צו תשע"ה (גליון מספר 895)




פרשת צו

גליון מס' 895 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.

(מלאכי ג, כג)

 

 

אָמַר רַבִּי

יְהוֹשֻׁעַ: מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁשָּׁמַע מֵרַבּוֹ

וְרַבּוֹ מֵרַבּוֹ, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא

וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב, אֶלָּא לְרַחֵק הַמְקוֹרָבִין

בִּזְרוֹעַ וּלְקָרֵב הַמְרֻחָקִין בִּזְרוֹעַ…

אֵלִיָּהוּ בָּא לְטַמֵּא וּלְטַהֵר לְרַחֵק וּלְקָרֵב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְקָרֵב,

אֲבָל לֹא לְרַחֵק. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, לְהַשְׁווֹת הַמַּחֲלֹקֶת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם

בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא

וְגוֹ' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל אֲבוֹתָם.

(משנה עדיות ח, ז)

 

הנה אנכי שולח לכם

את אליה הנביא… – ויש להבין מהי השייכות של פסוק זה לפסוק שלפניו

"זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל

ישראל חוקים ומשפטים."

וביאר הגר"ח דהנה ידוע שעם דברי

הנביא האחרון נחתמה הנבואה ונסתלקו הנביאים מקרב ישראל עד בא הגואל, וכמו שאמרו

חז"ל (יומא ט') משמתו נביאים

אחרונים חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל. ומעתה אם יקום נביא בישראל

לנבא בשם ה', נדע שהוא נביא שקר, כי מיום שנפסקה הנבואה מישראל אין לנו שיור רק

התורה הזאת לצאת ולבוא על פיה, וכל מה שעלינו לדעת נדע רק ממנה ועל ידה. ועל דבר

זה הזהיר מלאכי בסיום נבואתו האחרונה, כי מעתה עלינו לזכור ולעשות רק מה שכתוב

בתורת משה עבד ה' אשר ציוה אותנו בחורב כי בה כל סמכותנו. ועד ביאת הגואל אין לנו

לקבל שום נבואה או נביא, אולם היות שלפני ביאת הגואל יופיע אליהו הנביא לבשר

הגאולה ולהשיב לב בנים על אבות, משום כך ה" צריך מלאכי להודיע בנבואה מיוחדת

כי נבואת אליהו לפני בוא יום הגדול היא יוצאת מן הכלל, שאליו ולנבואתו, אנו

מוזהרים וזקוקים לשמוע.

(הגרי"ז הלוי מלאכי שם, שם)

 

 

גדול השלום

יואל אופנהיימר

כידוע, הפרשות הראשונות של ספר ויקרא עוסקות

בתורת הקרבנות. בפרשתנו, אחרי עיסוק בפרטים אחרים, מתארת התורה את מתנות הכהונה

מקרבן השלמים ומסכמת את הפרשה בזו הלשון:

זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת

וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים (ויקרא ז, לז)

התורה מפרטת את הסוגים השונים של

קרבנות, ומסיימת בקרבן שלמים, וכידוע קרבן שלמים הוא קרבן נדבה שהאדם מקריב באירועים מיוחדים, פרטיים או ציבוריים , במועדים או כסימן

של הודיה לה' ומקרבן זה מקבלים הכהנים את "חזה

התנופה" ואת "שוק התרומה"(פסוק לד)

בילקוט שמעוני, מקשר בעל המדרש בין

השלמים, המוזכר כקרבן אחרון בפסוק, לבין השלום, וזו לשון המדרש (ויקרא ז, רמז תצג):

וזאת תורת זבח השלמים. למה נאמר

זבח השלמים? שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין

ישראל. בוא וראה: העולה היתה כולה לאישים, והחטאת היתה חלבה ואמוריה למזבח ועורה

ובשרה לכהנים, ולא היה ממנו הנאה לישראל. וכן האשם. אבל

התודה

היה דמה ואמוריה למזבח והחזה והשוק לכהנים

ועורה ובשרה לישראל נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים

ובין ישראל. לכך נקראת זבח השלמים העושה שלום לכל. וכשהיו מקריבין

זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנאמר ישא ה'

פניו אליך.

כמו-כן, בפרק השלום (מסכת דרך ארץ

זוטא), מחבר הדרשן בין סיום הברכות והתפילות לבין ערכו המיוחד של השלום:

ר' יהושע דסכנין

בשם רבי לוי אמר: גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין

בשלום.

פרק השלום כולו עוסק בחשיבות

המיוחדת של השלום. בין היתר, נאמר בפרק זה:

אמר חזקיה: גדול הוא השלום, שכל מצוה שבתורה כתוב בהן (שמות כג) 'כי תראה' (שם) 'כי תפגע' (דברים כב) 'כי יקרא' (שם) 'כי תבנה' כשבאה המצוה לידך אתה

זקוק לעשות, אבל השלום מה כתיב בו (תהלים לד) 'בקש שלום ורדפהו' – בקשהו ממקומך

ורדפהו במקום אחר.

השרש "ש.ל.מ." מרמז על

קשר רעיוני בין קרבן השלמים לשלום. אך כדי להבין את הקשר בין קרבן

השלמים לבין השלום נוכל להיעזר בפרוש רש"י (המבוסס בין היתר על המדרש שהבאנו

לעיל) על המילה שלמים: "שלמים – שמטילים שלום בעולם. דבר אחר:

שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים" (ויקרא ג א). לפי שיטת רש"י קיימות שתי הבחנות

בין קרבן השלמים לעומת הקרבנות האחרים :

א) מטרת הקרבנות האחרים,כגון קרבן

החטאת והאשם, היא לכפר על חטא האדם, ולכן בכל הבאת קרבן יש מניע

"אינטרסנטי" של המקריב. לעומת זאת, מביאים קרבן שלמים, שהוא קרבן נדבה, כאות

של אהבה לה' על רקע של שמחת עבודת הקודש, ולא לצורך כפרת המקריב או כחובה. קרבן

השלמים מבטא יחס של שלום ואהבה בין האדם לבורא.

ב) השלמים נאכלים על ידי הבעלים,

אך החזה ושוק הימין של הקורבן ניתנים לכהן. לכן השלמים גורמים לשלום בין הבעלים

לכהן (כי כל אחד מקבל נתח מהקרבן).

האגדה ממסכת דרך ארץ זטא מוסיפה עוד נקודת דמיון בין השלמים לשלום:

ידוע שהתפילות שלנו משמשות לעבודת ה' במקום הקרבנות בזמן שבית המקדש חרב. השלמים

נמנים בסוף רשימת הקורבנות, והשלום מופיע בסוף התפילות שלנו. למשל, בסוף ברכת כהנים: "יִשּא ה'

פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשם לְךָ שָׁלום", אנו מסיימים את תפילת העמידה בברכה:

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשרָאֵל בַּשָּׁלום",

ואת ברכת המזון במילים: "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן

ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם".

ניתן לייחס שתי משמעויות אפשריות לעובדה

שקרבן השלמים מוזכר בסוף הפסוק: לעיתים קרובות מדברים על הדבר החשוב ביותר בסוף;

על משקל: "אחרון, אחרון חביב". כמו-כן, לפעמים, הדבר המוזכר בסוף הוא התכלית,

הסיום של הדברים קודמים. במובן זה השלום הוא תכלית ושאיפת עבודת האדם בעולם. כפי

שהשבת היא תכלית לששת ימי המעשה ומאופיינת בביטוי "שבת-שלום" כך

השלום היא תכלית ותקוות העולם.

גם הרמב"ם, מסיים את הלכות

חנוכה (ד, יד) במילים הרואות בשלום את תכלית התורה כולה:

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר

ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו, שהרי השם הנמחק לעשות שלום

בין איש לאשתו. גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר (משלי

ג') דרכיה דרכי

נעם וכל נתיבותיה.

על אותה דרך, קרבן שלמים שהוא קרבן

השלום בין האדם לאלוקיו ובין האדם לעולם הוא גם סוג של תכלית, של שאיפה אידיאלית,

כאשר האדם לא יהיה זקוק יותר למימד הכפרה של הקרבן בגין החטא.

דר' יואל אופנהיימר הוא רופא. יוזם מפעל "אור פנימי"

http://www.orpnimi.org.il

 

 

האש הרוחנית, האש השורפת והאש החיה בשלום עם המים

והָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד

בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶרוְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ

חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל

הַמִּזְבֵּחַ – לֹא תִכְבֶּה. (ויקרא ו, ה-ו)

אילו זכיתם, הייתם קוראים בתורה "אש תמיד תוקד על המזבח" ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים:

"ממרום שלח אש בעצמותי".

 (איכה רבה, פתיחתא)

 

אמר רבי יהודה

בר שלום – אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, אמרת לי לעשות מזבח עצי שיטים

ולצפותו נחושת ואמרת לי "אש תמיד תוקד על המזבח",

אין האש מעברת אותו ציפוי ושורפת את העץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, המידות האלו

הן אצלכם, שמא אצלי?! הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי,

שנאמר: "הֲבָאתָ אֶל-אֹצְרוֹת

שָׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד תִּרְאֶה." (איוב לח, כב) וכן הוא אומר: "המקרה במים עליותיו" (תהילים קד, ג) ואין המים מכבים את האש ולא האש

שורפת המים, וכן החיות של אש והרקיע שעל ראשן מן המים, שנאמר "וּדְמוּת

הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת

כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים הִיא מִתְהַלֶּכֶת בֵּין

הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק." (יחזקאל א, יג) אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי אבא:

אף טלפי החיות מהלך ארבע מאות שנה, וכולם טעונות אש ברקיע שכולו מים, ואין האש שורפת

מים, ולא המים מכבין את האש. למה? "עושה שלום במרומיו"

ומפני שאמרתי לך "אש תמיד תוקד על המזבח"

אתה מתיירא שלא ישרפו העצים?!

(תנחומא תרומה יא)

 

למה

היה מוקד על המזבח ולא במקום אחר? אלא אמר הכתוב 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות

כ) למה מן אדמה? לפי שהאדם ברייתו מן האדמה ונקרא שמו אדם על

שלוקח מן האדמה ומעלים העולות והקרבנות על המזבח, שהיא עשויה מן האדמה לכפר

על הגויה שהיא לוקח מן האדמה, ומנין שמתכפר על הנפש? דכתיב

(ויקרא יז) 'כי

נפש כל בשר דמו בנפשו הוא' ואומר 'כי הדם הוא בנפש יכפר' כשאמרו 'וזרקו את הדם על

המזבח' (שם א) כלומר יזרקו הדם שהוא הנפש על

המזבח שהיא מן האדמה כמו הגויה ויכפר על הנפש.

'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', ואומר

'ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות

ואשם לא תכבה …" (ישעיה

סו) אלו הכופרים במקום, והאש המוקד על המזבח תמיד הוא מכפר על

עונותיהם של ישראל.

ומהו

מזבח? מ' מחילה שמוחל על עונותיהם, ז' זכות שמזכה

אותם לעולם הבא, ב' ברכה שמביא להם הקב"ה ברכה במעשה ידיהם, ח'

חיים שהן זוכין לחיי עולם הבא; העוזב כל אלו המחילה

והזכות והברכה והחיים והולך ועובד עבודת גילולים, שורפו אשו

הגדול, כמו שנאמר (דברים ד) 'כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא', כיצד הוא קנא שנאמר (הושע ב) 'וארשתיך

לי באמונה' – כמו שמקנא הבעל לאשה, כך הקב"ה מקנא.

(תנחומא צו סימן יד)

 

 

עבודת הקודש דורשת

ענווה

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן

מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן

אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּח.

(ויקרא ו , ג)

 

אמר רבי יהודה הלוי

בן רבי שלום: אין מעשיו של הקב"ה כמעשה בשר ודם – למה? עביד מגידס (עושה תבשילים) של בשר ודם יש לו כלים נאים, בשעה שהוא יוצא

לשוק הוא לובשם, אבל בשעה שהוא עומד לבשל, פושט את היפים ולובש מקורעים וזוסטא (ומלוכלכים) ועוד

בשעה שהוא גורף את הכירים ואת התנור הוא לובש רעים מהם,

אבל לפני הקדוש ברוך הוא בשעה שכהן גורף את המזבח ומדשנו היה לובש כלים מעולים,

שנאמר (ויקרא ו) "ולבש

הכהן מדו בד וגו'" בשביל "והרים את הדשן" למה כן? אלא להודיעך שאין

גאוה לפני המקום וכן אתה מוצא באלעזר הכהן שהיה נוהג

בשפלות לפני המקום.

(במדבר רבה פרשה ד)

 

טעם השלשלת הוא טעם

מפסיק שמופיע בראש פסוק מעל פועל ביחיד. המשמעות הפרשנית היא התלבטות קשה של

מבצע הפעולה. בכל יום משבעת ימי המילואים מקריבים שלושה קרבנות – חטאת, עולה

ושלמים. המתח עולה משחיטה לשחיטה. בעל הטעמים מבטא זאת בטעם מעל המילה

"וישחט" בכל פסוק. בפסוק ט"ו בשחיטת החטאת מופיע רביע (טעם מפסיק בינוני).

בפסוק י"ט, בשחיטת העולה מופיע אתנחתא (במלה הראשונה של הפסוק!). ובשחיטת איל

המילואים בפסוק כג מופיע השלשלת. יש מפרשים

שסוברים שבמשך הטקס שבו משה משמש ככהן גדול, נוצרה בו תחושת התעלות של כהן גדול,

וקשה לו להיפרד מהתפקיד, אך הוא עושה זאת ומקיים את הצו האלוקי. נדמה לי שההתלבטות

של משה רבנו נבעה מתחושה אחרת לגמרי. השחיטה השלישית, ביום השביעי של ימי

המילואים, היא הפעולה האחרונה לפני שהוא מעביר את התפקיד הכהונה לאהרון. בימים אלו, משה מתפקד כמחנך. רגע לפני שהוא

שוחט ומסיים את תפקידו, משה שואל את עצמו: האם לימדתי ללא דופי? אולי נכשלתי

בהעברת התפקיד לאהרון? לפיכך על המלה

"וישחט" יש שלשלת. המורה הגדול מבקר את עצמו בצורה קפדנית. משה רבנו

,שלא כמו לוט , אליעזר ויוסף , התלבט בגלל סיבה חיובית; לא בגלל ממון או כבוד או

תאווה גופנית , אלא בגלל דאגתו לתלמידו ולעתיד הכהונה. אולי בעל הטעמים הושפע

מהמשנה בפרקי אבות פרק ד' משנה כ"א – "רבי אליעזר הקפר

אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן

העולם". משה רבנו, שעיקר דאגתו הייתה בניית עולם, לא התלבט בגלל קנאה, תאווה

או כבוד.

 (מתוך מאמר

של יוסי מורגנשטרן – פורסם בגיליון שבת הגדול תשס"ו של "שבת שלום")

 

 

"הדם הוא הנפש"

אפשר לומר עוד

באיסור הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת

אכזריות, שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף, אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו

ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות "נפש", יכנוה החכמים "נפש

חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם נראה אותה שיש לנפשותם

בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים…

 (ספר החינוך קמ"ח)

 

לא עצם חומר הדם הוא

החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים, הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים ,

ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי. הדם הואר מכשיר הנפש, באמצעותו

היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן ויקרא א, עמ' שכח)

 

 

"ובעשקי שכר שכיר… ומַטי גר": משפט ה'

במתעללים בחלש. (מתוך ההפטרה)

אמר ריש לקיש: כל

המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר (מלאכי ג') 'ומטי גר' ומטי כתיב.

(בבלי חגיגה ה, ע"א)

 

היה רבן יוחנן בן

זכאי דורש: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי

שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר וגו" (מלאכי ג ה). אוי לנו

מיום תוכחה, שהקיש הכתוב מטי גר לעברות חמורות. לפיכך הזהיר הקדוש ברוך

הוא, 'לא תטה משפט.' אמר רבי חמא בר אושעיא, אדם חושש בעיניו, נותן ממון הרבה לרופא, ספק מתרפא

וספק אין מתרפא. והנוטל שוחד, מעוור עיניו, ומקלקל את הדין, וגורם שיגלו ישראל מארצם,

ומביא רעב לעולם, שנאמר, צדק צדק תרדוף וגו'. רדפת צדק,

תחיה ותירש את הארץ. ואם לאו, לא תירש.

(תנחומא שופטים סימן ח)

 

 

'האמת והשלום אהבו'

בעל מדרש שמואל במשנה (אבות פ"ה מ"ז) כתב: 'כל

מחלוקת שהיא לשם שמים' בשם הרמב"ם הטעם על הא דקיימא

לן (שידוע לנו) (סנהדרין י"ז ע"א) 'כולם מחייבין – זכאי'. כי כשאין כת מנוגדת על פי קושיות וטענות,

אי אפשר שיֵצֵא הדבר לאור, ואפשר שכולם יפלו בטעות, עיין שם. והבן דעל ידי שכל אחד מתחזק להעמיד דבריו, ירבה החידוד

ומתלבן האמת.

(ישמח משה ח"ב

ז/ב)

 

יש טועים שחושבים,

שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על-ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים

תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל-ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות,

חושבים שבזה הם גורמים למחלקות והֵפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי

אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבּוי של

השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי

ערכו, מקומו ועניינו.

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל,

עולת ראי"ה עמ' של)

 

 

אש / בלה שור

חי הוא

בתוך כל איש

ואשה

בלעדיו

אין יצירה

בוער חזק

בתוך האשמדאי

הבונה

אך גם משמיד

היזהר

ממנו

שלא יובילך

חס ושלום

בהתפשטותו

לאשרה

לאשליה

ברך עליו

בורא מאורי האש

אך היזהר ממנו

תוקד אותו

על מזבח

העולה

תמיד

 

 

לקוראינו היקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם

בזכותכם, אנו מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה

הצנועות של "שבת שלום" בשנים האחרונות ללא פרסומות.

כידוע, אנו מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ

וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה

ביותר בין כל החלופות האפשריות להפצה.

יחד עם זאת, בחודש האחרון הוכפלה העלות של דמי המשלוח

בדואר, ולכן נודה לכם על עזרתכם במימון הוצאה בלתי צפויה זו.

את ההמחאות לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לעוז ושלום,

לידי מרים פיין, רחוב דוסטרובסקי 9, ירושלים 933806

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס. כמו-כן, כדי להקדיש

גיליון, ניתן לפנות לגב' מרים פיין בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

תודה על שותפותכם במפעלנו

בברכת חג פסח שמח

מערכת שבת שלום                                   עוז

ושלום-נתיבות שלום