האזינו, יום כיפור תשפ"א, גיליון 1170

האדרת והאמונה לחי עולמים

איור: הרי לנגבהיים

שמעתי בשם החסיד הקדוש האלקי המפורסם מו"ה אלימלך מלוזענצק זצוק"ל שאמר לפרש מה שיסדו בחרוז האדרת והאמונה, הנוי והנצח לחי העולמים, כי מלך בשר ודם אם מנצחין אותו אין זה תפארתו, אבל הקב"ה ית"ש הוא תפארתו ותהלתו שמניח לבניו שינצחוהו כביכול, וקא חדי ואמר ניצחוני בני כמבואר בבבא מציעא פרק הזהב (ב"מ נ"ט ע"ב) בתנורו של עכנאי. והיינו הנוי והנצח, הוא רק לחי העולמים, ודפח"ח וש"י.

(ישמח משה נח, א)

האדרת והאמונה לחי העולמים – אדיר היינו מפורש ואמונה היינו בהעלם והסתר, כי הדבר שאינו בהעלם אין צריך אמונה, רק הדבר שהוא בהסתר זה צריך אמונה, והוא כי לעיני אדם אינו מפורש רק הפליאה מי ברא אלה, ואלו השנים היינו ההעלם והגילוי אינם מתאחדים רק בהש"י לבדו.

(מי השילוח חלק א, ספר שמות)

עגנון, טלית אחרת: לפנינו תיאור התפילה שבה שרים את "האדרת והאמונה", כשהחזן מכסה את פניו. הילד ואביו – כמו האדם ואלוהיו – משחקים במחבואים, והחזן, המסתיר פניו, באמרו את "האדרת והאמונה לחי עולמים", הוא כמשה בעמדו לפני האלוהים (ראה 86 "שהסתיר פניו"). הילד הקטן – כמו בן דמותו ב"בגדי המלך החדשים" – שואל את שאלת-השאלות על ההחמצה הגדולה: "הרי הוא קורא לו והרי הוא מצוי ועומד עליו, אם כן כיסוי פנים למה? אילו גילה פניו היתה שמחה גדולה בעולם". "מדוע המלך לבוש???" – שואל הילד שמואל-יוסף, במקום שה'מבוגרים' כבר חדלו לשאול והם מקבלים את 'מציאות החיים' כ'זה מה יש'…

 (מתוך: עלי באר על גילוי וכיסוי בלשון, צז, ב)


המסורת, העדות והניסיון האישי

אד גרינשטיין

הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ ע"ה היה מעורב מאוד בחינוך דרך המוסדות שלו. לפני עשרים ושלוש שנים, כשעבדה רעייתי כמנכ"לית של הישיבה התיכונית שלו – "מקור חיים" – השתתפנו בשבת יחד של הישיבה, והרב שטיינזלץ הגיע אף הוא – שר ורקד עם התלמידים וכן ניהל איתם שיחות. שבת האזינו היתה, ובמהלך דבריו הזכיר הרב את הצו למשה מהפרשה הקודמת: וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא, יט). לאמור, על כל בני ישראל ללמוד בעל פה את השירה, כי היא אמורה לשמש עדות לכך שעם ישראל הוזהר שלא לעשות הרע להבא, אך מכיוון שהוא עלול לעשות זאת, העונש שיוטל עליו יהיה מוצדק. משה מזכיר מעין תביעה משפטית עתידית ("ריב" בלשון המקרא) נגד העם על רוב פשעיו (הצפויים), והוא שומר לעדות את השירה המתארת את הבאות. מאחר שלמידת השירה בעל פה היא מצווה, הציע הרב שטיינזלץ לקבוצת התיכוניסטים ללמוד את השירה בעל פה, ורעייתי מעריכה שכן עשו. אף היא בתיכון הדתי שבו למדה בחו"ל למדה בעל פה את השירה הזאת, שירת האזינו.

אני במחקרי גיליתי את עוצמת ההשפעה של השירה הקדומה הזאת על כמה וכמה שירים מאוחרים יותר בספרות התנ"ך. לדוגמה, יש לפחות שנים-עשר מקרים של השפעה כזאת בספר איוב לבדו. אל הנקודה הזאת נחזור בהמשך.

משה בשירה מציע לבני ישראל לחקור את מעשי ה' בעזרת המסורות שקיבלו מאבותיהם: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ (דברים לב, ז). המשורר נוקט בשיטה של הוראה שהיתה נפוצה בספרות החכמה של המזרח הקדום ושל המקרא. אב (המורה) מורה על בנו (חניכו) להקשיב לו ולהפיק לקחים. למשל, במצרים העתיקה הוראות של מוסר השכל מופנות במפורש אל הבן מפי המלך, המשנה למלך או הסופר-החכם.1 יצירה מסופוטמית מאמצע האלף השלישי לפני הספירה נאמרת על ידי חכם שחי לפני המבול הגדול אל בנו זיוסודרא, "הנֹח השומרי": בני, אתן הוראות, הוראותי יש לקבל; הו זיוסודרא, אומר לך דבר, אליו יושם לב…2 כמו כן אנחנו פוגשים בספר משלי שלמה אמירות כגון: בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח; וּמִצְוֺתַי, יִצֹּר לִבֶּךָ; כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם, יוֹסִיפוּ לָךְ (משלי ג, א-ב). בפסוקנו משירת האזינו, לפי פשוטו, האב והזקנים חד הם, בהתאם לצורת השירה המקראית, כפי שמסביר על אתר אבן עזרא ("הטעם כפול כי כן דרך צחות").

אבל מה בדיוק עליהם לזכור מ"ימות עולם", מ"שנות דור ודור"? המדרש ספרי דברים מציע שתי אפשרויות. דעה אחת: אמר להם: ה(י)זכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים, מה שעשיתי לאנשי דור המבול ומה שעשיתי לאשני דור הפלגה ומה שעשיתי לאנשי סדום. כלומר, על האבות לספר לעם ישראל את העונשים שהטיל אלוהים על דורות הרשעים שקדמו להתהוותו של עם ישראל. המדרש מציע גם "דבר אחר": אמר להם, כל זמן שהקדוש ברוך הוא מביא עליהם יסורים, ה(י)זכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא (ספרי דברים פיסקה ש"י, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 351-350).

מקצת פרשנינו, כגון רש"י, אימצו את הפרשנות הראשונה של המדרש. אך פרשנים אחרים פירשו אחרת. ר' יוסף בכור שור, מדור הנכדים של רש"י בצרפת, הסביר שמדובר במעשי "החסדים שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל". ר' יצחק אברבנאל מפרש באופן דומה ומפרט: "אתם לא ראיתם היציאה ממצרים אבל אבותיכם יוכלו להגיד שעבדים היו שמה ושהשם יתברך הוציאם משם בכוחו הגדול; ואם מתו אבותיכם היום גם עתה עמכם הזקנים יהושע וכלב שהיו מיוצאי מצרים והם יאמרו לך זה עצמו".

לפי הפרשנות הראשונה, האבות הם מקבלי המסורת העתיקה שקדמה להם בדורות רבים, והם מוסרים אותה לבניהם. הם דומים לחכמים הקדמונים של המזרח הקדום שהעבירו את תולדות האנושות הטרום היסטורית לבני זמנם. אך לפי הפרשנות האחרת, המיוצגת בזה על ידי בכור שור ואברבנאל, האבות הם עדים שראו את חסדי ה' במו עיניהם – יציאת מצרים, קריעת ים סוף, האכלת העם במדבר, הכיבושים בעבר הירדן וכולי. בין שתי הפרשנויות הללו קיימת מחלוקת ביחס לבסיס של האמונה והדעה. האם הן מבוססות יותר על המסורת, שצריך לקבל ללא עדות או ראיה, או שמא על עדות, על הניסיון האישי, על מה שעיניהם ראו?

איוב שם לפרודיה את ההשקפה הראשונה. הוא מזלזל בחכמה הנלמדת מהמסורת. ריעו בלדד השוחי גורס שהחכמה נלמדת ממסורת האבות: כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן, וְכוֹנֵן (מוצע לגרוס: בונן) לְחֵקֶר אֲבוֹתָם (מוצע לגרוס: אבותנו); כִּי תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע, כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ; הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ, יֹאמְרוּ לָךְ, וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, ח-י). איוב דוחה את התפיסה שהחכמה מצויה אצל הזקנים וממליץ לפנות לחיות הבר, הנמצאות בסביבה: וְאוּלָם שְׁאַל נָא בְהֵמוֹת וְתֹרֶךָּ, וְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וְיַגֶּד לָךְ; אוֹ שִׂיחַ לָאָרֶץ3 וְתֹרֶךָּ, וִיסַפְּרוּ לְךָ דְּגֵי הַיָּם (שם יב, ז-ח). בעלי החיים מהווים עדים לקורותינו; הם אינם סומכים על מסורות שאי אפשר לאמת. איוב יודע כי הסברי ריעו אינם נכונים אף שהם משקפים את האמונות והדעות המסורתיות. ואילו הוא מאמין בצדקת טענותיו מאחר שהן מבוססות על הניסיון והעדות שלו.

אנחנו חיים בדור שמבין את הצורך לבחון את הדעות המסורות על פי אמונות בלבד וכן את הצורך לתעד ולאסוף עדות בעוד העדים עימנו.

1. ראו נילי שופק, "אין אדם שנולד חכם": חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ו.

2. הוראות שורופך על בסיס התרגום שבתוך: Bendt Alster, Wisdom of Ancient Sumer (Bethesda, Md.: CDL Press, 2005) 57-58. ראו עוד ש' שפרה,"משלי חכמה", הארץ, 21.9.07,תרבות וספרות, עמ' 3.

3. ייתכן ש"ארץ" כאן מכוונת לחיות הארץ בלשון קצרה.

אד גרינשטיין הוא פרופסור אמריטוס לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. תרגומו האנגלי של ספר איוב, עם מבוא והערות, ראה אור אשתקד.


הסלעים שבתוכנו

הדס רחמים

הפרשה המיוחדת של השבת, פרשת האזינו, בולטת כשירה. משה נפרד מהעם בשירה בה משולבים דימויים רבים מעולם הטבע, באופן שנשמע רלוונטי לעם של נוודים החיים במרחבים. בתוך כך משה משתמש בדימוי חזרתי של הקב"ה כסלע וכצור: "הצור תמים פועלו" "וינקהו דבש מסלע" "ושמן מחלמיש צור" "צור ילדך תשי" ""אם לא כי צורם מכרם" "כי לא כצורנו צורם" צור חסיו בוז" שוב ושוב, השירה עצמה אינה ארוכה מאד והחזרתיות בולטת.

בקריאה ראשונה, חשבתי שדרך הדימוי החזרתי רואים כמה כואב למשה ברגע הזה. הטקסט מכוון לסלע, אך כל פעם מחדש נראה שעולה בו אותו הסלע, הכאב על הטעות, על ההחמצה על הפספוס ההוא עם הסלע. הטעות שבהמשך הפרשה ה' אומר שבגללה משה לא משלים את המשימה ולא מלווה את העם לארץ כנען. שירת האזינו בחלק נרחב שלה נשמעת כעוסה וכואבת. הכאב הזה כל כך מובן. אם יש מישהו שממחיש עבורינו את דברי המשנה "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" זה משה ברגע הזה. הוא כבר רואה באופק את הארץ המובטחת, זה ממש שם, והוא יודע שזה כבר לא יהיה התפקיד שלו. שמעתי מפי אסתי ארנסטר ציטוט של הרב דסלר האומר: "באתי לעשות מלאכה הרי זה חכם, באתי להשלים מלאכה זו אפיקורסות". היסוד המשמעותי של היותינו חלק משרשרת, שאנחנו יכולים וצריכים לעשות כמיטב יכולתינו, אבל עלינו גם לדעת שהשלימות לעולם אינה בידינו. ברגע הזה בולט כמה העמדה הזו כואבת.

ואולי בכל זאת יש משמעות נוספת משברון הלב הנחשף של משה. אולי משה מספר לנו משהו חשוב, רגע לפני פרידה אומר לנו שימו לב, שימו לב לסלע, יש בסיפור הזה על הסלע משהו חשוב. אני מציעה שניתן לראות דרך התהליך שמשה עובר בחייו, המומחש ברגעי השיא עם הסלעים, ייצוג לתהליך שעבר העם. משה פותח את השירה במילים העוצמתיות "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" רגע מכונן, אדם עומד ומשמיע את קולו בלי עקבות באופן צלול. קרול גיליגן, פסיכולוגית פמניסטית אמריקאית המבקרת לעיתים בארץ, תגיד לנו שהמושג של "קול" והיכולת לתת לקול להישמע הוא הבסיס של יכולתנו כאנשים להיות נוכחים, להרגיש קיימים.

עכשיו, זה במיוחד מפליא כשנזכרים בתחילת דרכו של משה כמנהיג, כמו עוד מנהיגים שלנו למשל יונה שקראנו השבוע, ואסתר, הוא התחיל באופן מהוסס, כאשר הטיעון שלו הוא:" לאֹ אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִלְּשֹׁם… כִי כְּבַּד-פֶּה וּכבַּד לָשׁוֹן אָנֹכִי". ומהמקום הזה של כבד פה וכבד לשון, למי שזועק האזינו ואדברה. זה ללא ספק שינוי דרמטי. התהליך הזה משקף בעיניי תהליך מקביל שעובר העם.

אם נשים לב, הפתרון שמשה מקבל לקושי בדיבור עם העם הוא גם ליווי של אהרון וגם מטה: "וְאֶּת הַּמַּטֶּה הזֶּה, תִקַּח בְּיָדֶּךָ, אֲשֶּׁר תעֲשֶּה-בוֹ אֶּת-הָאֹתֹת". המטה הוא כלי קונקרטי של המחשות וניסים. משה חושש שדבריו לא יספיקו, המילים שלו לא טובות ומוצלחות מספיק, וה' נותן לו לעזר את המטה. ועם המטה הוא אכן מחולל את ההמחשות שהעם צריך ממנו כדי לצאת לדרך. מילים לבד לא יספיקו לעם של עבדים, חומר וטיט, החיים במצוקה של המציאות הקונקרטית ביותר, והם זקוקים לקשר כזה מוחשי כדי להאמין לאלוקים.

ואכן לאורך התקופה הראשונה משה צריך המחשות קונקרטיות כל הזמן, ולכן ברפידים, במפגש הראשון שלנו עם הסלע והמים, משה מכה את הסלע והמים יוצאים. שם משה נוהג באופן שתואם את הרמה הרוחנית של העם. הרי ודאי שגם ברפידים היה נס, שמעתי את ירון לונדון אומר בתוכנית מפעם " שבעים פנים" שברור שלא היתה שם עבודת קידוח עם המטה, הרי ודאי שהיה גם שם נס.

אבל נראה כי הרמה הגבוהה יותר של ההתגלות, של הקשר עם ה' היא בדיבור. בהמשך הפרשה ה' אומר למשה "על אשר לא קידשתם אותי במי מריבת קדש מדבר צין" בקדש, יש עליה ברמת ההתקדשות, לדרגה של דיבור, של תפילה, של קשר שפתי בין אדם למקום. בקדש משה פוגש שוב סלע, אומרת ד"ר אריקה בראון להגיע שוב לאותה התמודדות זה לא הכשלון, אנחנו נלחמים שוב ושוב באותם סלעים היושבים בתוכינו. הם שם, לא כל כך זזים, ואנחנו שוב ושוב נחסמים על ידם, נופלים. התהליך הוא לא בהעלמת סלעים, אלא ביכולת שלנו להתקדם באופן בו אנחנו מתמודדים, לעלות במדרגות, לעבור תהליך, להתקדש, כשכל פעם אנחנו לומדים לעבור נכון יותר וטוב יותר את הסלע. כידוע אפשר היה לקצר את הדרך ממצרים לישראל "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא ". ה' שולח את העם לתהליך ארוך יותר דרך ה-מדבר. במדבר התהליך הוא לדיבור. שמעתי את אבי מצטט פעמים רבות את אונקלוס בבריאת האדם מפרש את המילה אדם "נפש ממללא", נפש מדברת. שם הייחוד האנושי, שם מצוי הצלם אלוקים שבנו ומשם מגיעה ההתקדשות. משה, מי שמשה עושה את מלאכתו כמנהיג דגול, אך נשאר על "הר העברים הזה הר נבו " הוא לא משלים עם העם את המעבר, הוא נשאר כואב ודואב ברגע הזה בו אנחנו נמצאים בפרשה, במדבר. יש שאומרים שהעונש ניתן למשה על כך שלא זיהה בזמן שהעם כבר מסוגל, שהם עשו צעד פסיכולוגי/נפשי/רוחני, ושהם כבר יכולים לגשת לאותו מכשול, אותו סלע, ולהתמודד איתו ברמה גבוהה יותר. המדבר, הדיבור, המסיים את ספר דברים, המייצג את המעבר של עם ישראל מדור של עבדים, התלויים במטה, לעם שאולי ראוי מספיק להיכנס לארץ משלו.

ה' ברא את העולם בדיבור, ונתן לנו את הדברות, ויש עוד ודאי הרבה פיתוחים שאפשר לעשות עם התהליך שמשה מייצג ביכולת הדיבור שלו במדבר, כמשקפת את תהליך ההתקדשות של העם. אולי אסיים רק בהצבת השאלה: מה אנחנו עושים עם הדיבור שלנו? ראוי שנזכור את שיר הילדים של ארכדי דוכין "כי כל מה שיש לך זה את הדיבור שלך, ומה שאתה מדבר זה מה שאתה".__

הדס רחמים היא פסיכולוגית קלינית וחברה בקהילת ידידיה

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.