פקודי תשע"ט, גיליון 1092

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר

וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת

 וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(שמות ל"ח, כ"ה)

איור: הרי לנגבהיים

 

וכסף פקודי העדה. אינו אומר 'כסף התרומה', ולא 'כסף התנופה', כמו שאומר 'נחשת התנופה', להגיד לך שכסף מנין העדה עולה למנין זה כאשר היה צריך למלאכת המשכן בצמצום. ובכסף ונחשת פירש הכתוב מה נעשה בהם, לפי שרוב הכלים נעשו מהם, אבל בזהב לא פירש, לפי שלא נעשה ממנה כלי שלם, רק המנורה והכפורת וצפוי לקרשים ולבדים ולמזבח הזהב ולשלחן. בא וראה כמה חביב המשכן שהוא כנגד ברייתו של עולם; כיצד? ביום הראשון בראשית 'את השמים', וכתיב 'נוטה שמים כיריעה', וכנגדן במשכן 'ועשית יריעות עזים'. בשני, 'יהי רקיע ויהי מבדיל', וכנגדו במשכן 'והבדילה הפרכת לכם'. בשלישי 'יקוו המים', וכנגדו 'ועשית כיור' ששם המים מכונסין. ברביעי 'יהי מאורות' וכנגדן 'ועשית מנורת זהב'. בחמישי 'ישרצו המים ועוף יעופף' וכנגדו 'והיו הכרובים פורשי כנפים'. בששי נברא אדם, וכנגדו 'ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך'; בשביעי 'ויכלו' וכנגדו 'ותכל' ולשם כתיב 'ויברך אלהים' וכנגדו 'ויברך אותם משה'. לשם כתיב 'ויקדש אותו' וכנגדו 'וימשח אותו ויקדש אותו', וכנגד שמים – בית קדשי הקדשים, ששם שכינת הקב"ה. וכנגד הארץ ופרי הארץ – השלחן ושתי מערכות של לחם הפנים, 'שש המערכות' כנגד 'ששה עתים'; זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף.

(דעת זקנים מבעלי התוספות שם, שם)

אלה פקודי המשכן ואת האלף ושבע מאות וגו'. בתנחומא (ו) 'והוא נותן להם חשבון על כל דבר ודבר', לזהב ולכסף ולנחושת. וכסף פקודי העדה מאה ככר ואלף ושבע מאות, ויהי מאת ככר הכסף לצקת ונחשת התנופה שבעים ככר. עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשוין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף וז' מאות וע"ה שקל שעשה מהן ווים לעמודים ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר, עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי לומר שאני נטלתי אותם, והוא חוזר לבא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשויין ווים לעמודים, התחיל להשיח בקול רם ואת האלף וז' מאות וע"ה שקל עשה ווים לעמודים. באותה שעה נתפייסו ישראל. מי גרם לו, על ידי שישב ועשה חשבון, עד כאן לשונו. מכאן ילמוד כל אדם להיות נקי מישראל, ואל יחשוב 'הרי אני מאנשי האמונה'. ואע"פ שכתוב (מ"ב יב, טז) 'ולא יחשבו כי באמונה הם עושים', מכל מקום ילמוד בקל וחומר בנו של ק"ו אלף פעמים ממשה רבינו ע"ה.

(רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, שני לוחות הברית ויקהל פקודי – דרך חיים ג)


התכנית האלוהית – סיכום מצב

אפרים חמיאל

כריתת הברית השלישית בין ה' לעם שמסופרת לנו מפרשת משפטים ועד סוף ספר שמות חותמת פרק נוסף בגלגולי התוכנית האלוהית בעולם. כעת היא כוּונה להנחלת העם בארץ המובטחת לו. ההנחיות החדשות שקיבל אמורות היו להדריך אותו כך, שייעשה עם לדוגמא ולמופת. הצלחת העם בארצו נועדה להביא בהדרגה להכרת העולם במלכות ה' ובמוסר האלוהי. סיפורה של התוכנית האלוהית מאז בריאת האדם והשכנתו בגן עדן ועד לברית השלישית הובן בדרך אחת בידי הפרשנות המודרנית ובדרך שונה בידי הפרשנות הפוסט-מודרנית. הפרשנות המודרנית רואה בסיפור המקראי את אמת-העל, או את הסיפֵּר העליון, של ההיסטוריה האנושית, שתוכננה מראש בידי האלוהים. זה הוא סיפור מורכב:

א) הוא מציג את כל-היכולת ואת כל-הידיעה של האל, "קורא הדורות מראש" (ישעיה מ"א ד'), במקביל לבחירה החופשית של האדם. הסיפור מסופר אפוא בשני קולות: הקול האחד מגוֹלֵל את ההיסטוריה כאילו היא מתגלגלת מכוח בחירתו החופשית של האדם במסגרת הסיבתיות שבקיומו הגופני, החומרי, עלי אדמות, והקול השני מגלה את ההיסטוריה כהתפתחות לתכלית, מכוח רצונו וחכמתו של האל.

ב) הוא מציג את האל הכל-יכול והכל-יודע כאילו הוא פועל במתכונת אנושית: מתלבט כביכול, מופתע, משנה את דעתו… לעניין זה האחרון נֶאמר, "דיברה תורה כלשון בני אדם": היא מציגה את האל כישות אנושית במידה מסוימת, כדי לקרבו אל השגתו של האדם בנסיבות שהיא נכתבה בהן.

אשר לרצון ולידיעה האלוהיים לעומת הבחירה החופשית של האדם: פראדוקס זה אינו ניתן להבנה בתודעה האנושית המוגבלת, שאינה יכולה להכיר את "הדבר כשלעצמו".1 המציאות האנושית והמציאות האלוהית מהוות דיאלקטיקה, שמבחינה פילוסופית היא סתירה בלתי-פתירה. על-פי התורה יתכן מצב, שבו העתיד צפוי (=נראה) בעיני האל כאילו הוא הווה, אך ראייה זו אין לה השפעה על מעשי האדם, שחי ופועל בתודעה של בחירה.2

אשר להאנשת האל: התורה אינה מוטרדת, כביכול, מכך שעליה לדבר בשפתו של האדם, שכן עניינה אינו פילוסופי, מדעי, היסטורי, או מיסטי: היא באה ללמד אתיקה. דרך האתיקה, ובהתאם לשיטתה המורכבת, הכורכת את האנושי באלוהי ואת האלוהי באנושי, התורה מכוונת לחנך אותנו ולהביאנו לידי הבנה טובה יותר את מצבנו, את מעמדנו בעולם ואת תפקידנו בו.

הפרשנים המודרנים, כמו הפרשנים הקלאסיים, סוברים בדרך כלל, שהסיפור השני על בריאת האדם הוא פירוט הסיפור הראשון וכי שני הסיפורים עוסקים בניסיונות לחנך את האדם למונותיאיזם מוסרי. אדם הראשון הוצב בתנאי גן עדן, אך חטא בכך שפעל מכוח חושניותו. התברר אפוא, כי חיי גן עדן אינם דרך חינוכית ראויה, והאדם גורש מהגן. קין, ראשון מקריבי הקרבן, נכנע ליצר הרצח. אלוהים מלמד אותו – ואותנו – כי היצר נתון לשליטת האדם וכי הכניעה ליצר היא אבדן שליטה והתנערות מאחריות של האדם, ופגיעה בצלם אלוהים שבאדם. מן הניסיונות של דור המבול ושל דור הפְּלָגָה מסתבר לנו, כי ללא הכְוונה אלוהית לא יצליח האדם להתגבר על יצרו ולקיים את החברה האנושית מתוך כבוד לצלם האלוהים שבכל אדם – חברה שאין בה חמס ושעבוד. לבסוף בחר אלוהים לחנך את האנושות על-ידי עם מסוים, שיקבל את נורמות המוסר האלוהיות וינחיל אותן בהדרגה לאנושות. עם זה הוקם מזרעו של אברהם – האיש שהתפתח מאברם של לך לך לאברהם של סדום, עד לשיא: אברהם של העקדה.3 ההתפתחות של אברהם רומזת על הציפייה להתפתחות העם שיצא ממנו.

הפרשנות הפוסט-מודרנית רואה בסיפור המקראי סיפֵּר פרטי של העם היהודי, שאינו מתנהל על-פי תכנית קבועה מראש. לדעת כמה מפרשנים אלה, ברגע שה' החליט לברוא אדם וליצור עולם בעבורו, הוא סייג את עצמו בפני הבחירה החופשית של האדם, המתרחשת על יסוד התבונה האנושית שהאל נטע באדם. לפיכך, כל-ידיעתו של ה' אינה קיימת, שהרי מעשי האדם אינם צפויים מראש. אשר לשני סיפורי בריאת האדם ותולדותיו עד אברהם, הפוסט-מודרנים סוברים, כי כאן מציגה התורה שני אבות-טיפוס של האדם, או שני היבטים של כל אדם ואדם. כל אחד מסיפורי הבריאה מגלה אחד מאבות-הטיפוס, או מההיבטים, הללו. האחד דבק באל הקרוב, אך משתתף באופן פעיל בבריאה ובניהול העולם, לעיתים מציית ולעיתים מורד, ודורש הסברים להחלטות ולמעשים האלוהיים, כדי להכיל אותם במוסר האנושי הטבעי, הנתון בתבונה האנושית. הטיפוס השני רווי בענווה ובתחושת ריחוק ואפסות מול האל הטרנסנדנטי, והוא מציית תמיד. מעשי אדם הראשון משקפים גם את הטיפוס הגאה הביקורתי וגם את הטיפוס הנסוג, הירא והנחבא. שני סיפורי הבריאה משקפים, אם כן, שתי דרכים של הנהגה אלוהית כנגד הנהגה והתנהגות אנושיות:

  • האל משתף את האדם בהנהגת העולם ובתיקונו (התקנתו, עיצובו, בנייתו). האדם מממש את תבונתו, מורד, מבקר ולומד משגיאותיו: כך אדם שחטא בגן עדן, קין, דור הפלגה, וכך אברהם בסדום, המטיל ספק בשיפוט האלוהי למרות נשגבותו. האל מאפשר את הסָפק והחטא על-מנת לשוב וללמוד ממנו, עליו להתאים את החלטותיו ואת מעשיו לתבונה האנושית, כדי ליצור תנאים לשיתוף האדם בהנהגת העולם. האדם הוא אתגר לאלוהים כשם שאלוהים הוא אתגר לאדם.
  • ה' מקיים את העולם כעובדה מוגמרת, שתכליתה והתנהלותה נקבעו מראש, ושם הוא מציב את האדם. האדם נועד להתנהל מתוך ציות מלא ולָכוֹף את תבונתו לגאונות האל. כך נח לפני המבול ואברהם בעקדה.

עם אברהם בעל שני הפנים נכרתה ברית בין הבתרים: מזרעו יצא העם, שנועד להגשים את התכנית האלוהית. הברית הראשונה עם העם כולו בסיני הושתתה על הדרך השנייה שציינו: האדם הצייתן כנגד אל קנא, שרצונו אינו מוגבל ואישו מכלה הכל. ברית זו הוכחה כבלתי-אפשרית וה' בחר להתנהל על פי הדרך הראשונה. הברית החדשה – ברית הלוחות השניים – היא ברית שיתופית, המושתתת על נאמנות ולא על ציות עיוור של האדם. היא יכולה להכיל את החטא ולסלוח, אך לא תמיד לשכוח. זו היא ברית של דיאלוג מפרה: התורה ניתנה לפרשנותו ולרשותו של העם, אך יש בה מסגרת בסיסית מחייבת. כעת נדרש האדם – כיחיד וכחברה – לנווט באופן דיאלקטי בין שני טיפוסי האדם שבו ולהחליט בכל פעם מחדש אם יפעל לפי תבונתו, או לפי הצו. מכל מקום, מתחילת הבריאה ועד מתן תורה וגם אחריה, מופתע ה' שוב ושוב ממעשיו הבלתי-צפויים של האדם ומשנה בהתאם את דרך הפעולה שלו לקראת ברית אפשרית להמשך תפקודו של העם בתוך חיי קהילה מקודשים בקרבת ה'.4 (מתוך: א. חמיאל "לדעת תורה", עמ' 294-297)

  1. על פי שיטת קאנט. ראו שד"ל א' א'.
  2. זוהי לדעתי גם משמעות הסברו של הרמב"ם לעניין ההשגחה והבחירה בדיונו על התשובה בהלכות תשובה, פרק ה' הלכה ה'. בלשון חכמים 'צפוי' פרושו 'נראה' ולא 'ידוע מראש'.
  3. קריאה זו מתבססת על רש"ר הירש (בראשית י"א י', י"ב ב'-ג', י"ז י"ז) ושד"ל (כ' ג').
  4. קריאה זו מבוססת על רי"ד סולוביצ'יק, ד' הרטמן, א' ברקוביץ ומ' פיש.

ספרו האחרון של דר' אפרים חמיאל "בין דת לדעת" – העמדה הדיאלקטית בהגות היהודית בת זמננו מהרב קוק עד הרב שג"ר- יצא לאחרונה בהוצאת כרמל.


 

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

(שמות מ, לד-לה)


כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי.

 (מלכים א ,ח)


"אחד שהיה אומר והולך: כאשר אהבתנו היתה עזה , שכבנו על רוחב הסייף; עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות, אין דיה לנו. אמר רב הונא: הדברים נכתבו בפסוקים – מתחילה נאמר "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל הכפורת" ולמדנו בברייתא שהארון היה גבוה תשעה טפחים והכפורת עצמה טפח, הרי כאן עשרה ומתחילה כשהיתה חיבת ה' לישראל, היתה שכינה מתגלה אף במקום מצומצם זה – ובבית המקדש נאמר: "והבית אשר בנה שלמה לה' שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלושים אמה קומתו" ולבסוף כתוב: "כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הדום רגלי – איזה בית אשר תבנו לי – שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

 (בבלי סנהדרין ז ע" א בתרגום הרב עדין שטיינזלץ)


המשכן כוויתור של הקב"ה כביכול וככפרה על חטא העגל

'ויברך אותם משה' מה ברכה ברכם? 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו…' (תהלים צ יז) – פירש רבינו בחיי: לפי שנאמר בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו' ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן, ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א, ח כז) 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה זה"ש ה 'מעון אתה היית' – אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום ומעון לך, ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו? ונתן מופת על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל' ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם? אלא ודאי שאין העולם מקומו, ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון לכל העולם, ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה מתקומם במקום? על זה אמר כמתרץ ואמר: 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם' – הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים, כדי למחול להם עון העגל, כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות לט, מג)


על דבקות ועבודת ה'

"ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו": באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה עשו הכל; משום הכי פירש הכתוב שרק "כאשר צוה ה' את משה כן עשו".

 (העמק דבר על שמות לט, לב)


דברים אלו של ראש ישיבת וולוז'ין אמורים ומכוונים כנגד רעיון הדבֵקות, ההתפעלות וההתרגשות כדרגה העליונה של עבודת ה'. מכאן שהוא בא להעמידנו על-כך שעבודת ה' אין תכליתה התלהבות ועילוי הנפש או התרוממות רוח האדם, אלא היא צריכה להיות – "כאשר צוה ה' את משה", וכך בלבד יש לעשותה.

מה שעושה האדם לצורך עילוי נפשו, הריהו עושה זאת למען עצמו, ואין בכך מאומה משום עבודת ה'. אין מדובר על מצות תפילה בלבד, אלא משעות המצוות כולן אינה משום מתן סיפוק לדחפיו של האדם בעבודתו את ה', שהרי עבודה כזאת פוסקת מלהיות עבודת ה' והופכת כאמור שרות שהאדם נותן לעצמו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשיות השבוע, עמ' 431)


על החזרתיות בתיאור המשכן

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. – נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה"… נשים עוד אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת ונשנית כל עשיית המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)?… ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסולות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל – בכללו ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

 (הרש"ר הירש על התורה, מתוך: נחמה ליבוביץ: עיונים לספר שמות, עמ' 458)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.