צו, פסח תשפ"א, גיליון 1194

מה נשתנה הלילה הזה…

(משנה פסחים י, ד)

איור: הרי לנגבהיים

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע כך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה, וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן, אשתו שואלתו. אין לו אישה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה הלילה הזה'. ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה'.

(משנה תורה לרמב"ם , הלכות חמץ ומצה ז, ג)

תהליך לימודי משמעותי עובר דרך שאלה, גם כאשר הלומד הוא השואל את עצמו

מה משוקע בבחירה לפתוח את ההגדה בשאלות? או – מה מונח בשיוכן החזק כל כך ללילה זה? שאלה מעוררת סקרנות. כאשר לאדם חסרה הבנה הוא מבקש להשלימה, עובר לעמדת 'קליטה'. כאשר לא קשה לו דבר, הידיעה הנוספת רובצת עליו כעול, ושערי ליבו לא ייפתחו בפניה.

באופן עמוק יותר, ניתן לזהות שני שלבים בתהליך לימודי: בשלב ראשון אדם קולט מידע, אוחז בחלקיו, ב'צלעות' המגדירות אותו. בשלב שני הוא מבין ומפנים, משנה את 'מצב הצבירה' של המידע, הנטמע מעתה בתוך עולמו. אך שכיח הוא מצב בו אדם קולט מידע ברמה הראשונה, אך אינו עובר אל השנייה. הסיבות לכך יכולות להיות רבות: בשל העדר ידיעות מקדימות, העדר תשתית מושגית מתאימה, או בשל תודעה אחרת בה הוא נתון, והיא מקשה עליו לעכל ידיעה – שאינה עולה בקנה אחד עם תפישת עולמו. במצבים אלו, שאלה מציפה את דבר הפער הקיים בין המקום והתודעה בהם הוא מצוי, לבין הידיעה החדשה המבקשת לבוא אל תוך עולמו. ללא מענה הולם לפער זה, יקשה עליו המעבר אל הקליטה הפנימית ואל ההפנמה.

בניסוח אחר נאמר כך: כאשר אדם שואל שאלה, שתי התרחשויות מתחוללות במקביל בנפשו: האחת – גלויה, בה נוכחת שאלה עניינית על הנושא העומד על הפרק. השנייה – סמויה, ובה ביטוי להנחות היסוד ולעמדה הרוחנית בה הוא נתון. לדוגמה: שני אנשים נחשפים לעוולה מוסרית. לאחד מהם שאלות רבות, לשני – אין שאלות. פער זה שבין השניים, מעיד יותר מכל על סולם הערכים השונה, על הרגישות המוסרית של הראשון, ועל החסך הקיים בעולמו של השני. כמה שכיחה היא מציאות בה קבוצת אנשים נחשפת להתרחשות, ולכל אחד מהם שאלה אחרת. לראשון שאלה חינוכית, לשני – דתית, השלישי ישאל בעולם הרוח, והרביעי יתבע את מקומו של המוסר. שאלות אלו מהוות חלון תצפית אל עולמו הפנימי של כל אחד מן השואלים.

 (הרב שמעון קליין: מתוך שיעור בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון)


לחם העוני של הנרי החמישי

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום" ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאתנו בדמי ימיו

 בחג הפסח לפני עשר שנים.

בתחילת הסדר, לפני שמתחילים לספר על יציאת מצרים, בוצעים, לפי רוב המנהגים, את המצה האמצעית מבין שלוש המצות הנמצאות על השולחן יחד עם סימני החג האחרים. את חלקו הגדול מניחים בצד או מצפינים כדי שישמש לאחר הסעודה כאפיקומן.

בסוף המגיד מברכים שתי ברכות על המצות שנותרו על השולחן – שתי השלימות והחתיכה שנותרה מהאמצעית. ע"פ דעה אחת (למשל, בהגדה של הרב יצחק מירסקי) שתי הברכות מכוונות לצירופים שונים של המצות הללו. ברכת המוציא, שמברכים בכל שבת וחג על לחם משנה כחלק משמחת היום, היא הברכה על שתי המצות השלמות. הברכה השנייה, "על אכילת מצה", היא על מצה אחת שלמה, ועל המצה השבורה משום לחם עוני.

דעה זו משקפת את השניות שבמצוות אכילת מצה, שניות המקבלת ביטוי בפסוק הקובע את המצווה (דברים ט"ז ג'):

לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּֽאכַל־עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵֽאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

מצד אחד, המצה אמורה להזכיר לנו את הגאולה ממצרים, אבל מצד שני היא גם "לחם עוני", שאת משמעותו הפסוק אינו מפרש. חז"ל התאמצו להסביר את המונח בדרכים שונות, אך הפירוש הרווח הוא זה שרש"י מביא (ע"פ אחת הדעות במסכת פסחים קט"ו, ע"ב): "לחם עוני כתיב – ודרכו של עני בפרוסה לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה". דהיינו, נדבך נוסף של המצה הוא התגלמותה כלחם עוני, אשר אמורה להזכיר אפוא לא את הגאולה ממצרים, אלא את השעבוד במצרים. בהיות אמותינו ואבותינו עבדים, לא יכלו הם להרשות לעצמם לא לחם עשיר ואף לא כיכר לחם שלם, אלא אך "פרוסה", כלשונו של רש"י.

שני התפקידים של המצה נראים על פניהם כסותרים זה את זה, לא רק להלכה אלא גם למעשה. כשאנו מקיימים את מצוות אכילת מצה בליל הסדר, כיצד עלינו להרגיש? האם מדובר במצווה של שמחה או שמא במצווה של עצבות?

שורש הקושיה הוא בהנחה שלחם עוני הוא לחם של סבל. עבד, או כל עני אחר, סובל כשהוא אוכל לחם כי הלחם הוא גס, ורחוק מלהספיק. האמנם?

זווית מבט נוספת על לחם העוני אפשר למצוא במקור לא צפוי – המחזה "הנרי החמישי" של וויליאם שייקספיר. בפתח המערכה הרביעית של המחזה, הנרי, מלך אנגליה, עומד לפני קרב מכריע נגד הצרפתים, הנדמים כחזקים ממנו ומצבאו. הנרי ניצב לבדו ומהרהר על האחריות הרובצת על כתפיו של כל מלך. עבד, הוא אומר, יכול לישון בשקט על מצעו הפשוט והקשה, לעומת המלך, ששנתו טרופה למרות שמשכבו רך ומהודר:

Not all these, laid in bed majestical,
Can sleep so soundly as the wretched slave,
Who with a body fill’d and vacant mind
Gets him to rest, cramm’d with distressful bread;
Never sees horrid night, the child of hell,
But, like a lackey, from the rise to set
Sweats in the eye of Phoebus and all night
Sleeps in Elysium

ובתרגומו היפה של הבמאי וחוקר התיאטרון אברהם עוז (אני מודה לו על רשותו לצטט את עבודתו, שלא פורסמה עדיין):

לֹא אֵלֶּה, הַשְּׂרוּעִים עַל עֶרֶשׂ מֶלֶךְ,

ִישְׁנוּ עָמֹק כִּשְׁפַל הָעֲבָדִים,

אֲשֶׁר בְּכֹבֶד גּוּף וְלֵב קַלִּיל

ָינוּחַ, מְפֻטָּם בְּלֶחֶם עֹנִי:

הוּא לֹא יִרְאֶה לֵיל בַּלָּהוֹת בֶּן תֹּפֶת,

כִּי יַעֲמֹל מִשַּׁחַר עַד שְׁקִיעָה,

ַיזִּיעַ לְמוּל פֶבּוּס, וּבַלַּיְלָה

ִישַּׁן כְּמוֹ בְּגַן-עֵדֶן

אליבא דשייקספיר, מנקודת המבט של המלך, העבד העני לא רק ישן טוב אלא אוכל מלוא כרסו. ימיו אמנם קשים, אבל הלילה הוא מפלטו – מעין עולם הבא.

אינני יודע אם שייקספיר קישר בין לחם הדוחק של העבד לבין לחם העוני של המקרא. אבל ההבחנה בין יום ולילה בקטע זה גם מתקשרת לסיפור יציאת מצרים. הרי יציאת מצרים מתרחשת בתפר בין לילה ליום. מכת הבכורות והצלת בני ישראל מהמכה מתרחשת בחצות הלילה. פרעה משלח אותם והם עומדים בפני בוקר אחר, שלא ידעו עד כה. עד למועד זה הם קמו משנתם ליום של עבודת פרך; בבוקר זה הם קמים לעולם חדש ולמסע אל החופש בארצם. בטניהם עדיין מלאות בלחם העוני של הלילה הקודם ואין להם שהות לאפות את הלחם של היום החדש, שלא מספיק להחמיץ.

אבל יש פחד בבוקר החדש הזה. בעבדות הם היו מסוגלים לעבור את יום הסבל כי ידעו שאחרי השקיעה יניחו להם לאכול ולישון. ביום הזה, של היציאה ממצרים, עלטת אי וודאות מרחפת מעליהם ואין הם יודעים אם בלילה שיגיע יוכלו לאכול ולנוח.

מה הוא לחם העוני של שייקספיר, שהוא מכנה distressful bread? המילה distress פירושה "מצוקה". ע"פ רש"י, לחם העוני גורם למצוקה כי הוא אינו מספיק להשביע את הרעב. אך נראה לי שהנרי מלך אנגליה מתאר משהו אחר, אמנם לחם שנאכל בסוף יום של מצוקה, אך כזה המסמן דווקא את המעבר מהיום המכביד אל הלילה השלו. במובן זה, לחם העוני הוא מעין סף. דם קרבן הפסח, שנמרח על סף הבית כדי למנוע מהמשחית להיכנס, הגן על בני ישראל במעבר בין עבדות לחירות. אבל לחם העוני החזיק את בני ישראל בחיים במשך שנות דור של שעבוד. הוא היה מין קרבן פסח בזעיר אנפין, שבאמצעותו בכל ערב עבר כל אחד מבני ישראל יציאת מצרים אישית והכרחית, שבלעדיה היו כולם נמקים לגמרי.

לפי פרשנות מוצעת זו, המצה הוא סמל מורכב, של גאולה מצד אחד ושל עבדות מצד שני. לחם העוני שנתן נחמה פורתא בזמן העבדות הוא לחם הגאולה שנאפה על הסף בין השעבוד לחירות.

חיים ויצמן הוא סופר ומתרגם וחבר קהילת ידידיה


וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר.

(ויקרא ו, ד)

תנו רבנן: 'ופשט… ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן' (ויקרא ו) – שומעני כדרך יום הכפורים, שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול? תלמוד לומר: 'ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים' – מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה להלן בגדי קודש – אף כאן בגדי קודש. אם כן, מה תלמוד לומר אחרים? פחותין מהן. רבי אליעזר אומר: 'אחרים והוציא' – לימד על הכהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן. אמר מר: אחרים – פחותין מהן, כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: בגדים שבישל בהן קדרה לרבו – לא ימזוג בהן כוס לרבו.

(בבלי יומא כג ע"ב)

…שרידי עבודת יום אתמול טעונים פינוי והרחקה בכדי להתחיל עבודת היום החדש במקום מחודש ופנוי כולו. לפי הסתכלות זו, תיגלה לנו האזהרה שההתעסקות במעשה יום שעבר: ההוצאה ואולי גם ההרמה – מצוותה בבגדים שחוקים ובלויים. אין ללבוש גאות לכבוד הנעשה בעבר והוא נדחה הצדה מפני המצווה החדשה שכל יום נולד דורש קיומה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

"בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – על גאולת מצרים ועל הגאולה העתידית

תפקידו של אליהו הנביא לעתיד לבא: "והשיב לב אבות על בנים".

 (מתוך ההפטרה לשבת הגדול)

…וחכמים אומרים: [אין אליהו בא] לא לרחֵק ולא לקרֵב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג) "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".

(משנה עדיות ח , ז)

תכלית יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת זמן חירותנו קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא אמנם תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן אין זו חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו "הלל שלם" בחג בו נכשל ניסיון מימוש חירותנו…

יציאת מצרים היא גאולה ואיננה גאולה גם יחד. היא גאולה מבחינת אתערותא דלעילא (התעוררות שמיימית), והיא איננה גאולה מבחינת התערותא לתתא (התעוררות ארצית). כבר בייעוד הגדול לקראת יציאת מצרים ב"ארבע לשונות של גאולה", מפורשת ההבדלה העמוקה בין הגאולה בחינת אמצעי לבין הגאולה בחינת תכלית: "והוצאתי, והצלתי, ולקחתי… וידעתם כי אני ה' אלוהיכם", ארבע הראשונות הן בידי שמים, ורק האחרונה היא בידי אדם. אין מעשה התשועה הופך לגאולה אלא אם כן הנושע משתתף במעשה לשם שמים, ואין בתשועה משום גאולה אם אין חלקו של הנושא בה אלא להנאתו…

ארבע לשונות של גאולה שאין עימהן הסיום של "וידעתם כי אני ה' אלוהיכם", גאולה של שקר הן מיצגות, וקשה גאולה של שקר לישראל מאובדן האמונה בגאולה.

נפילת ירושלים וחורבן המיקדש בידי טיטוס, ואף גזירות אדריאנוס על התורה והמצוות, לא עקרו את היהדות אף לא מלבם של אלה שנואשו מן הגאולה וציפו שזרעו של אברהם אבינו יכלה מאליו (בבלי בבא בתרא ס, ע"ב) ואילו פרשת שבתי צבי ערערה את יהדותם של מאמיניו, ואף פתחה פתח להתערערותה בעם ישראל כולו.

לפיכך חייב אדם שאין לו קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, לנהוג זהירות יתירה לפני שהוא מכריז כי יש במאורעות של תשועה צבאית והצלחה לאומית-מדינית משום התחלתא דגאולה (ראשית צמיחת גאולתנו).

(מתוך י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו)

אברבנאל מסביר את מנהגנו להטיף יין מהכוס, כאשר מזכירים את מכות מצרים בליל הסדר, בצורך לחזק בתודעתנו את החשיבות המוסרית, בעת שמחתנו על גאולתנו, להצטער על המחיר ששילמו עליו בני אדם אחרים, וזאת למרות שנענשו בצדק על מעשיהם הרעים, משום "בנפול אויבך אל תשמח".

'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִימֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִיש, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל'.

ארבע הפעולות אשר פעל משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה אלוהית, רם המעלה, אשר לא יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל: (א) אשר היותו בבית המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את המצרי אשר היה מכה את אחד מאחינו העברים, (ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו, (ד) והצלתו לשבע בנות כהן מדין מיד רועים וחמסנים.

ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם נפש.

ובפרט באותם מקומות אשר אחינו שם מדוכאים ומעונים מבני-בלי-ברית. וכן גם בהיות אחד מאחינו בית ישראל עושק, אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק, גם בהיות הנעשק נכרי ראוי גם כן בבוא מעשה כזה לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור יש ללמוד גם כן שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו ועושר וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל הממשלה, אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי, ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס, המאה ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל ונועם ציון, באדיבות העורכים)

עבדי זמן

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם

עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

(רבי יהודה הלוי)

…שיר קצר ויפהפה זה מעמיד ניגוד חריף בין עבדי הזמן המשועבדים להנאות העולם הזה, לחומרנות ולעכשיו, שאינם אלא עבדי עבדים, כנגד עבד ה' שהוא ורק הוא חופשי באמת. הביטוי 'זמן' בשירת ספרד עניינו 'חיי שעה' והנאות העולם, אך גם גורל האדם על פגעיו וקשייו. העולם והזמן והמילים הנרדפות להם הם אויביו המושבעים של האדם. מכאן ש'עבד הזמן' – הנהנה לשעה קלה מחייו, קשור בה בעת גם לפגעי הזמן, לקשייו ולתהפוכותיו, ואלה לא יאחרו לבוא.

'עבד הזמן' הוא 'עבד עבדים' אם במשמעות של הפלגה, כלומר עבדות מוחלטת, ואם מתוך כך שהזמן עצמו הוא 'עבד' וכפוף לחוקיות שקבע לו יוצרו. ממילא המשעבד עצמו לזמן – לעבד הוא משתעבד! 'עבד עבדים' מתקשר בתודעתנו לקללה הקדומה של נוח – 'אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' – אך עניין 'ארור' בהקשר הזה של יחסי אדם ואלוקים מעלה בזכרוננו את הפסוק בירמיהו יז, ה: 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ', וכנגדו 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ' (שם, ז).

עבדי הזמן עבדי עבדים הם, וכל עניינם באדם ובחומרנות, וכנגדם עבד ה' חופשי הוא שהרי בוטח הוא בה' והוא חלקו, וכדברי ירמיהו 'וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי'.

החלק השני של השיר הוא מסקנה אישית מן הקביעה בחלק הראשון: 'על כן בבקש כל אנוש חלקו' – כאשר בני אדם מבקשים 'חלק בעולם', ודוק, השימוש במילה 'אנוש' מציינת את האדם בחולשתו, והדבר מתבטא בצירוף 'אנוֹש (בחולם)-אנוּש (בשורוק)' השכיח בשירת ההגות בימי הביניים – 'חלקי ה' אמרה נפשי' – החלטתו של הדובר בשיר ברורה וחדה: כנגד 'חלק האדם' הוא קובע 'חלקי ה". חלוקה ברורה זו בין חלק האדם בעולם החומרי ובין חלקו הרוחני 'חלק אלוה ממעל' מתקשר היטב לחלוקה דומה בתיאור סוף החיים בספר קוהלת (יב ,ז): 'וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ'.

הפואנטה של השיר היא כי ההכרזה 'חלקי ה' אמרה נפשי' לקוחה מילה במילה ממגילת איכה ג, כד: חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי עַל כֵּן אוֹחִיל לוֹ. וקביעה זו תוצאה היא לנאמר קודם (שם, כג): חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. האמונה בקב"ה והתוחלת אליו ובהמשך: טוֹב ה' לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ (שם, כה) ובהמשך הדברים: טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו (שם, כז)- כנגד עבד הזמן נושא עבד ה' עול מלכות שמים מנעוריו.

 (מתוך מאמר של פרופ' אפרים חזן באתר: הזמנה לפיוט)  

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.