צו תשע"ד (גליון מספר 842)




פרשת צו

גליון מס' 842 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ

בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

(דברים כה, יז-יח)

 

זכור

את אשר עשה לך עמלק.

נסמכה פרשת עמלק ללמדך שאם שיקרתם במדות הוי דואג מגירוי האויב, שנאמר (משלי יא, א ב)

'מאזני מרמה תועבת ה" וכתיב בתריה 'בא זדון ויבוא קלון'. ונראה לי כי מפני זה נתאחר

פסוק כי תועבת ה', שלא הזכיר מיד אחר אבן ואבן איפה ואיפה כמו שהיה ראוי, שאילו עשה

כן היתה הפרשה מסיימת באריכות ימים, ולכך רצתה התורה לסיים כל עושה עוול כדי להסמיכו

אל עמלק, שנדרוש ממנו סמוכין שהקב"ה משליט האויב על כל מי שעושה עוול במדות.

ועוד ללמדך כי עמלק עשה עמנו עוול ובא כנגדנו מארץ מרחקים ולא זכר ברית אלהים. ולשון

'אשר קרך' מלשון מקרה, זהו פשוטו, ומדרשו (תנחומא כי תצא ט) 'הוא צינן את היורה'.

(רבנו בחיי שם שם)

 

'אחות

לוטן תמנע' מאי היא? תמנע בת מלכים הואי (היתה) דכתיב 'אלוף לוטן אלוף תמנע' וכל אלוף

מלכותא בלא תאגא (בלי כתר) היא. בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה

והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת,

נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל) מאי טעמא? דלא איבעי

להו לרחקה (שלא היה צריך להרחיק אותה).

 (בבלי סנהדרין צט,

ע"ב)

 

 

זכור את אשר עשה – ועלול לעשות – לך

עמלק

מנחם קליין

הקטע של פרשת זכור בתורה

מלאה סימני קריאה: "זכור את אשר עשה לך עמלק!", "תמחה את זכר

עמלק!", "לא תשכח!" קטע זה מספר דברים הוא קצר, תמציתי ומציב

תביעות חד-משמעיות. לעומת זאת תיאור המלחמה בעמלק בספר שמות הוא סיפורי. יש בו

עלילה מתפתחת (התקפת אויב פתאומית וגיוס חירום), משבר קשה ("כאשר ירים משה

ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וידי משה כבדים"), קרב עם עליות

וירידות בו הניצחון עובר מצד לצד, קרב שאורך יום שלם ("עד בא השמש") ומסתיים

בניצחון של יהושע. לאחר הניצחון תובע ה' מישראל לכתוב "זאת זיכרון בספר",

להנציח את סיפור המלחמה של יהושע ולהוסיף לו את ההתחייבות של ה' להילחם בעמלק מעתה

ועד עולם.

למרות השוני ביניהם

מהווים שני הטקסטים מקור סמכות בשאלה כיצד זוכרים? ההלכה ממסדת את הזיכרון בטקסט (קריאת

פרשת זכור מחייבת מדאורייתא על כל דקדוקי המילים וההאזנה הכרוכים בהם), בזמן (קריאה

בשבת זכור) ובמעמד ציבורי. ההלכה מַבנה את הזיכרון כהקראת טקסט בעקבות הפסוק

"כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושע". באותו האופן מַבנה ההלכה את

קריאת המגילה של פורים. חז"ל רואים באירועי

המגילה מהדורה שנייה של מלחמת עמלק ואת המגילה עצמה כסוג של "ספר"

המקביל במעמדו לספר תורה, הספר בו נכתבה פרשת מלחמת עמלק. אלא שלקריאת המגילה נוסף

מנהג שלא נמצא בפרשת זכור ואפילו מנוגד לו: "הריגת" המן באמצעות אקדחי

צעצוע והבעת בוז למקרא שמו באמצעות רעש. אקטיביזם זה מנוגד לזיכרון הפסיבי באמצעות

האזנה עליו עמדו חז"ל. ניתן להבין את התפתחות המנהג כצורך פסיכולוגי הנובע

משני מקורות. האחד, פיצוי על המעמד הנחות של העם היהודי והדיכוי ממנו סבל לאורך

רוב שנות קיומו. אם אי אפשר לאחוז ממש בנשק, לפחות נהרוג ונמחה באופן סמלי. מקור

אפשרי אחר למנהג הוא בצורך לכסות על הפער הרגשי בין ראיית עמלק והמן כרע מוחלט,

אויב קיומי לעם היהודי, לבין הצו ההלכתי להסתפק בהאזנה פסיבית.

אכן, על פי הבנת

חז"ל מכילה מצוות מחיית עמלק פן אקטיבי של מלחמה לכל דבר ועניין בעם ספציפי

ובכל אחד מבניה ואחת בנותיה. אלא שחז"ל צמצמו מאד פן זה בשני אופנים. הם

הרחיקו אותו לעתיד המשיחי כאשר יחזרו ישראל לארצם ויעמידו להם מלך. דרך אחרת בה

נקטו היא לקבוע כי מלחמה בעמלק אינה אקטואלית, כיוון שאין יותר עם כזה ("בא

סנחריב ובלבל את האומות"). על פי תפיסה זו, לה שותף גם הרמב"ם, אפילו

בעתיד המשיחי אין המלחמה בעמלק אקטואלית. כפי שנראה מיד זו גישה שפרשנים ודרשנים

לאורך הדורות מתקשים לקבל.

אי קיומו של עם

ספציפי הקרוי עמלק הביאה פרשנים רבים להעתקת המושג עמלק מקבוצת אנשים לאפיון של

תכונת אופי או עמדה אנטי-יהודית. במילים אחרות, על פי גישה זו העם נכחד אבל לא

התכונה או הגישה האנטי-יהודית העמוקה שדרבנה בזמנו את עמלק להילחם בבני ישראל שזה

עתה יצאו ממצרים. כיום עמלק לא קיים, אבל עמלקיות קיימת גם קיימת

ובה צריך להיאבק. כך מציבים פרשנים לאורך הדורות אקטיביזם רעיוני או מוסרי לצד

ההאזנה הפסיבית שקבעה ההלכה. הפרשנות החסידית לעמלק רואה את עמלק כתכונת אופי

שלילית מאד. על פי גישות חסידיות, המלחמה בעמלק היא מאבק פנימי שמנהל בתוך עצמו כל

יהודי. דרשנים בעלי אוריינטציה חברתית ופוליטית רואים את עמלק כעמדה אנטי-יהודית

קיצונית מצד אישים וקבוצות מעמי העולם. הם מרחיקים את העמלקיות אל מעבר לאדם

ולקולקטיב היהודי. על פי דרשנים בני זמננו, הנאציזם הוא התגלמות עמלק. הקמתה של

מדינת ישראל מאפשרת לדרוש גם את מאבקיה הלאומיים כמלחמה בסוג של עמלק, בפרט למי

שרואים בהקמת המדינה תופעה משיחית. כך נעשה היפוך גמור של המהלך הפרשני לאורך

דורות. מאירוע בעבר או מאבקו הפנימי של היחיד למאבק לאומי קונקרטי. ממלחמה בתכונת

אופי שלילית או ברעיון, למאבק לאומי במציאות ההיסטורית.

לעומת המגמה שרואה את

המלחמה בעמלק כמאבק לאומי בין עמים מן הראוי להציב את פרשנותו המקורית של

הרש"ר הירש. הוא חי לאורך רוב שנותיה של המאה ה-19

שהייתה מלאה במאבקים לשחרור לאומי. באומץ רב ובניגוד גמור לרוח התקופה בה חי רואה

רש"ר הירש את המאבק בעמלק כמאבק בין אנושיות אוניברסלית לבין שוביניזם; בין

הערצת הכוח, האלימות והדורסנות הלאומית, לבין מוסר אוניברסלי והומניזם. את עמלק

הוא מאפיין כסגידה לכוח ואלימות. "כול זמן שספרי הזיכרונות של האנושות ייקשרו

כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב, כול עוד שחונקיו ורוצחם של אושר האדם לא ירד

לטמיון הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע וזכרם יעורר

את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה, ממשלתו של עמלק בעולם תמוט לנצח

נצחים". על פי הרב הירש עמלק יימחה "רק בזמן שתורת המוסר האלוהית תיעשה

למידה היחידה לכל דבר קטן וגדול, והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה ולא הפוך אל

הגדולה והעוצמה" (פירוש על שמות יז יד).

וכאילו היה כאן

בישראל של היום, מזהיר הרב הירש:

אל תשכח דבר זה: אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא

תכיר את החובה ולא תדע את ה' אלא רק תבקש בהזדמנות, בדברים גדולים או קטנים, לנצל

את עליונותך כדי להזיק לבריות, אל תשכח" את השליחות המוסרית של עם ישראל.

"אל תקנא בזרי הדפנה" של "אותם המאושרים שהחריבו את אושר הבריות.

זכור את האדמה רווית הדמעות המצמיחה את הדפנה לאותם הזרים. אל תשכח דבר זה כאשר

יבוא יום ואתה עצמך תסבול מהגסות ומהאלימות של עמלק… שמור על האנושיות ועל ערכי

הצדק שלמדת מפי אלוהיך… וסוף האנושיות והצדק לנצח את הגסות ואת האלימות. (פירוש על דברים כה יט)

פרופ' מנחם קליין

מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן.

 

 

"הדם

הוא הנפש"

"וכל דם לא

תאכלו": כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה 'כנפש האדם

וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל' (קהלת ג, יט).

כי אין לבעל הנפש שיאכל נפש. כי הנפשות כולן לאל הנה, כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה.

(רמב"ן ויקרא יז , יא-יב)

 

אפשר לומר עוד באיסור

הדם: כי מלבד רוע מזגו, שהוא רע המזג, יהיה באכילתו קצת קניין במידת אכזריות,

שיבלע אדם מבעלי חיים שכמותו בגוף,

אותו הדבר שבהן, שהחיות ממש תלוי עליו ונפשם נקשרת בו. כי ידוע שיש לבהמות

"נפש", יכנוה החכמים "נפש חיונית", כלומר שאינה שכלית; גם

נראה אותה שיש לנפשותם בחינה להישמר מנפול באחת הפחתים ובקצת דברים אחרים…

(ספר החינוך קמ"ח)

 

לא עצם חומר הדם הוא

החיים, אלא הדם הוא נושא רוח החיים שבבעל החיים,

הוא קשור קשר הדוק ברוח החיים, ושניהם יחד ("דמו בנפשו") הם נפש החי.

הדם הוא מכשיר הנפש, באמצעותו היא מבצעת את פעולותיה.

(ע"פ הרב דוד הופמן, מובא בעיונים

חדשים בספר ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ, ז"ל)

 

הכרת החרפה יהא התחלת הרפואה.

"למען תזכרי ובושת בכפרי לך!" כסה הדם. הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את

פריין, בהמשך הזמן תיחנכנה הדורות. המחאה האילמת כשתבוא עתה (כלומר: אחרי דורות של

אכילת בשר, אבל אכילה במערכת מצוות של איסורים וצווים מסוימים של שחיטה ובדיקה

ומליחה) תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ותצליח את דרכה. ציווי הזבח במערכת מיוחדת,

בהקלת צער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר של הפקר, עם אוטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי עם נפש חיה.

 (הראי"ה

קוק זצ"ל: טללי אורות, מובא בעיונים חדשים לס' ויקרא לפרופ' נחמה ליבוביץ)

 

'ויאמר

לה המלך: לאסתר המלכה מה בקשתך? עד חצי המלכות ותעש'. – חצי המלכות ולא כל המלכות,

ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו? בנין בית המקדש.

'יבא

המלך והמן… אל המשתה'. – תנו רבנן: מה ראתה אסתר שזימנה את המן?

רבי

אליעזר אומר: פחים טמנה לו, שנאמר (תהלים

ס"ט) 'יהי שלחנם לפניהם לפח'.

רבי

יהושע אומר: מבית אביה למדה, שנאמר (משלי

כ"ה) 'אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו".

רבי

מאיר אומר: כדי שלא יטול עצה וימרוד.

רבי

יהודה אומר: כדי שלא יכירו בה שהיא יהודית.

רבי

נחמיה אומר: כדי שלא יאמרו ישראל אחות יש לנו בבית המלך ויסיחו דעתן מן הרחמים.

רבי

יוסי אומר: כדי שיהא מצוי לה בכל עת.

רבי

שמעון בן מנסיא אומר: אולי ירגיש המקום ויעשה לנו נס.

רבי

יהושע בן קרחה אומר: אסביר לו פנים כדי שיהרג הוא והיא.

(בבלי מגילה טו, ע"ב)

 

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת

אסתר, הרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם,

ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר (ישעיהו ס"ה) 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי

נסתרו מעיני', ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט') 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים

וזכרם לא יסוף מזרעם'.

 (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה ב , יח)

 

 

"ובבזה לא שלחו את ידם" – הבחנה בין הצלה

לגאולה

"ובבזה לא

שלחו את ידם" (אסתר ט, י) אף על גב דנכתב בשם המלך "ושללם לבוז", מכל מקום לא לקחו שללם, מפני

שלא יאמר המלך כי לא היה כוונתם להציל עצמם מן שונאיהם, רק ליטול שללם, ולכך "בביזה

לא שלחו ידם" לדעת שהם נקיות מזה. ועוד יש לך לדעת, כי היו נוהגים כמו שראוי

אל נס הזה, כי הנס לא היה כדי שיקנו ישראל ממון, רק להפיל את שונאיהם והוא החלוק

שיש בין הגאולה הזאת לשאר הגאולות, כי שאר הגאולות היה הרווחה להם, כי כאשר יצאו ממצרים

שהיתה הגאולה להעלות את ישראל ולהיותם בני חורין והיו מרוויחים בגאולה, אבל נס זה לא

היה רק לסלק האויב ולא להרוויח יותר ממה שהם להם קודם, כי אף אחר שנעשה להם

נס הזה, עדיין היו תחת אחשורוש. ואם כן לא קנו ישראל בימי אחשורוש יותר ממה שהיה להם

בראשונה, אף כי נפל פחד יהודים עליהם היה זה לסלק האויב ולא ישלוט בהם וכמו שיתבאר

בסמוך. ואם היו לוקחים אם ממונם, כאלו היה הנס להרוויח להם הגאולה, זאת בודאי אין

כאן הרווחה כאשר עדיין היו בגלות.

 (אור חדש לפורים למהר"ל מפראג,

עמוד רח)

 

בעי

רבא (רבא שאל): מקרא מגילה ומת מצוה, הי מינייהו (איזה מהם) עדיף? מקרא מגילה עדיף

משום פרסומי ניסא , או דלמא (אולי) מת מצוה עדיף משום כבוד הבריות? בתר

דבעיא, הדר פשטה (אחרי ששאלו, פתרו) מת מצוה עדיף, דאמר מר: גדול כבוד הבריות

שדוחה את לא תעשה שבתורה.

(מסכת מגילה ג, ע"ב)