמות הגבוהים ובה בשעה הוא נוכח ואוהב, אדם שהמוות לא יכול היה לו.2

דמותו של אליהו הנביא היא ככל הנראה הפופולארית ביותר בין הדמויות המופיעות בסיפורי עם יהודיים, ואף בשתי הדתות המונותאיסטיות האחרות הוא משמש דמות מקודשת ופלאית. בארכיון הסיפור העממי בישראל רשומים כ600 סיפורי עם אודות אליהו הנביא (עשרה מהם סופרו על ידי מספרים שאינם יהודים). ולשם השוואה, על משה רבנו, רשומים רק 174 סיפורים (שמונה-עשר מתוכם סופרו על ידי מספרים שאינם יהודים).3

אליהו ופסח

מקומו של אליהו הנביא בערב הפסח הוא מרכזי, כוס מיוחדת מזומנת לו והדלת נפתחת בציפייה לבואו (כך לפחות לפי ההסבר העממי והמקובל). הקישור בינו ובין חג הפסח הוא קדום ונמצא כבר בהפטרה הנאמרת בשבת הגדול, השבת שלפני חג, הפסח ומסתיימת:

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם (מלאכי ג, כב-כד)

מילים אלה מסיימות לא רק את ספר מלאכי ואת נביאי התרי-עשר אלא גם את החלק של הנביאים כולו בתנ"ך. חטיבת הנביאים בתנ"ך מסתיימת בחיבור בין משה המסמל את גאולת מצרים ובין אליהו הנביא המסמל את תקוות הגאולה לעתיד לבוא. ההפטרה מחברת בין מצוות התורה "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" ובין ההבטחה "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא", שתפקידו לבשר את "בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". מכאן קיבל אליהו את תפקידו כמבשר בואו של המשיח. כשנזכה לראות את אליהו, נדע שהמשיח קרב ובא, כפי שנאמר בפיוט הנאמר במוצאי שבתות: "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי אֵלִיָּהוּ הַגִּלְעָדִי, בִּמְהֵרָה יָבֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד".

אליהו הנביא לא מת, הוא עלה בסערה השמימה, ולכן הוא נמצא מתאים לחבר בין שמיים וארץ, בין אלוהי וגשמי, בין הנשגב ובין הנוכח, בין הלאומי ובין האישי, בין עבר ובין עתיד. מלאכי מספר שתפקידו של אליהו יהיה גם לקרב בין הדורות, להגביר את האהבה והקרבה, ולהשיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

"משה ואליהו שווים זה לזה לכל דבר", האמנם?!

בניסן נגאלו ישראל ובניסן הם עתידים להיגאל, ועל כן גאולת מצרים בימיו של משה מתקשרת לגאולה לעתיד לבוא, לכשיבוא אליהו ויבשר את בוא המשיח. מדרש מאוחר מציג את שתי הדמויות הללו, השונות בתכלית זו מול זו ומתאר הקבלות מרתקות בין השניים – בין משה ובין אליהו:

אתה מוצא שמשה ואליהו שווים זה לזה לכל דבר:

משה נביא ואליהו נביא;

משה נקרא איש האלוהים ואליהו נקרא איש האלוהים;

משה עלה למעלה ואליהו עלה למעלה […];

משה נתכלכל על ידי אישה […] ואליהו נתכלכל על ידי הצרפתית;

משה ברח מפני פרעה ואליהו ברח מפני איזבל […];

משה כינס את ישראל לפני הר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל;

משה נטמן במערה […] ואליהו נטמן [התחבא] במערה […];

משה ארבעים יום לא אכל ואליהו הלך בכוח האכילה ארבעים יום (פסיקתא רבתי ד).

על ההקבלות שמביא המדרש אפשר להוסיף גם ששניהם, משה ואליהו זכו להתגלויות האל ולקשר בין שמיים וארץ, שניהם השתמשו באותות מרשימים ורבי עוז וקיצם של שניהם היה פלאי: משה זכה שאלוהים עצמו טיפל בקבורתו ואליהו עלה בסערה השמימה. ההפטרה של שבת הגדול מצמידה, כאמור, את החיוב לזכור את תורת משה להבטחה לבואו העתידי של אליהו. מות משה בא בסיום התורה והזכרת בואו של אליהו חותמת את הנביאים. וההקבלה המרומזת בין השניים מותחת קו בין משה המייצג את העבר ובין אליהו המייצג את התקוות העתידיות.

ועל אף קווי הדימיון האלה, ההשוואה בין שתי הדמויות מעלה דווקא את ההבדלים ביניהן. משה הוביל את העם במדבר כאומן סבלן, ושיכך את זעמו של האל שרצה שוב ושוב לכלות את עמו קשה העורף. ואילו אליהו התנהל לבדו, הוא לא ייצג את הציבור; אדרבה, הוא התריס בפני האל על העם הסורר.

עצם ההעמדה של זה מול זה מלמדת על גדולתו של משה, אדון הנביאים מול אליהו הנביא הקנאי. אולם, כאמור, תודעת העם "תיקנה" את דמותו של אליהו, והוא אינו נתפש עוד כנביא הזעם הבודד אלא כרחום, מחייה מתים וגומל חסדים.

אליהו בהגדה

דבר ידוע הוא שמשה רבנו, אדון הנביאים, האדם היחיד שדיבר עם האל פה אל פה, המנהיג הדגול שהוציא את ישראל ממצרים, זה שהובילם ארבעים שנה במדבר עד שהגיעו אל סף הארץ המובטחת, זה שקיבל את התורה בסיני, לא זכה שיימצא מקומו בהגדה של פסח. אולי נבע הדבר מחשש מהאלהתו של משה ומרתיעה מהצגת גואל בשר ודם ואולי בשל הדגשת ההגדה שישראל נגאלו על ידי אלוהים המצהיר שהוא לבדו גאל את ישראל: "אני ולא מלאך… אני ולא שרף… אני ולא שליח. אני ה', אני ולא אחר". משה הוצא מן ההגדה אך דומה שהיה צורך עז למצוא בהגדה גם דמות אנושית, דמות הפועלת לצד או תחת האל ומחברת בין העליונים ובין התחתונים.

וכאן אציע בזהירות שההעדר הבולט באזכורו של משה בהגדה של פסח תוקן בדיעבד בהוספה המודגשת של אליהו אליה. המסורת היהודית התנגדה לפולחן אישיות מכל סוג שהוא, ובכל זאת, היהודים ביקשו דמות אנושית להזדהות אתה ולזהות עמה את ההשגחה האלוהית והתקוות לגאולה. וכך, בהעדרו של משה המייצג את גאולת העבר, גאולת מצרים, מצא אליהו המייצג את התקוות לגאולה העתידית את מקומו בלב ההגדה של פסח. כך הפך אליהו הנביא למושאן של משאלות הלב הכמוסות של הדורות.

  1. וראו: בבלי ברכות ג, ע"א; בבלי שבת לג, ע"ב.
  2. כדוגמה למדרש העוסק באיכויותיו המיטיבות והפלאיות של אליהו, ראו את דיון התנאים במעשיו העתידיים של אליהו, הבאים כסיום בדבר טוב למסכת עדויות במשנה: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו – הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע […]; רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק; רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: "הנני שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג,כג), וגומר: "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (שם)" (משנה עדויות ח, ז).
  3. אני מודה לד"ר חיה מילוא מארכיון הסיפור העממי בישראל על המידע הזה.

הרבה פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים


וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

(ויקרא ו, ד)


תנו רבנן: (ויקרא ו) 'ופשט… ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן' – שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר: 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים' – מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש – אף כאן בגדי קודש.

אם כן, מה תלמוד לומר אחרים? פחותין מהן.

רבי אליעזר אומר: 'אחרים והוציא' – לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן.

אמר מר: אחרים – פחותין מהן, כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדרה לרבו – לא ימזוג בהן כוס לרבו.

(בבלי יומא כג ע"ב)


…שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו. לפי הסתכלות זו, תיגלה לנו האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר: ההוצאה ואולי גם ההרמה – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר והוא נדחה הצדה מפני המצווה החדשה שכל יום נולד דורש קיומה.

(הרש"ר הירש שם, שם)


"כי הדם הוא הנפש"

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה. "למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת, בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה קוק: טללי אורות, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים חדשים לס' ויקרא, עמ' 77)


"ובעּשקי שכר שכירומַטי גר": משפט ה' במתעללים בחלש (מתוך ההפטרה)

אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר (מלאכי ג') 'ומטי גר' ומטי כתיב.

(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה דף ה, ע"א)


היה רבן יוחנן בן זכאי דורש: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר וגו" (מלאכי ג ה). אוי לנו מיום תוכחה, שהקיש הכתוב מטי גר לעברות חמורות. לפיכך הזהיר הקדוש ברוך הוא, 'לא תטה משפט.'

אמר רבי חמא בר אושעיא, אדם חושש בעיניו, נותן ממון הרבה לרופא, ספק מתרפא וספק אין מתרפא. והנוטל שוחד, מעוור עיניו, ומקלקל את הדין, וגורם שיגלו ישראל מארצם, ומביא רעב לעולם, שנאמר, צדק צדק תרדוף וגו'. רדפת צדק, תחיה ותירש את הארץ. ואם לאו, לא תירש.

 (מדרש תנחומא שופטים סימן ח)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.