צו תשע"ג (גליון מספר 792)




פרשת צו – שבת הגדול – פסח

גליון מס' 792 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

בן חכם, בן רשע, בן טיפש, בן

שאינו יודע לשאול.

(ירושלמי

פסחים ע, ע"ב)

 

 

בן חכם מהו אומר? מה

העדות והחקים והמשפטים אשר צוה

ה' אלהינו אותנו?

אף אתה אמור לו: 'בחזק

יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים'.

בן רשע מהו אומר? מה

העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל

שנה ושנה? מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל, אף אתה אמור

לו: 'בעבור זה עשה ה' לי', לי עשה, לאותו האיש לא עשה. אילו

היה אותו האיש במצרים, לא היה ראוי להגאל משם לעולם.

טיפש מה אומר? מה זאת?

אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן,

שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול,

את פתח לו תחילה. א"ר יוסה:

מתניתא אמרה כן: 'אם אין דעת בבן אביו מלמדו'.

(ירושלמי פסחים שם, שם)

 

'כנגד ארבעה בנים דברה

תורה' ובתשובת הבן חכם איתא 'ואף אתה אמור לו כהלכות

הפסח אין מפטירין וכו" ואין

משיבין לו בשום פסוק רק כהלכות הפסח, שזה תורה שבעל

פה, על תורה שבעל פה נאמר בהוציאך וגו' תעבדון וגו'

על ההר הזה, כי תורה שבעל פה אין לה שיעור והיא מתחדשת בכל יום, ולכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום, שכל התורה היא פירוש על יציאת

מצרים, והיינו דכתיב 'אנכי ה' אלקיך

אשר הוצאתיך מארץ מצרים', וכמו שהשי"ת מחדש בכל יום מעשה בראשית ומאיר לארץ

ולדרים כך תורה שבעל פה מתחדשת כל יום.

 (רבי אברהם מרדכי אלתר מגור: אמרי אמת –

פרשת בא תרס"ז)

 

חג שמח לכל קוראינו

ולכל בית ישראל

שנזכה לקיים בזמן

חירותנו את הכתוב:

וזָכַרְתָּ כִּי

עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל כֵּן

אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת

שלום" ודברי תורה אלה לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאיתנו בדמי ימיו

בחג הפסח לפני שנתיים.

 

גאולת מצרים – כאן על

פני האדמה

חיים ויצמן

בשנת 1300 לספירה מגיע משורר ועולה-רגל

נוצרי לאי אי-שם בחצי-כדור הארץ הדרומי. בהגיעו לחוף הוא רואה ספינה מתקרבת, ושומע

את נוסעיו שרים שיר: "In exitu Isräel de Aegypto" וגו'.

הם שרים בלטינית את שיר המזמור שאנו שרים סמוך לשולחן הערוך של ליל סדר פסח,

תהילים קי"ד, חלק מ-"הלל המצרי": "בצאת ישראל ממצרים, בית

יעקב מעם לעז". על שלושה מסעות מדובר כאן—של המשורר ונוסעי הספינה, של בני

ישראל, ושלנו, משתתפי ליל הסדר.

כמו חלקים אחרים של ליל הסדר,

ההלל של ליל הסדר "נשתנה", ובשני דברים. הוא נאמר בבית, בחבורת

המשתתפים בסדר, ולא בציבור, בבית-כנסת. והוא מחולק לשני חלקים, שני פרקים הנאמרים

לפני הסעודה ושאר הפרקים לאחר מכן. בשום חג אחר אין אנו מפסיקים את ההלל באמצע כדי

לאכול מצה, מרור ואת סעודת החג.

אך המזמור נבדל ממה שקודם לו

בהגדה גם ברוח דבריו. לאורך הסדר עד נקודה זו אנחנו מספרים את סיפור יציאת מצרים

ומקיימים מצוות הממחישות ומנכיחות את הסיפור. אמנם המאורעות שאנחנו מספרים עליהם

הם מאורעות ניסיים היוצאים מגדר נוהג הטבע, אף אנו מספרים עליהם כמאורעות שאכן קרו

באותו ציר זמן ובאותו מרחב גיאוגרפי בהם אנחנו חיים היום. אנחנו לא רק נזכרים

במאורעות אלה, אלא אמורים לחוות אותם כאילו אנחנו היינו שם אז ונמצאים שם היום.

אנחנו אוכלים מצות כי הן מסמלות את לחם העוני של מצרים וגם את הלחם שלא תפח בליל

הגאולה; אנחנו אוכלים מרור כדי לחוש את מרירות העבדות, ובזמן המקדש גם את קרבן

הפסח כפי שה' ציווה על בני ישראל באותו לילה במצרים. אנחנו גם מספרים על המספרים

את יציאת מצרים – על החכמים בבני-ברק המספרים כל הלילה.

אך מזמור קי"ד אינו מגולל

אירועים שקרו אפילו במציאות הניסית של יציאת מצרים. בצאת ישראל ממצרים 'הים לא ראה

וינס' באמת, 'ההרים לא רקדו כאילים' ולא 'הגבעות

כבני-צאן'. אין זכר לתופעות כאלה בספר שמות ואינן מצויינות

ב-"מגיד". אין אנו קמים ממקומותינו בליל הסדר כדי לרקוד כזכר להרים

שרקדו ואין בסימני ליל הסדר מי-מעיין ששותים לזכר החלמיש שהפך למעינו-מים.

דון יצחק אברבנאל הציע שעניין פרק

קי"ד הוא קריעת ים סוף וטען ששני פרקי ההלל הנאמרים לפני הסעודה הם

זכר ליציאת מצרים וקריעת הים והפרקים הנאמרים לאחר הסעודה הם הודאה לה' על הנס

ורמז לגאולה השלמה בעתיד לבוא. אך פירושו קשה משתי סיבות: המזמור עצמו מספר

שעניינו יציאת מצרים ולא קריעת ים סוף, וכאמור אינו מספר על יציאת מצרים ממש. בכלל

נשמע שהמאורעות העל-טבעיים המופיעים שם מתאימים יותר לגאולה השלמה שמעבר להיסטוריה

מאשר לגאולת מצרים, שהוא חלק מדברי הימים של עם ישראל.

 לעניות דעתי, הפשט של המזמור הוא הרגש

שבו. נושאו אינו כח ה' לשנות סדרי עולם, אלא עליצות

הטבע בעת יציאת עם ישראל מעבדות לחרות. הגבעות המקפצות, הנהרות המתהפכים, והאבנים הנמסות

מסמלות את החרות החדשה שקיבל העם היוצא ממצרים באמצעות היד החזקה של הקב"ה.

מקומו של המזמור כאן כי עד כה בליל הסדר לא דיברנו על השמחה של הגאולה. סיפרנו על

העבדות, על המכות, על ליל השימורים, אבל לא על התרוממות הנפש של היציאה מבית

העבדים.

ואם כן, מדוע מפסיקים את ההלל כאן

באמצע ויושבים לאכול?

עולה הרגל שהגיע לאי בצד השני של

העולם הוא דנטה, המשורר האיטלקי הגדול, בעל "הקומדיה האלוהית" המספרת על

המסע שלו לגיהינום, פורגטוריום, וגן עדן. מזמור

קי"ד מופיע בעת הגיעו לתחנתו השנייה, האי פורגטוריום,

שם נפשות החוטאים בחטאים שניתנים להתכפר עליהם נוחתים לתקופה של עינוי לפני כניסתם

לגן-עדן. נפשות כאלה הם נוסעי הספינה, והם שרים על יציאת מצרים כי לנוצרים היציאה

ממצרים הוא סמל לישועה שניתנת ע"י חסד האל דרך בנו.

נפשות אלה אינם נזכרים ביציאה של

עבדים לחרות ממש, אלא חוגגים את מותם, את יציאתם מהעולם החומרי לעולם העל-טבעי

שבו הם ייטהרו ויתנקו ויחזרו לחיק האלוקי. בעולם זה אין חוקי הטבע חלים כבר – יש

רק את רצון האל. מה מתאים יותר לשיר שם מאשר שיר על קריסת חוקי הטבע לנוכח מעשי

הנס של הקב"ה? הם שרים ועולים להר במרכז האי כדי לקבל את מכותיהם, ולאחר

המכות – לעלות לעולם שכולו טוב.

ואנחנו שרים את אותו מזמור ואז

יושבים לאכול בשר ולחם, לשתות יין ולשמוח בחיק משפחותינו, עם חברינו, ועם כל דיכפין.

אציע שההלל של ליל הסדר מקוטע, כי

יציאת המצרים של העם היהודי לא הובילה אותנו מהעולם החומרי לגן עדן, אלא מעבדות לחֵרות.

חֵרות אינה גאולה שלמה. עם ישראל הלך ממצרים להקים חברה בארצו שאמורה להיות

היפוכה של מצרים – חברה המבוססת על צדק ודרור ולא על גחמותיו של פרעה ועבודת פרך. עם

ישראל לא מת במצרים ולא עבר ל"עולם שכולו טוב", אלא נשאר בחיים וקיבל על

עצמו תפקיד להפוך את העולם הזה לטוב יותר, כאן על פני האדמה.

לכן אנחנו אומרים, פעם אחת בשנה,

את ההלל בביתנו, צוהלים על יציאת מצרים, ואז קוטעים את ההלל השמימי באמצע ויושבים

לעשות את הדבר הגשמי ביותר – לאכול סעודה משפחתית. כי אחרי החג זה, נישאר בעולם

הזה, בו המלאכה אינה גמורה, ואין אנו בני חורין להיבטל

ממנה. הגאולה שאנו חוגגים היא ארצית, המתאימה ללשונו של הרבי מקוצק:

השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם… לעשות ממנה שמים.

חיים ויצמן הוא חבר

קהילת ידידיה

 

 

"שבת הגדול": המעשה

האמיץ של ניפוץ האלילים והנס

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם: לפי שנעשה בו נס גדול

שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב

'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית' ופסח

שיצאו ישראל ממצרים, היה ביום ה' (כדאיתא בסדר עולם)

ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו

וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם?

והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין

את אלהיהן ולא היו רשאין

לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו 'שבת הגדול'.

(טור אורח חיים סימן תל)

 

 

"והשיב לב אבות על

בנים" (מתוך ההפטרה לשבת הגדול במלאכי ג)

רבי יהודה אומר: (אליהו בא) לקרב ולא לרחק, ר' שמעון אומר: להשוות את המחלוקת,

וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר 'הנה אנכי

שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' ואומר 'והשיב לב אבות על

בנים'.

(ילקוט שמעוני מלאכי פרק ג סימן תקצה)

 

שכאשר השם יתברך הוציא אל ישראל

ממצרים, לא שהוציא אותם שהיו במצרים בלבד, אלא כל

הדורות הוציא, כמו שאנו אומרים בסוף ההגדה "לא

את אבותינו גאל אלא אף אותנו גאל

עמהם", ורצה בזה כי כאשר הקדוש ברוך הוא סלק כח מצרים

מישראל, לא היה הסתלקות הזה במה שהם הדור ההוא, שאם כן לא היתה היציאה כי אם לאותו דור בלבד, רק שנמשך היציאה לבנים גם כן…

 (ספר גבורות ה' למהר"ל מפראג, עמ' רכז)

 

בכל דוד ודור יש יציאת

מצרים לפי עניין הדור. וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא, נתגלה

בחינה זו ומרגיש מיציאת מצרים של עתה ויוכל כל אחד לצאת מהמֵצר שלו.

 (שפת אמת, ויקרא)

 

 

הקב"ה, כביכול, סובל עם

הסובלים

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין,

כביכול שכינה עמהם, שנאמר 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת בספיר' וכשנגאלו מה

הוא אומר? 'וכעצם השמים לטוהר' ונאמר 'בכל צרתם לו צר'. אין לי אלא צרת ציבור,

צרת יחיד מנין? תלמוד לומר 'יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה'.

(מכילתא בא מסכת דפסחא,

פרשה יד)

 

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל

לפני הקב"ה: 'עצמך פדית'.

 (מכילתא בא, צט

ע"א)

 

 

פסח – זמן

חירותנו?

תכלית זו ['זמן חרותנו'] של

יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת 'זמן חירותנו' קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא

אולי תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן עדיין אין זו חירות אמיתית. העם שיצא

ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו 'הלל שלם' בחג בו נכשל נסיון מימוש חירותנו. נכון אמנם כי לאחר מעבר ים-סוף קוראים

אנו על העם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אולם מיד בהמשך מספרת לנו התורה,

כי אותה אמונה היתה לשעתה בלבד, אמונה ספונטנית הנולדת

מתוך התרשמות ממה שאירע, אולם לא אמונה הנובעת מתוך הכרת אלוהות ה', ולכן היא לא

החזיקה מעמד אף לא שלושה ימים, והעם קורא באוזני משה "היש ה' בקרבנו אם

אין".

על אף היות מועד זה יום טוב לישראל שניפדה מידי מעַנָּיו

והשתחרר מעול נוגשיו, אין כל הצדקה לומר בו 'הלל שלם', שהרי טרם אעלה בידינו

להשתחרר מן השעבוד לטבע האנושי. עובדה זו באה ללמדנו שעיקר ההודיה על הגאולה איננה

מתייחסת למה שקורה לעם ישראל בהיסטוריה, אלא למה שעם ישראל עושה בהיסטוריה,

שהיר בסופו של דבר כל מה שקורה הריהו אינדיפרנטי משום

היותו מעשי ידי ה' בעולמו, בין אם מבחינתנו מכנים אנו אירועים מסוימים גאולות

ותשועות, וכנגדם אירועים אחרים אותם מכנים אנו פורענויות, פוגרומים או שואה.

(מתוך י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74)

 

 

אלוהי ההפתעה: מי מאמין בניסים?

מניית הניסים שנעשו לבני ישראל ביציאה ממצרים הנה חלק מרכזי בליל הסדר. אבל

עבור אנשים מודרניים שתחנכו על ברכי המדע, על הסדר הטבעי של העולם, סיפור הניסים

נראה לנו ילדותי, פרימיטיבי, מיתולוגי.

אולם אם נראה את הניסים אך ורק כאמונה תפלה עתיקת-יומין, נחמיץ את המסר של

התרחשויות יוצאות דופן אלו. עלינו לראות את הנס כסמל של כוח הספונטניות בקיום,

כאמונה בכיולת לשנות משטרים עריצים. מהשנראה כגורל, פגיעות של אומה קטנה הכפופה לאימפריה חזקה

ובטוחה, מתגלה כאשליה. השפה של הנס היא דרכו של התנ"ך לערער על ההתייחסות

הדטרמיניסטית של האנשים המקבלים את העולם כפי שהוא, בלא אמונה בכוחם לשנותו. בליל

הסדר אנו יוצקים בתוכנו את האמונה שישנו כוח בלתי צפוי ביקום.

האמונה בניסים הנה הבסיס ל'מודל התקווה' ביהדות.

יציאת מצרםי מבקשת לנטוע בנו תקווה מהפכנית, למרות תנאי

ההיסטוריה. המחאה נגד תנאי הקיום אפשרית מכיוון שליהודים יש מאגר של זיכרונות

המעצב את מה שנראה לנו כאפשרי. היציאה ממצרים חיונית שכן היא מתירה לנו לקוות.

הסדר בקוסמוס אינו בלתי ניתן לשינו. המחר לא חייב להיות

כפי שהוא היום.

(הרב דוד הרטמן ז"ל, מתוך: "הלילה הזה" –

אגדה ישראלית בעריכת מישאל ונעם ציון)

 

 

הקב"ה אינו שמח במפלתם של

רשעים, לעתים בניגוד לבני אדם ולמלאכי השרת

ואומרים "הודו לה' כי לעולם חסדו". אמר רבי יוחנן מפני מה לא נאמר

"כי טוב" בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר שמואל בר נחמני אמר יונתן: מאי דכתיב

"ולא קרב זה אל זה כל הלילה" – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה:

מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?! אמר יוסי בר חנינא: הוא אינו שש,

אבל אחרים משיש ודיקא נמי דכתיב "כן ישיש" ולא כתיב "ישוש".

(ילקוט שמעוני דברי הימים ב פרק כ)

 

אינו שש וכו': פירוש כי השמחה הוא כאשר יש לו שלימות ואז נמצא השמחה, וה' רצה בבריאתם מפני שהוא עילת הכל.

וכאשר נברא העולם נאמר (תהלים ק"ד) "ישמח ה' במעשיו" מפני שה' י

רוצה וחפץ במעשיו, ואיך ישמח בהפסד שלהם, כמו שאמרו "מעשי ידי טובעים ואתם

רוצים לומר שירה?". לכך הוא אינו שש, אבל משיש אחרים כי לנבראים אחרים, הרשעים

מצירים ומתנגדים להם ובמפלתן ראוי שישישו אחרים וזה מבואר.

ומי חדי קודשא בריך הוא במפלתן

של רשעים? וכו' אמר יוסי בר חנינא: הוא אינו שש, אבל אחרים

משיש דיקא נמי

דכתיב "והיה כאשר שש ה' וגו'" כתיב ישיש

ולא כתיב ישוש ש"מ. דיקא נמי דכתיב

כן ישיש ולא כתיב כן ישוש. אין הפירוש

שמדקדק בזה, שפירושו שהוא משיש את אחרים וזה אין לומר כלל. אלא על כרחך שמה שהאדם משמח את עצמו ומביא השמחה לעצמו, שייך לשון

הפעיל שמשיש עצמו, רק פירושו שאין לך לומר כי ישיש דכתיב

בודאי פירושו שהוא ישוש בעצמו, דאם

כן הוי למכתב ישוש. אלא על כן הוא לשון הפעיל וכיון

שהוא לשון הפעיל יש לפרש אותו משיש אחרים לגמרי, שאין סברא שיהיה הקב"ה

משיש במפלתן של רשעים ואינו מביא ראייה רק שהוא לשון הפעיל.

(חידושי אגדות למהר"ל חלק ג, עמוד קנז)

 

"קורין ההלל בדילוג וכו'" – מפני שביום שביעי של פסח נטבעו המצרים, אמר הקב"ה

"מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה

לפני?" וכיון שבז' אין אומרים אותו, על כן בחול המועד גם כן אין אומרים

אותו, שלא יהיה עדיף מיום טוב אחרון.

(משנה ברורה סימן תצ, ס"ק

ז)

 

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית המחויבת לשלום ולצדק

ימשיך להישמע

כדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין  0523920206

ozveshalomns@gmail.com