פקודי תשס"ה (גליון מספר 385)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary – parshat



פרשת פקודי

גליון מס' 385 תשס"ה
(קישור לדף המקורי)

כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם

 וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד

אֹתָם

 וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף

בִּפְקֹד אֹתָם.

 זֶה יִתְּנוּ כָּל

הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים: מַחֲצִית

הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ …

 הֶעָשִׁיר לֹא

יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל

 לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (שמות ל, יבטו)

 

 

מחצית השקל

"זה יתנו" – לפיכך:

לא עם הסכום הממשי של התרומות שתרם למעשה, אלא עם הביטוי הסמלי של תודעת

התחייבותו לתרום – יקרב האדם אל ה', שעה שעליו להיות 'עובר על הפקודים', דהיינו

שעה שעליו 'לעבור' מתוך החוג של אלה שאינם עולים למניין – אל חוג המנויים…

והביטוי הסמלי, שבו מביע כל אחד ואחד

את התחייבותו לתרום ולעשות, הוא – מחצית השקל. תרומתו של היחיד – אפילו תהא שלמה

בתכלית השלמות – מבחינה אובייקטיבית לעולם לא תוכל להיות דבר שלם. פעולתו של יחיד

– לעולם אינה אלא מקצת דבר, וכדי שפעולתו תהא שלמה, יש צורך בהתמסרות אחיו במידה

שווה. אכן אין היחיד נדרש לעשות דבר בשלמותו: "לא עליך המלאכה לגמור".

אבל הוא נדרש לתרום את שלו למען הדבר השלם: בשקל הקֹדש – עשרים גרה השקל, ותרומת

היחיד – עשר גרה, הווה אומר, תרומתו כשלעצמה, מבחינה סובייקטיבית, תהא דבר שלם

ומעוגל. תרומתו תהא הדבר אשר בכוחו לעשות, ועליו לשקול אותו במאזני מצפונו. פעולתו

היא רק מקצת, מעט מזעיר, ביחס לדבר השלם שיש לעשותו.

 (הרש"ר

הירש ל', יג)

 

 

האם הצלחנו?

יונתן אוריך

הימים, ימי סיום מלאכת

המשכן. התרגשות אופפת את העם הנבחר, שזה עתה נושא עיניו אל בית תפארתו, אל קודש

קודשיו, אל בית אלוקיו. הרימונים במקומותיהם, הבדים מתנופפים ברוח והמנהיג משה מגיע.

כילד קטן אוחז ביצירת אומנותו הראשונה, הבתולית, עומד העם מול משה – אביו הגשמי,

ושואל בליבו: "האם הצלחנו? הבנינו, סיתתנו וחתכנו

כמאמר האלוקים?". ומשה, שרואה את היופי המוגמר, שחש את התרגשות העם ואת

התרגשות עצמו – פונה אליהם: הצלחתם. "יהי רצון שתשרה שכינה במעשי

ידיכם" (רש"י לט,מג).

כדרכו, חודר הרש"ר הירש בין שורותיו של

דברי המנהיג ומצמיח מתוכם משמעות אדירה, שאקטואלית לאדם היהודי, לא רק אז, למרגלות

המשכן, אלא גם היום. הפסוק שמתאר את אותו אירוע הוא פסוק מג': "וירא משה את

כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". משה

שמביט אל העם ואל מלאכתו המוגמרת, מוצא בה שני עניינים משמעותיים:

 

"עשו אותה"

משה רואה בתוצר העם

בעת סיום מלאכת המשכן לא רק בית אלוקים פיזי. הוא מסתכל לא על אביזרי המשכן

אלא בתוכם. משה רואה באותם כלים מוגמרים את כל הימים שקדמו לבנייתם. את

התנדבות העם בבנייה, את התרומה שכל לב יהודי הרים, את עבודת הצוות, את האחדות שאחד

לצד רעהו כולם עומדים יחד תוך מבט משותף קדימה אל אותה מטרה. משה רואה את העם. הוא

רואה את אחדותו ואת כוחו, את דבקותו במטרה. בימינו משה, מלמעלה, מסתכל אולי על

צבאנו, ורוצה לראות מוטיבים דומים: אחדות, דבקות במטרה, התנדבות האומה ומסירות

אדירה. בימים אלו של קריאות לסרבנות, המסכנות את הצבא, את הדמוקרטיה, את העם ואת

המדינה – אנו צריכים להיזכר ולהיזהר ולהידבק, כמו אז מקדם, במטרה המשותפת. כוחנו

באחדותנו, בדבקותנו, בהתנדבותנו. הבה נביט כולנו אל אותה מטרה, הבה נאחד את עם

ישראל, נאהב את עם ישראל ונדע גם להסכים על דרכים דמוקרטיות לפתרון סוגיות השנויות

במחלוקת. בימים אלו בהם ארץ ישראל עוברת ניתוח קשה להצלת חייה ולמען תקווה לשלום –

אנו צריכים להרבות באהבת ישראל. לאהוב את המתיישבים, להבין את מצוקתם , לדאוג

לרווחתם, להתפלל למענם. שחס וחלילה שאיפתנו הכנות לשלום בינינו לבין שכנינו – לא

יצמיחו שנאה ומלחמת אחים בינינו לבין עצמנו.

 

"כאשר ציוה ה' כן עשו"

יחד עם זאת, ולא פחות

חשוב מכך – משה רואה את ההשתעבדות המוחלטת לרצונו של הקב"ה. אין אינטרסים

אישיים, אין העדפות, אין רצון להתבלטות של אח יהודי אחד על רעהו. כולם "כאיש

אחד בלב אחד" עם רצון עז לקיים ולהוציא לפועל את מצוות ה' בדיוק של פרטי

פרטים. זאת כוונת התורה בכותבה פרקים על גבי פרקים של תיאורים מדויקים שלא היו

מביישים תכנון הנדסי של לוויין תקשורת חדש. כוונתה להראות לקורא שכשם שצֻוו כך

עשו, כשהאינטרס היחידי שעמד לנגד עיניהם הוא מצוות האל.

זו

המשמעות של עבד ה'. "בטל

רצונך מפני רצונו" (אבות ב,ד)

כך קורא אלינו רבן גמליאל. כעבדי ה' עלינו להיות מרוכזים במטרה אחת, בלי שום

אינטרסים אישיים אחרים – הרצון לקיים דבר ה', מצוותיו, חוקותיו ותורותיו.

אמנם, דבר ה' לעתים איננו חד – משמעי ותלוי בהבנתם של בני אדם. אך, התורה שבכתב

והתורה שבעל פה מספקים לנו מרחב של קריטריונים העשויים ללמד אותנו להבחין ברוב

המקרים בין דבר ה' לבין אינטרסים אישיים.

שתשרה שכינה במעשה

ידיכם – "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידנו כוננה עלינו ומעשה ידינו

כוננהו" (תהילים צ').

ואנו ננסה לקחת את אותו פסוק מספר תהילים ולגעת במשמעות עמוקה יותר, במסר שמשה

מעביר לעם ביום חנוכת המשכן.

משה בתפילתו, נושא

תפילה לעתידו של עם ישראל. משה רואה בדרך המשלבת חירות לצד משמעת – הבטחה מהאלוקים

לחיי אושר. ההליכה על החבל הדק, בין החירות למשמעת היא היא

המטרה של אותו עבד ה', שהוא העניין המרכזי בברכתו של משה. משה מבקש

"ומעשי ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". "מעשה ידינו"

– זו אותה חירות שהוענקה לאדם היהודי, "ומעשה ידינו כוננהו" – זו

המשמעת, המצוות והחוקים. השילוב, דרך האמצע כאן – היא מושא תפילתו של משה. לו יהי

ועם ישראל ידע להשכיל ולשלב את המשמעת האלוקית ואת

חירותו – כתקוותו של משה. "מצד אחד כמו שהסברנו נתונה לפתחנו חירות

מהקב"ה, מצד שני וודאי שאנו כפופים לחוקים ולהגבלות רבות – למשמעת. לכאורה,

אדם חילוני או אדם נוצרי רואה זאת כסתירה שאין גדולה ממנה, איך מצד אחד אתה בן

חורין ומצד שני אתה כפוף ומוגבל?

הרש"ר הירש מתייחס לצורתה

של הציצית. הציצית בנויה מחלק אחד המורכב מקשרים, ובסופה מחלק המורכב חוטים משתלשלים

וחופשיים. כך אנו כיהודים – רק כאשר אנו קושרים עצמנו במצוות, בחוקים ובמשפטים,

בהלכה היהודית – אז אנו למעשה בני חורין משוחררים. משוחררים מעבדותנו

הפיזית, מעבדות היום ומן העבדות החומרית. אז נשמתנו 'יוצאת ממצרים' אל הדרור.

יונתן אוריך הוא תלמיד תיכון, ומאמין בקב"ה ובשלום, שהוא אחד

משמותיו של הקב"ה

 

 

"כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל

הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי

הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי"

(מלכים א ,ח)

 

"אחד שהיה אומר

והולך: כאשר אהבתנו היתה עזה, שכבנו על רוחב הסייף;

עכשיו שאין אהבתנו עזה – מיטה בת שישים אמות, אין דיה לנו. אמר רב הונא: הדברים נכתבו בפסוקים – מתחילה נאמר "ונועדתי לך

שם ודיברתי אתך מעל הכפורת" ולמדנו בברייתא שהארון היה גבוה תשעה טפחים

והכפורת עצמה טפח, הרי כאן עשרה ומתחילה כשהיתה חיבת ה'

לישראל, היתה שכינה מתגלה אף במקום מצומצם זה – ובבית

המקדש נאמר: "והבית אשר בנה שלמה לה' שישים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלושים אמה

קומתו" ולבסוף כתוב: "כה אמר ה', השמים כסאי

והארץ הדום רגלי – איזה בית אשר תבנו לי – שכאשר חטאו ישראל, בית המקדש כולו אינו

רחב למדי שתשרה בו שכינה.

 (בבלי

סנהדרין ז ע" א בתרגום הרב עדין שטיינזלץ)

 

המשכן כוויתור של הקב"ה כביכול וככפרה על

חטא העגל

'ויברך אותם

משה' מה ברכה ברכם? 'יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו…' (תהלים צ יז) – פירש רבינו בחיי: לפי שנאמר

בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו' ואין

זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון אל

בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור

ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה זה"ש ה 'מעון אתה היית' אתה מעונו של עולם ואין העולם

מקום ומעון לך ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם בו? ונתן מופת

על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל' ואם היה

הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה מתקומם?

אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון לכל העולם ואיך

יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה

מתקומם במקום על זה אמר כמתרץ ואמר 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם' הוצרך

הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל כי לדעת רז"ל (תנחומא

פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות לט, מג)

 

בני ישראל

נצטוו: "ויקחו – לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש

למלאכת המשכן. ואחר – כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את

תרומתו.

ועל זה מעיר

המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את

תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה,

כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל,

נאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב".

אם כן:

לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ

נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלךכות

שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ'

ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ'

63 – 64)

 

מחצית השקל

באחד באדר משמיעין

על השקלים.

(משנה שקלים א, א)

 

באחד באדר משמיעין

על השקלים – שיהו ישראל מביאין

תרומת שקלים בניסן, דכתיב 'בחדשו לחדשי

השנה' – חדֵש והבא לי קרבן מתרומה חדשה.

(רש"י מועד קטן ו

ע"א)

 

אמר רבי שמעון בן לקיש:

גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן הרשע לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו.

(ילקוט שמעוני תורה כי –

תשא רמז שפו)

 

…והיו מתחילין לגבות מראש חודש אדר ותורמין

בראש חודש ניסן. ולמה מתחילין באדר ותורמין בניסן? שלא לדחוק על ישראל.

(תנחומא

כי תשא א)

 

'העשיר לא ירבה'

הזכיר טעם

לא ירבה ולא ימעיט – כי כופר נפש הוא.

(אבן עזרא ל,

ט"ו)

 

שלא יוכל

העשיר לומר חלקי גדול במקדש יותר ממך.

(דעת זקנים מבעלי

התוספות שם, שם)

 

דווקא

בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית השקל הקבועה. אם כל אחד ואחד,

כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים

של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין אחד לפרוטות העניים

ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר והעני אינו צריך

לתת יותר ממחצית השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל של התרומה, אלא את

שיעור הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של התורם. כל מי שנותן

במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' ומקדשו, הוא נותן את

"מחצית השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

הודעה חשובה

לקוראינו

קיבלנו

הבטחה לתרומה נדיבה מאד מקרן התומכת בדו – קיום ושלום.

תרומה זו

מותנית בגיוס תרומה בסכום זהה על – ידינו.

לכן: חשוב שתקדימו

את תרומותיכם ככל האפשר, כדי שנוכל

להמשיך

בהפצת הגיליון ללא הפסקה. (ניתן גם להתחייב על תרומה במועד מאוחר יותר)

את ההמחאות

(לפקודת "עוז ושלום", נא לציין בגב ההמחאה: 'עבור שבת שלום') יש לשלוח

ל"עוז ושלום", ת.ד. 4433 ירושלים 91043.

לפרטים

נוספים (הקדשת גיליון, פטור ממס וכו'), נא לפנות למרים פיין

בטל.

0523920206 או בדוא"ל: ozshalom@netvision.net.il