צו תשע"ז, גיליון 998

הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל. כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

 

איור: הרי לנגבהיים

 

קו העוני/רוני סומק

כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני.
הנה הלחם שבציבעי איפור זולים נהיה שחור
והזיתים בצלחת קטנה על מפת השולחן.
באוויר, עפו יונים במטס הצדעה
לצלילי הפעמון שביד מוכר הנפט בעגלה האדומה,
והיה גם קול הנחיתה של מגפי הגומי באדמה הבוצית.
הייתי ילד, בבית שקראו לו צריף,
בשכונה שאמרו עליה מעברה.
הקו היחיד שראיתי היה קו האופק
ומתחתיו הכל נראה עוני.

כל עוד שאיננו מספקים לכל האזרחים לחם לאכול וגג מעל לראשיהם, וכל עוד איננו מאפשרים להם להתפרנס מבחינה רוחנית , אין אנו זכאים לטפח את השאליה שאנו ראויים לתואר – חברה אנושית.

(יאנוש קורצ'אק – מתוך: "קריאה לסדר" – בהוצאת עמותת "מעגלי צדק")


 

כל דכפין ואנחנו

חיים ויצמן

כל ליל סדר, בתחילת ה-"מגיד", מיד אחרי שמציינים את המצה במילים "הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם", אנו מצהירים: "כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח". מסמיכות ציון המצה כלחם עוני וההזמנה לכל מאן דהוא להצטרף אלינו, לא רק לסעודת החג אלא גם לקיום מצוות המגיד והפסח, משתמע שקריאת "כל דכפין" מכוונת לעניים שקצרה ידם מלערוך סדר פסח בעצמם. מתעוררת השאלה אם טמון כאן דבר המיוחד לפסח. הרי בכל חג ובכל יום אנו מצווים על מצוות הצדקה והכנסת אורחים.

הזמנת הרעבים לשולחן הפסח אכן גרמה למבוכה מסוימת בין פרשני ההגדה. לפי הלכות הפסח, אסור הרי לצרף אדם לסעודת קרבן הפסח, שכן כך מורה התורה: "וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה". חז"ל למדו מפסוק זה את חובת ההימנות על קרבן הפסח, ש-"אינו נאכל אלא למנוייו" (זבחים ה', ח'). אדם שלא צורף לחבורה שקבעה לעצמה שה לקרבן הפסח אינו יכול להצטרף לאכילת הקרבן. אם כן, איך ניתן, ברגע האחרון, כשיושבים וקוראים את ההגדה, להזמין זרים להצטרף לשולחן?

כדי לתרץ את הסתירה, הפרשנים הקלאסיים הציעו הסברים מפותלים המוציאים את הקריאה להזמנת אורחים מפשוטה. רש"י, למשל, מסב את ההצהרה על החבורה עצמה, באומרו ש-" צריך אדם שיהיה רעב ערב הפסח, כדי שיאכל מצה לתאבון". הרעבים (דכפין), מבחינת רש"י, הם אלה הכבר יושבים בשולחן. לע"ד אין מקום ליישוב הקושיה בדרך זו אלא יש לנסות להבין מדוע סתירה זו היא בשר מבשרה של ההגדה ושל ליל הסדר.

נשים לב תחילה לדיני קרבן פסח כפי שהם כתובים בתורה. למרות שאפשר להבין את פשט הפסוק שהבאתי לעיל כעוסק באנשים שאין בהישג-ידם לקנות שה לקרבן, מסתבר שאין זאת הסיבה היחידה, ואולי לא העיקרית, לשותפות בקרבן. שהרי בהמשך הפרק, בפסוק י', כבתוב: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד בֹּקֶר". זאת אומרת, הואיל ויחיד או משפחה קטנה לא תוכל אולי לאכול את כל בשר הקרבן ובכך מתעורר חשש שיעברו על איסור ההותרה, התורה מורה שבמצב זה על מספר יחידים או משפחות להשתתף בשה. מסיבה זו נוצר המנגנון של הימנות על קרבן פסח.

אך מה פירוש "להימנות"? מונח זה אינו מופיע בקשר לקרבנות אחרים. בקרבנות אחרים יכולה אמנם להתקיים שותפות, אך שותפות זו נובעת מבעלות משותפת על הבהמה, שותפות שצריכה להתקיים בעת הקדשת הבהמה לקרבן. אין אפשרות לצרף לאחר מכן אדם נוסף כשותף לקרבן. בניגוד לכך, ההימנות בקרבן הפסח אינה קשורה בהכרח לבעלות על הקרבן. אפשר לצרף אדם לחבורה למרות שאין לו בעלות על השה – למשל, אינו צריך לשלם לבעלים כדי לקבל בעלות שכזו. כמו-כן, הוא יכול להצטרף לחבורה לאחר שהשה נועד לקרבן, עד לעת השחיטה ב-י"ד ניסן. המצטרף חייב רק להיות חלק מהחבורה בזמן השחיטה – השחיטה צריכה להיעשות גם בשמו.

כמובן, בשר הקרבן נעדר מליל הסדר שלנו היום, ולכן בצירוף אדם לחבורת הסדר שלנו בלילה, אחרי שעת הקרבת הקרבן, אין עבירה של ממש. אף על פי כן, בליל הסדר אנחנו משחזרים באופן סמלי את אכילת קרבן הפסח ולכן ההזמנה בתחילת הטקס בכל זאת נראית בעייתית. מה דיסוננס זה בא להגיד?

על פניו, סיפור יציאת מצרים, אותו סיפור שאנו עומדים לספר בעת שמצהירים "כל דיכפין", מותח קווים ברורים בין מי ששותף לנס ומי שעומד מנגד. העבדים הם בני ישראל, המצרים הם הרודים. המכות מכוונות נגד המצרים ובני-ישראל אינם נפגעים. בני-ישראל יוצאים ממצרים, המצרים נשארים ומקבלים את גמולם. האל המוציא את בני-ישראל ממצרים הוא האל של אבותיהם.

יחד עם זאת, בקריאה קרובה של הסיפור רואים שהגבולות האלה אינם חדים כלל ועיקר. הגבולות מיטשטשים עוד כשיוסף נעמד בראש הממשל המצרי, ולאחר מכן בעובדה שמשה, הגואל הגשמי של עמו, גדל בבית פרעה תחת חסותה של בת-פרעה שהצילה את חייו בניגוד לצו אביה. יתר על כן, בני-ישראל יוצאים ממצרים לא בלבושם הייחודי. ההיפך הוא נכון – לבושים בשמלות של שכניהם המצרים ומצוידים בכליהם, והם אינם יוצאים לבדם אלא יחד עם ערב-רב של זרים.

על רקע זה, דיני קרבן פסח משקפים היבט אחר של מגמת הטשטוש בין האני לאחר. החיוב לא להותיר את בשר הקרבן עד הבוקר, והדין שרק מי שנמנה עליו מראש יכול לאכול ממנו, מעודדים ואף מכריחים שותפות בין יחידים ומשפחות מבני ישראל. זהו חיוב שמנתץ גבולות שתוחמים יחידים ומשפחות.

הצהרת "כל דיכפין" לוקחת את הטשטוש הזה צעד נוסף קדימה. ברגע שפותחים את הדלת, אין לדעת מי ייכנס. ודאי לא אדם המנוי על הקרבן. אולי קבצן, אולי ערב רב, אולי מצרי או נכרי אחר, למרות הציווי "כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּו" (שמות י"ב מ"ג).ֹ ובימים אלה יש להוסיף: אולי פליט, עבד בגוף או בנפש שברח מהארץ בה גדל מתוך פחד לחייו. אדם זה מצטרף לחבורה בניגוד לדין אך בהתאם לרוח הרבדים העמוקים בסיפור יציאת מצרים. בהצהרת "כל דיכפין" אנחנו מסירים את המחסומים בין החוץ והפנים; ה-"דיכפין" הופכים ל-"אנחנו".

חיים ויצמן הוא סופר וחבר ב-"קהילת ידידיה"


טעם השלשלת הוא טעם מפסיק שמופיע בראש פסוק מעל פועל ביחיד. המשמעות הפרשנית היא התלבטות קשה של מבצע הפעולה. בכל יום משבעת ימי המילואים מקריבים שלושה קרבנות – חטאת, עולה ושלמים. המתח עולה משחיטה לשחיטה. בעל הטעמים מבטא זאת בטעם מעל המילה "וישחט" בכל פסוק. בפסוק ט"ו בשחיטת החטאת מופיע רביע (טעם מפסיק בינוני). בפסוק י"ט, בשחיטת העולה מופיע אתנחתא (במלה הראשונה של הפסוק!). ובשחיטת איל המילואים בפסוק כג מופיע השלשלת. יש מפרשים שסוברים שבמשך הטקס שבו משה משמש ככהן גדול, נוצרה בו תחושת התעלות של כהן גדול, וקשה לו להיפרד מהתפקיד, אך הוא עושה זאת ומקיים את הצו האלוקי. נדמה לי שההתלבטות של משה רבנו נבעה מתחושה אחרת לגמרי. השחיטה השלישית, ביום השביעי של ימי המילואים, היא הפעולה האחרונה לפני שהוא מעביר את התפקיד הכהונה לאהרון. בימים אלו, משה מתפקד כמחנך. רגע לפני שהוא שוחט ומסיים את תפקידו, משה שואל את עצמו: האם לימדתי ללא דופי? אולי נכשלתי בהעברת התפקיד לאהרון? לפיכך על המלה "וישחט" יש שלשלת. המורה הגדול מבקר את עצמו בצורה קפדנית. משה רבנו ,שלא כמו לוט , אליעזר ויוסף , התלבט בגלל סיבה חיובית; לא בגלל ממון או כבוד או תאווה גופנית , אלא בגלל דאגתו לתלמידו ולעתיד הכהונה. אולי בעל הטעמים הושפע מהמשנה בפרקי אבות פרק ד' משנה כ"א – "רבי אליעזר הקפר אומר: הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". משה רבנו, שעיקר דאגתו הייתה בניית עולם, לא התלבט בגלל קנאה, תאווה או כבוד.

(מתוך מאמר של יוסי מורגנשטרן – פורסם בגיליון שבת הגדול תשס"ו של "שבת שלום")


…כלומר, מתוך טעמי המקרא המלווים את הפסוקים, יכולים אנו להבין מה שלא נכתב בתורה במפורש. כוונת הרב בדבריו אלה לומר, שהאדם הוא יצור בעל הבעות פנים וגיוון קול, המאפשרים לנו לגלות ולדעת משהו על מצב רוחו ומצבו הנפשי, והמימיקה (חיקוי) והג'סטיקולציה (התנועות וההעוויות) של האדם וגוון דיבורו, מסייעים לנו לדעת מה בעצם מתרחש אצלו פנימה בתודעתו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 151)


"שבת הגדול": המעשה האמיץ של ניפוץ האלילים והנס

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם: לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור, כדכתיב 'בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית' ופסח שיצאו ישראל ממצרים, היה ביום ה' (כדאיתא בסדר עולם) ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו 'שבת הגדול'.

(טור אורח חיים סימן תל)


ההפטרה לשבת הגדול – מלאכי ג

"והשיב לב אבות על בנים": רבי יהודה אומר: (אליהו בא) לקרב ולא לרחק, ר' שמעון אומר: להשוות את המחלוקת, וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא' ואומר 'והשיב לב אבות על בנים'.

(ילקוט שמעוני מלאכי פרק ג סימן תקצה)


"ובעּשקי שכר שכיר… ומַטי גר": אמר ריש לקיש: כל המטה דינו של גר כאילו מטה דינו של מעלה, שנאמר (מלאכי ג') 'ומטי גר' ומטי כתיב .

(תלמוד בבלי, מסכת חגיגה דף ה, ע"א)


היה רבן יוחנן בן זכאי דורש: 'וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעשקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר וגו" (מלאכי ג ה). אוי לנו מיום תוכחה, שהקיש הכתוב מטי גר לעברות חמורות. לפיכך הזהיר הקדוש ברוך הוא, 'לא תטה משפט.' אמר רבי חמא בר אושעיא, אדם חושש בעיניו, נותן ממון הרבה לרופא, ספק מתרפא וספק אין מתרפא. והנוטל שוחד, מעוור עיניו, ומקלקל את הדין, וגורם שיגלו ישראל מארצם, ומביא רעב לעולם, שנאמר, צדק צדק תרדוף וגו'. רדפת צדק, תחיה ותירש את הארץ. ואם לאו, לא תירש.

(מדרש תנחומא שופטים סימן ח)


הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני, שאין אליהו בא לטמא ולטהֵר, לרחֵק ולקרֵב' אלא לרחֵק המקורבין בזרוע' ולקרֵב המרוחקין בזרוע/ משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב.

רבי יהודה אומר: לקרב אבל לא לרחק.

רבי שמעון אומר: להשוות המחלוקת.

וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב, אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר (מלאכי ג') 'הנני שולח לכם את אליה הנביא' וגומר 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'.

(משנה עדויות ח , ז)


נשאלת השאלה, מה בין דברי חכמים לבין דברי תנא קמא, והרי דבריו חופפים לדברי החכמים האומרים 'לעשות שלום בעולם'?

פרופ' חנוך אלבק מביא את מאמר החכמים מתוך המשנה בעדויות ומסביר את כוונתם בהוסיפו על דבריהם מלה אחת 'לעשות שלום בעולם כולו'; כלומר, לעומת התנאים שדבריהם קדמו לדברי החכמים וסברו כי שליחות אליהו הנביא היא לעשות שלום בין האבות והבנים, ולהשוות המחלוקת בעם-ישראל, כוונת החכמים בהדגישם 'בעולם' היא, לעשיית שלום והשכנתו לא רק בעם-ישראל, אלא בכל העולם כולו.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 64-65)


שמחת החג בפסח, שבועות, ראש השנה וסוכות – היבט אנושי ומוסרי

אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג: 'ושמחת בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה , לפיכך אין כתוב שם שמחה.

דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך', ולמה כתב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', 'והיית אך שמח'.

 (ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.