פקודי תשע"ד (גליון מספר 840)




פרשת פקודי

גליון מס' 840 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת.

(שמות ל"ח, כ"א)

 

המשכן

משכן – שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של

ישראל.

משכן

העדֻת – עדות לישראל שויתר להם

הקדוש ב"ה על מעשה העגל, שהרי השרה שכינתו ביניהם.

 (רש"י שם, שם)

 

משכן

העדֻת – גם ספורנו מפרש את הכתוב במובן זה ואומר כי חשבון חומרי המתכת היקרים

שבאו לשמש במשכן זה, נזכר כאן כדי להראות מה מועט היה הסכום בהשוואה עם האוצרות ששימשו

למלאכת בתי המקדש המאוחרים, ועם זאת- אף אחד מאלה לא הגיע לרוב מעלתו של אוהל-משכן

זה הראשון והפשוט. רק בו נראתה השכינה לעין כל בענני הכבוד, ורק הוא לא נפל ביד אויבים.

בבית שני אף לא היה ה"שוכן" העיקרי הנראה לעין: ארון העדות והאורים-והתומים. כה קטנה היתה חשיבות הפאר

לגבי מהות המקדש. נוסיף על כך, שהמשכן היה המקדש היחיד שקם כולו מהתנדבותה והתמסרותה

של האומה.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

פקידה ופקודה – על גאולה ואחריות

בלה שור

פרשת פקודי היא פרשת

הסיום של ספר שמות, "ספר הגאולה". מה שהתחיל בספר בראשית עם

"וה' פקד את שרה" ולידתו של יצחק שנולד

בחודש ניסן, מסתיים עם "אלה פקודי" והשראת השכינה על עם ישראל בחודש

ניסן.

מה שהתחיל עם "פקד

פקדתי אתכם" ותפקיד משה רבינו כעבד ה' בגאולת העם,

מסתיים עם "אלה פקודי". מה שהתחיל עם בריאת העולם "אשר ברא

אלוהים לעשות" מסתיים עם עשיית המשכן. ומה שהתחיל עם "החדש הזה

לכם ראש חדשים" מסתיים עם הקמת המשכן בראש חודש ניסן. אפשר להסתכל

על כל ספר שמות כמסע האדם בתוך העולם לאורך חייו. "ואלה שמות בני ישראל… איש

וביתו" – לידת האדם בתוך משפחה וקבלת שֵם.

מכות מצריים בפרשיות

שמות וארא ובא הן אבות טיפוס למכות שהאדם חווה והמשימות

המחכות לו בילדותו, בגרותו ובעצם לאורך חייו; דם הוא מובן מאליו. הצפרדע

סמל להרגשות הקשות שהוא חייב לבלוע כדי לתפקד בעולמו ולהתקבל בסביבתו, ולפי MARK

TWAIN הדברים שהוא חייב לעשות

למרות שלא תמיד הוא שש לעשותם. הכינים, כמו הדם, מובן מאליו. אין כמעט ילד שלא

נדבק בכינים בגן, לפחות לא באזור שלנו. הערוב הוא סמל למפלצות ולשדים וחיות

רעות המאכלסים את סיוטי הלילה והיום של התינוקות וגם ביטוי לעובדה שהעולם מעורב

הוא. מסובך הוא העולם ולא מעט נאחזים בסבך בקרניהם. דֶבֶר – הצורך לתקשר

מילולי ולהבדיל בין הדיבור והמֶלֶל. השחין קצת דומה לכינים, אך קצת יותר

קשה להיפטר ממנו. אלו פצעי הבגרות התוקפים מתבגרים רבים וגורמים להם סבל אדיר. בָּרָד

הוא הקור שקיים בעולם. יש צורך ללמוד ולקבל את העובדה שלא כל אדם יאהב אותנו ויקבל

אותנו בסבר פנים יפות. הארבה מסמל את העובדה שככל שהאדם גדֵל, מתרבות הציפיות

ממנו ובמקביל גם מצבי התחרות האחריות והבחירות. חושך – הלא יש אור וחושך, ולפעמים

העולם נראה חשוך וקשה כל כך עד שלא רואים את האור. מכות בכורות הן המכות שהבכור

מקבל בהיותו בכור (אולי בגלל זה התורה מעניקה לבכור מנה כפולה בירושה) והמכות שהוא

נותן לאחרים בהיותו בכור. המכה הזו מהדהדת עם פחד להיתקל בכישלון כאשר מנסים משהו חדש.

עברנו על מכות מצרים

וכעת נתקדם ונמשיך את מסענו בתוך הפרשיות. פרשיות בוא ובשלח נוגעות במה שמכונה

בפסיכולוגיה של הילד rapprochement – ההתרחקות של הילד מהאמא וההתקרבות שלו

אליה, כמין ריקוד המאפשר בניית זהות עצמית ועצמאות. התהליך הזה מסתבך באווירה עוינת

וחונקת. יתרו ומשפטים הן הפרשיות של קבלת התורה, החוקים והמשפטים. כל אדם חייב

ללמוד שיש בעולם חוקים וגבולות שיש לקבלם כדי לתפקד ולהתקדם. תרומה ותצווה הן

הפרשיות העוסקות בבניית בית, ולעניינו בניית ביתו של האדם הפרטי, כבית של רוח, לא של

חומר בלבד. פרשת כי תשא נוגעת ביכולת לשמור דמות מופנמת

של ההורה האהוב, אפילו כשהוא נעלם לתקופה מסוימת. כשהעם רואה ש"בשש משה",

הוא נתקף חרדה אדירה ואינו יודע איך להירגע. החרדה מובילה לעשיית העגל, שהוא מעין transitional

object – חפץ מעבר . יש בפרשה

זו את החטא, וגם את עונשו אך גם את הסליחה כמימד חשוב ומרכזי בחיים. כמו-כן, נמצא בפרשת

כי תשא גם את החיפוש לדרך הנכונה לנשגב והמרחק האופטימלי שיש לשמור ממנו. ויקהל ופקודי הן פרשיות החוזרות

על מלאכת המשכן עם שינויים מסויימים. החיים בחלקם הגדול

הם חזרה על מה שכבר היה. כל יום אוכלים, כל יום יש כלים ובגדים שמתלכלכים והצורך לכבס

אותם. האתגר הוא להכניס את החדש בתוך הישן, על מנת לרענן את השגרה.

חשוב שההורה והמורה יֵדע

לשמור על ההתפעלות מהתפתחותו של כל ילד וילד, ומן הראוי שאנשי מקצוע מסויימים יידעו להיאבק נגד השחיקה. לפי המדרש בפרשת פקודי, חלק

מהעם מאשים את משה בהתעשרות מבניית המשכן, ולכן באלו פקודי משה אומר לעם שיש להפסיק

את החשבונות וההאשמות ולהמשיך.

קיים שלב בו האדם צריך

להפסיק להאשים את הוריו בבעיותיו ולקבל אחריות, על מנת להמשיך הלאה. בסוף פרשתנו כתוב

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. ולא

יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן. ובהעלות הענן מעל

המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם.

ואם לא יעלה הענן ולא ייסעו עד יום העלתו. כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו

לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם". הענן של ההורים והילדות

מלווה את האדם במסע חייו. אבל צריך הוא להעלותו מעליו , כדי "לנסוע" , כדי

להמשיך את חייו בכבוד ובצורה בוגרת.

הרב דר' יהודה ברנדס,

בספרו על פרשת השבוע "תורת אמך", מדבר על גאולת האבות כסימן לבנים, מעין

מסע אבות, שהוא סימן לבנים. יהי רצון שיפקוד ה' אותנו ויביא לנו גאולה בקרוב

וישרה שכינתו עלינו.

דר' בלה שור, פסיכיאטרית

במקצועה, לומדת ומלמדת תורה. ספריה "השירה הזאת" על פרשיות התורה ו"כי

הם חיינו" על סוגיות תלמודיות, יצאו לאור בהוצאת צבעונים.

 

 

או

יבואר, 'אלה פקודי המשכן משכן העדות', הכלל, יש אדם שעושה מצות הבורא יתברך אבל עדיין

אינו במדריגה שיהיה מחובר על ידי המצות להבורא יתברך בכדי שעל ידי זה יהיה להבורא

יתברך תענוג מישראל, ובאמת האדם צריך לעבוד את הבורא יתברך בזה המדריגה. וזהו הרמז 'אלה פקודי המשכן', פקודי, לשון

התחברות מלשון חייב אדם לפקוד כו', האדם צריך

לעשות המצות בכדי שעל ידי זה יהיה לו התחברות אל השכינה, כי משכן הוא לשון שכינה

משכן העדות, עדות לשון תענוג לשון עדי עדיים (יחזקאל טז, ז) שעל ידי זה יהיה תענוג להשכינה ממצות ישראל.

 (ספר קדושת לוי – פרשת פקודי)

 

 

המשכן כוויתור של הקב"ה כביכול וככפרה על

חטא העגל

'ויברך

אותם משה' מה ברכה ברכם? 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו…' (תהלים צ יז) – פירש רבינו בחיי:

לפי שנאמר בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו'

ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון

אל בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור

ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה השמים

ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה זה"ש ה 'מעון

אתה היית' אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום

ומעון

לך ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו? ונתן מופת על זה שהרי

'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל' ואם היה הקב"ה צריך

להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם? אלא ודאי שאין העולם

מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה

לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה מתקומם במקום על זה אמר כמתרץ ואמר 'תשב אנוש

עד דכא ותאמר שובו בני אדם' הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור

בתחתונים כדי למחול להם עון העגל כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות לט, מג)

 

 

"העגל והמשכן"

בני

ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה

שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל

זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת

אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו;

כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף

מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו

כל-העם את נזמי-הזהב".

אם

כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי

עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת

ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלךכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

 (ישעיהו ליבוביץ : הערות לפרשיות השבוע ', עמ' 63-64)

 

וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי

יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד

אֶת משֶׁה כֵּן עָשׂוּ.

 (שמות לט,

לב)

 

"ותכל כל עבדת משכן": בגימטריא:

בעשרים וחמשה בכסלו נגמר, ותכל – יש לומר כי עתה

כלה מלאכת כל העולם.

(בעל הטורים שם, שם)

 

 

על

דבקות ועבודת ה'

"ככל

אשר צוה ה' את משה כן עשו": באשר ידוע שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה

בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה עשו הכל; משום הכי פירש

הכתוב שרק "כאשר צוה ה' את משה כן עשו".

(העמק דבר על שמות לט,

לב)

 

דברים

אלו של ראש ישיבת וולוז'ין אמורים ומכוונים כנגד רעיון הדבֵקות,

ההתפעלות וההתרגשות כדרגה העליונה של עבודת ה'. מכאן שהוא בא להעמידנו על-כך שעבודת

ה' אין תכליתה התלהבות ועילוי הנפש או התרוממות רוח האדם, אלא היא צריכה להיות – "כאשר

צוה ה' את משה", וכך בלבד יש לעשותה.

מה

שעושה האדם לצורך עילוי נפשו, הריהו עושה זאת למען עצמו, ואין בכך מאומה משום

עבודת ה'. אין מדובר על מצות תפילה בלבד, אלא משמעות המצוות כולן אינה משום מתן סיפוק

לדחפיו של האדם בעבודתו את ה', שהרי

עבודה כזאת פוסקת מלהיות עבודת ה' והופכת כאמור שרות שהאדם נותן

לעצמו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשיות השבוע

, עמ' 431)

 

 

גם בדברים שבקדושה, יש להקפיד על השלום בין בני

אדם

'ויביאו

את המשכן אל משה': ילמדנו רבינו כמה דברים מתוקנים מפני

דרכי שלום. כך שנו רבותינו: אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו

לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. בא וראה כמה חביב השלום לפני הקב"ה, שבשעה

שנכנסו לארץ אמר הקב"ה למשה 'ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב).

(תנחומא פקודי, פרק י)

 

 

על החזרתיות בתיאור

המשכן

נשים

אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה

בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. – נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב"

שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם

בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה

"לשם קדושת ספר תורה"… נשים עוד אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי

המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה,

פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם

ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת ונשנית כל עשיית

המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה

היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)?… ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא

ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות

המסומלות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל

בכללו ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

(מתוך פירושו של הרש"ר הירש על התורה, תורגם והובא על-ידי פרופ' נחמה ליבוביץ' בעיונים לספר שמות, עמ'

458)

 

"שלא

נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר במלאכת בית המקדש" (מתוך הפטרת פ' פקודי) – יש

אומרים: לפי שידע שלמה שסופו ליחרב שלא יהו אומרים אומות העולם מפני שהיה בנין הבית מחמס ומגזלות שגזל

דוד לפיכך חרב וי"א כך אמר שלמה רעב היה בימי אבא שלש שנים שנה אחרי שנה והיה

לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהן עניי ישראל יהיו שמורין לעת צורך".

(רד"ק מלכים א ז, נא)

 

כלומר,

אותו כסף שצריך היה דויד להוציאו לפנסת ישראל באותן שלוש

שנים הרעב הקשות, אולם לא נעשה בו שימוש חשוב זה, אלא הוקדש לבנית

המקדש, לא בו ראוי היה שייבנה המקדש. במילים אחרות, אם עם ישראל מֵקים את ביתו משלל

הגויים, או בסגנון מודרני, כאשר המשאבים העומדים לרשותנו, משמשים לכבוד ולתפארת, ואפילו

אם מדובר בכבוד ותפארת דתיים במקום לשמש לצורכי בני אדם ולהחיות בהם עניי ישראל, יש

בכך משום פגם חמור מאד.

דבר

זה הוא אקטואלי ביותר, וראוי שידעו הכל כי נכסי האומה והמדינה

קיימים לא כדי לפאר בהם את המדינה והאומה, ואף לא את קודשיה, אלא בראש וראשונה הם קיימים

לתורכי בני האומה הנזקקים.

(י. ליבוביץ: שבע שנים

של שיחות על פרשת השבוע עמ' 436)