פקודי תשס"ח (גליון מספר 539)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת פקודי

גליון מס' 539 תשס"ח
(קישור לדף המקורי)

וּבְהֵעָלוֹת

הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן

 יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. (שמות מ, ל"ו)

 

 

המשכן

והמקדש – ארעיות וקביעות

ובהעלות הענן – וכל כך היתה

שריית השכיה קבע במשכן שלא היה מסתלק כלל משם עד שהיו ישראל צריכים לנסוע, וזה

לא היה בשילה, ולא בבית ראשון, ולא בבית שני, אבל יותר מזה יהיה בבית שלישי,

יבנה ויכונן במהרה בימינו, כאמרו (זכריה ב, ט): "ואני אהיה

לה, נאום ה', חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".

(ספורנו שמות מ, לו)

 

כל הזהב – העיד על קצבת

הזהב והכסף והנחושת שנכנסה במלאכת המשכן, שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה

בבית ראשון, כמבואר בספר מלכים, ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (סוכה נא,

ע"ב), ואם כל זה התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה ממה שהתמיד במקדש

ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני, ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו

סיבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.

(ספורנו, שמות לח, כד)

 

לזכרו של אבי מורי אליעזר

פינצ'ובר,

נלב"ע בט"ז בשבט תשס"ח

וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב בְּעֵינֵי

אֱלֹהִים וְאָדָם

יהודה פינצ'ובר

שבת שקלים

חלה השנה בשבת בה אנו קוראים את פרשת פקודי. מעניין לציין ששתי הפרשיות – פקודי

ושקלים וכן ההפטרה מספר מלכים – עוסקות בטוהר המידות של שליחי ציבור העוסקים בכספי

הכלל.

מתברר

שהחשדנות במנהיגי הדור והרינונים אחריהם לא התחילו בדורנו. אפילו משה רבנו, שהקדוש

ברוך הוא מעידו כי הוא 'נאמן ביתו' נחשד כי מעל בכספי המשכן. וכך מתאר מדרש תנחומא

את תופעת החשדנות המלווה את שליחי הציבור, ואת השקיפות הנדרשת מהם בכדי למנוע לזות

שפתיים על קשרי הון ושלטון:

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן

הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה" (שמות לח, כא). משנגמרה

מלאכת המשכן אמר להם: בואו ואעשה לכם חשבון… ולמה עשה עימהם חשבון? והקב"ה היה

מאמינו! שנאמר "לֹא-כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא"

(במדבר

יב, ז) – ומשה נתן חשבון? אלא מפני ששמע (משה את) ליצני הדור שהיו משיחין אחריו,

שנאמר: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם,

וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ

הָאֹהֱלָה" (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר

אחד לחברו: ראה צווארו, ראה שוקיו; אוכל משלנו, שותה משלנו. וחברו משיבו: ריקה!

אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא

מניין – מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר (משה): חייכם, כשנגמרה מלאכת

המשכן, אני נותן להם חשבון. כיוון שנגמרה, אמר להם: "אֵלֶּה פְקוּדֵי

הַמִּשְׁכָּן (תנחומא, פרשת פקודי, ח).

כל עלילה זדונית

זקוקה לעדות מסייעת. לפי המדרש, גופו של משה לא היה כחוש, והיה די בעורפו של בן

עמרם כדי לעורר ולבסס את חשדם של האספסוף של אותו הדור במעשיו של המנהיג העוסק

בצורכי ציבור. לכן, כדי למנוע הלעזה, החליט משה לתת דין וחשבון מפורט, ולדווח בהרחבה

על כל ההכנסות וההוצאות הכרוכות במלאכת המשכן.

לעומת זאת,

בהפטרה מתוארת תמונה אידיאלית של חיזוק ושיפוץ המקדש בתקופת יהואש בה העוסקים

במלאכה הוחזקו כנאמנים, ולא נדרשה מהם שקיפות ואחריותיות (accountability). וכך נאמר שם:

וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר

יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם, לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם

עֹשִׂים (מלכים ב' י"ב, ט"ז).

אווירה של

חשדנות כלפי שליחי הציבור עלולה להרתיע את הפרנס מלקבל על עצמו את השליחות מפני

שיחשוש להתגנות ולהתבזות. לכן, כמו שקראנו בספר מלכים, על הציבור מוטלת החובה לטפח

ולגבות את שליחיו הנאמנים ולעודדם. מצד שני, כפי שראינו אצל משה, על שליח הציבור

מוטלת חובת השקיפות והאחריותיות.

המתח הזה

בין האֵמון שיש לתת בשליחי הציבור לבין הצורך לדאוג לכספי הציבור מתבטא בהלכות

צדקה. וכך כותב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים:

ולא יִמְנה (גבאי הצדקה את) מעות הקופה שניים-שניים

אלא אחד-אחד, מפני החשד שנאמר "וִהְיִיתֶם

נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר לב,כב).

…ואין מחשבים בצדקה עם גבאי צדקה, ולא

בהקדש עם הגזברין שנאמר "אַךְ

לֹא-יֵחָשֵׁב אִתָּם, הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל-יָדָם: כִּי בֶאֱמוּנָה, הֵם

עֹשִׂים" (מלכים ב כ"ב, ז).

נחזור ונדון

במצוות מחצית השקל. מצווה זו מתוארת בפרשת שקלים כציווי חד-פעמי שניתן לדור המדבר.

אך מההפטרה ומהסיפור המקביל בספר דברי הימים אנו למֵדים כי זו מצווה לדורות. ואכן,

מצוות מחצית השקל נמנית כמצוות עשה הנוהגת בכל מקום בזמן שבית המקדש קיים. כידוע, משנת

מסכת שקלים, הוקדשה למצווה זו. משנת שקלים היא היחידה בין מסכתות סדר מועד שאין לה

גמרא בבלית, וזכה אבי ז"ל, ששימש שנים ארוכות כגבאי של צדקה, לההדיר מסכת מיוחדת

זו בדיסרטציה אותה השלים בשנת תשנ"ח.

כמו במדרש תנחומא,

גם משנת שקלים עוסקת בצעדים שעל מנהיגי הציבור לנקוט כדי למנוע הכפשות והשמצות.

וכך כתוב במשנה:

אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות (סינור שיש בו

חפת) ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע שמא יֵעָני, ויאמרו: מעוון הלשכה

העני, או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר. לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך

שצריך לצאת ידי המקום שנאמר: "וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל"

(במדבר

ל"ב), ואומר: "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

וְאָדָם" (משלי ג'), (שקלים ג, משנה ב).

המשנה עוסקת

בגבאי הרוצה ליטול כסף מקופות המקדש, הנמצאות בלשכה מיוחדת במקדש, על מנת להשתמש

בכסף זה לצורכי ציבור. המשנה מחייבת את הגבאי להיכנס ללשכה רק עם בגדים וחפצים

שאין להם כלי קיבול. אם הגבאי לא ינהג כך, עלול הציבור לחשוד בו שלקח לעצמו מכספי

הלשכה, ואז כבר לא יועיל לו כל הסבר. כי אם הוא התרושש לאחרונה יגידו שהוא נענש על

המעילה שביצע. ואם העשיר, יזקפו את עושרו לכספים שנטל.

הכלל שמציבה

המשנה: צריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, הוא שוויוני, וכל אדם

מבאי עולם ויהודי בפרט חייב ללכת לאורו. הכלל אומר שאדם צריך להיות מוחזק נאמן וישר

בעיני הבריות ונקי וטוב בעיני ה'. נאמנות לקדוש ברוך הוא אינה מספיקה, כי בד בבד דרושה

שקיפות ונאמנות בפני הציבור. בפרט, דרכו של אדם חייבת להיחשב ישרה גם בעיני החברה

המתוקנת.

הרב קוק

בדבריו הנפלאים והמפורסמים אף מרחיק לכת מעבר לכלל שוויוני זה . הרב נדרש לשאלה

הטבעית מה עושים כשלכאורה יש סתירה בין מציאת חן בעיני ה' ומציאת חן בעיני אדם

באשר הוא אדם? מהו סולם הערכים וסדר העדיפויות? וכך כותב הרב קוק:

אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של

האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי,

הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד

מבלעדה, אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר

נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט

כוח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה (אורות הקודש, כרך

שלישי, ראש דבר, סעיף יא, עמ' כז).

יהודי הנוהג

בניגוד לאמות המוסר הטבעי, אינו ירא שמים משום שמצוות התורה באות רק להוסיף

ולהשלים מֵעֵבר להתנהגות המוסרית הנדרשת בחברה תרבותית מתוקנת ונאורה. הרב קוק

אומר שקיימת בידינו אמת מידה אנושית המגלה לנו שאדם אכן אוהב את ה'. אמת מידה זו היא

התנהגות מוסרית הראויה בעיני כל באי עולם. יהי רצון שנמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל-טוֹב

בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

יהודה פינצ'ובר הוא

ממייסדי "נתיבות שלום"

 

 

"והייתם נקיים

מה' ומישראל"

בית גרמו היו בקיאין

במעשה לחם הפנים ומעולם לא נמצא פת נקייה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים

ניזונים, לקיים מה שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

תנו רבנן: בית

אבטינס היו בקיאין במעשה קטורת, ומעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם. וכשהיו נושאין

אישה ממקום אחר, מתנין עמה, שלא תתבשם, שלא יאמרו: ממעשה הקטורת מתבשמין, לקיים מה

שנאמר: "והייתם נקיים מה' ומישראל".

 (יומא לח, ע"א)

 

ויש דברים אחרים שהן

בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים

אחריו בשבילם, ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי

המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה

ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים

יפות, אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו

ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו

מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין

לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק

בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק

הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש

את ה', ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות יסודי התורה ה,

יא)

 

הֶעָשִׁיר

לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל.

(שמות ל,

יב-טו)

 

"זה

יתנו" – לפיכך: לא עם הסכום הממשי של התרומות שתרם למעשה, אלא

עם הביטוי הסמלי של תודעת התחייבותו לתרום – יקרב האדם אל ה', שעה שעליו להיות

'עובר על הפקודים', דהיינו שעה שעליו 'לעבור' מתוך החוג של אלה שאינם עולים למניין

– אל חוג המנויים…

והביטוי

הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא – מחצית השקל.

תרומתו של היחיד – אפילו תהא שלמה בתכלית השלמות – מבחינה אובייקטיבית לעולם לא

תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד – לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא

שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה שווה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו:

"לא עליך המלאכה לגמור". אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם: בשקל

הקֹדש – עשרים גרה השקל, ותרומת היחיד – עשר גרה, הווה אומר, תרומתו כשלעצמה,

מבחינה סובייקטיבית, תהא דבר שלם ומעוגל. תרומתו תהא הדבר אשר בכוחו לעשות, ועליו

לשקול אותו במאזני מצפונו. פעולתו היא רק מקצת, מעט מזעיר, ביחס לדבר השלם שיש

לעשותו.

 (הרש"ר

הירש לב, יג)

 

"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם

וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר

בָּנִיתִי"

(מלכים א ,ח)

 

"אחד שהיה אומר והולך: כאשר אהבתנו היתה עזה, שכבנו

על רוחב הסייף; עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות, אין דיה לנו. אמר רב

הונא: הדברים נכתבו בפסוקים – מתחילה נאמר "ונועדתי לך שם ודיברתי אתך מעל

הכפורת" ולמדנו בברייתא שהארון היה גבוה תשעה טפחים והכפורת עצמה טפח, הרי

כאן עשרה ומתחילה כשהיתה חיבת ה' לישראל, היתה שכינה מתגלה אף במקום מצומצם זה – ובבית

המקדש נאמר: "והבית אשר בנה שלמה לה' שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלושים אמה

קומתו" ולבסוף כתוב: "כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הדום רגלי – איזה בית

אשר תבנו לי – שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו רחב למדי שתשרה בו שכינה.

 (בבלי

סנהדרין ז ע" א בתרגום הרב עדין שטיינזלץ)

"העגל

והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי

תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר

ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב,

שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל

נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או

לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר:

"ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של

האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו

עול מלךכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(מתוך הערות לפרשיות

השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 64-63)

 

המשכן

כוויתור של הקב"ה כביכול וככפרה על חטא העגל

'ויברך אותם משה' מה ברכה ברכם? 'יהי רצון שתשרה

שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו…' (תהלים צ יז) – פירש רבינו בחיי:

לפי שנאמר בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו' ואין זה מספיק אל הכוונה

אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון אל בנין המשכן בתחילת המזמור

ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור' והוא ע"ד שאמר

שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך

ואף כי הבית הזה זה"ש ה 'מעון אתה היית' אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום

ומעון לך ואם כן איך יעלה על הדעת לומר

שיכינו לך בית להתקומם בו? ונתן מופת על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל

ומעולם עד עולם אתה אל' ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם

באיזו מקום היה מתקומם? אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום

ומעון לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה מתקומם

במקום על זה אמר כמתרץ ואמר 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם' הוצרך הקב"ה

לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל, כי לדעת רז"ל

(תנחומא

פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות פרק

לט, פסוק מג)