פסח תשע"ח, גיליון 1048

והיא שעמדה לאבותינו ולנו

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו

 והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

 (מתוך ההגדה)

איור: הרי לנגבהיים

 

ואותה הבטחה היא שעמדה לאבותינו ולנו, והוא הברית שכרת בין הבתרים כשנפלה עליו אימה חשכה גדולה שהראהו ארבעה גליות והבטיחו שימלטו ישראל מהם. וכן הבטיחו ג"כ בקרבנות שאמר לו 'קחה לי עגלה משולשת' כדאיתא במדרש (ב"ר פרשה מ"ד), וזהו שאמר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם בכבוד גדול ובהצלחה רבה, ואפילו בזמן יעקב הצדיק 'צא ולמד' וכו'.

(ריטב"א על ההגדה)

מרור שאנו אוכלין וכו'. כי המרירות שהיתה לאבותינו במצרים היה הכנה וישועה וקיום לנו בכל הגלות. [וז"ש חז"ל שאמר הקב"ה למשה 'אהיה אשר אהיה' בצרות אחרות. פי' שהראה לו הקב"ה שזה הגלות מצרים הוא הכנה לכל הצרות]. ויש לנו לשבח אותו יתברך על הגלות מצרים שהיא הכנה לגלותינו. ועל הגאולה שהיא הכנה לכל הגאולות. וזה מצות אכילת מצה ומרור. מצה על הגאולה ומרור על הגלות. והיא שעמדה לאבותינו ולנו קאי על הגלות ועל הגאולה כנ"ל [וזה הרמז כל ימי חייך להביא הלילות שבח הגלות לבד הגאולה.

 (שפת אמת, פסח)


חג שמח לכל קוראינו ולכל בית ישראל

שנזכה לקיים בזמן חירותנו את הכתוב

וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ


  

הילד השלישי

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה

 גיליון זה של "שבת שלום" ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל

שנלקח מאתנו בדמי ימיו

בחג הפסח לפני שבע שנים.

קח, לדוגמא, את הסימפוניה השלישית של בטהובן," אומר להב שני, המנצח בן ה-29 שנבחר השנה להוביל את התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנים הקרובות. "זו כנראה היצירה שהתזמורת ניגנה יותר פעמים מכל יצירה אחרת. הנגנים יכולים לבצע אותה מתוך שינה. עם זאת, דווקא כשמנגנים משהו הרבה כל כך, יש דברים שהופכים לשגרה, ואני ראיתי בתווים אפשרויות לאיזון שונה ולנקודת מבט קצת אחרת" (הארץ, גלריה שישי, 16.2.18).

כך גם לגבי ההגדה של פסח. רבים מאתנו בהחלט יכולים לדקלם אותה תוך כדי שינה. לכן גם בליל הסדר צריכים "להב שני" צעיר שירענן את החומר הנדוש שמספקת ההגדה המסורתית.

ההגדה מציבה את מצוות "והגדת לבניך" במרכז ליל הסדר. לאחר כמה דברי הקדמה, פרק ה-"מגיד" מביא את מדרש ארבעת הבנים כפרולוג לסיפור יציאת מצרים. מקובל לראות את מצוות ה-"הגדה", הלא היא אמירת סיפור יציאת מצרים, כנתיב חד-סטרי, מההורים אל הילדים. אבל במבט שני, ברור שתיאור "ארבעת הבנים" הוא דו-סטרי, כי הילדים, כל אחד לפי תכונותיו, קובעים איך הסיפור מסופר.

בין ארבעת הבנים, לבן התם יש תפקיד מיוחד. (בגרסאות עתיקות של ההגדה הוא מכונה 'טיפש', אבל כינויו הוסב לתם, ולא סתם, כפי שנראה). שני הבנים השואלים לפניו, החכם והרשע, מתייחסים בשאלותיהם למצוות הפסח כאל עובדות קיימות, כהרגלים ידועים. "חָכָם מָה הוּא אומֵר? 'מָה הָעֵדות וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלהֵינוּ אֶתְכֶם'? רָשָׁע מָה הוּא אומֵר? 'מָה הָעֲבודָה הַזּאת לָכֶם?'" שני הבנים האלה, כמו הוריהם, חוו את ליל הסדר פעם ועוד פעם. הוא אינו חדש להם. אבל הבן השלישי שואל כאילו הוא רואה את הדברים בפעם הראשונה: "מה זאת"?

כידוע, השאלה של הבן התם, והתשובה שנותנים לו, לקוחה מספר שמות, יג, יד-טו, שם מצווים בני ישראל על מצוות פדיון בכורות. הבן מופתע מהיחס המיוחד לבכורות. האב מסביר שמצוות הפדיון היא אחת הדרכים בהן זוכרים את יציאת מצרים.

בספרו המרתק לא ידענו מה היה לו: ספרות ומשמעות באגדה התלמודית, איתי מרינברג-מיליקובסקי מצביע על כך שאותו קטע מספר שמות שימש יסוד לסיפור תלמודי על אודות תפילין שכשרותן הועמדה בספק (בבלי, מסכת מנחות, כט ע"ב). אני מביא את הקטע בתרגומו של מרינברג-מיליקובסקי:

רמי בר תמרי, שהוא רמי בר דיקלי

נפסקה לו [האות] וא"ו של "ויהרג" בנקב.

בא לפני רבי זירא.

אמר לו: הבא תינוק שאינו חכם ואינו טיפש.

אם יקרא אותו "ויהרג" כשרה. אם לא – פסולה.

לא לחינם נבחר פסוק זה לסיפור. באות הראשונה של המילה "ויהרג", בתוככי התפילין של רמי בר תמרי, נמצא סדק קטן. מעתה, האם התפילין יכולות להמשיך לשמש בתפקידן? אם הסדק הופך את ה-ו' ל-י', משתמע, חלילה, שהקב"ה ייהרג, במקום שיהרוג כל בכור בארץ מצרים, והרי אלו דברי כפירה. איך יודעים אם ה-ו' הפך ל-י'? ברור שמי שרגיל לקרוא את הפסוק שנה אחר שנה עשוי לא להבחין בשינוי הקטן באות, כי הוא קורא כמעט אוטומטית את הפסוקים  – הוא יכול לדקלם אותם מתוך שינה. טיפש גמור עשוי לטעות פשוט מפני שאינו בקי באותיות. לכן, כאשר מתעורר ספק בקריאה, אין טעם בתשובת חכם רגילה, כבכל נושא הלכתי אחר; צריכים תשובת ילד, ילד תם, יודע קריאה, שאינו חכם ואינו טיפש, אך ניגש אל הפסוק כביכול בפעם הראשונה (וכך אכן נפסק להלכה).

כפי שמרינברג-מיליקובסקי מציין, "המבוגר, החכם, מוותר על הסמכות המוקנית לו מימי קדם, סמכות הפירוש, ההסבר, והידיעה, ומותיר אותה בידי הילד, שיגלה… אם האל ממית או מת."

מי שיושב בליל הסדר עם ילדים קטנים משלב מנהגים המיועדים לגרום להם לשאול שאלות תם, שאלות של "מה זאת"? עקירת השולחן, הוצאת הילדים מחוץ לבית מחופשים לבני-ישראל היוצאים ממצרים, ומעשי ליצנות כמו שבירת קליפת ביצה קשה על ראשו של היושב לצדך בשולחן, כולם מיועדים לגרום לילדים לתמוה, ובתמיהתם לגרום להוריהם לספר סיפור יציאת מצרים כאילו בפעם הראשונה, "עם איזון שונה ולנקודת מבט קצת אחרת".

בתחילת חודש אדר, אצלנו ב-"קהילת ידידיה", ישבנו לסעודת ליל שבת משותפת עם מבקשי מקלט שברחו מאריתריאה. בשולחן שלנו ישבו ארבע נשים צעירות שנמלטו מבתיהם בשנות נערותן, לפני כעשור. נמלטו בחיפזון, ברגע שהזדמנה הדרך, בחצי הלילה, בלי להיפרד אפילו מהוריהן ואחיהן. היה דמיון רב בין הסיפורים שהם סיפרו והסיפורים ששמענו מסבינו וסבתותינו על יציאתם מרוסיה ומעיראק. כל הסיפורים האלה הם בעצם סיפור יציאת מצרים הנמשך בכל הדורות מאז.

בהעדר בננו השלישי נאות, שטבעו היה לראות כל שנה את ליל הסדר כאילו הוא חוגג אותו לראשונה, ארבע הנשים שישבו עמנו באותו לילה ישמשו בתפקיד. לא נשנה את נוסח ההגדה, בדיוק כפי שלהב שני לא משנה את אף תו בסימפוניה השביעית של בטהובן. אך בזכותן נוכל השנה, כפי ששני מספר על נגני הפילהרמונית, "לרענן את נקודת המבט… על יצירה שהם מכירים כל כך טוב".

חיים ויצמן הוא סופר ומתרגם וחבר ב-"קהילת ידידיה"


'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִיש, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל'.

ארבע הפעולות אשר פעל משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה אלוהית, רם המעלה, אשר לא יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל: (א) אשר היותו בבית המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את המצרי אשר היה מכה את אחד מאחינו העברים, (ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו, (ד) והצלתו לשבע בנות כהן מדין מיד רועים וחמסנים.

ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם נפש.

ובפרט באותם מקומות אשר אחינו שם מדוכאים ומעונים מבני-בלי-ברית. וכן גם בהיות אחד מאחינו בית ישראל עושק, אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק, גם בהיות הנעשק נכרי ראוי גם כן בבוא מעשה כזה לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור יש ללמוד גם כן שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו ועושר וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל הממשלה, אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי, ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס, המאה ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל ונועם ציון, באדיבות העורכים) 


ארבעה בנים: השינוי והשאלה מתוך הגירוי החיצוני או מתוך הבנה פנימית

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע וכך וכך היה.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה פרק ז, ג)


אמנם מה שזכרה התורה שאלת החכם בכל המצות, ושאלת הרשע דוקא אצל פסח, ושאלת התם אצל עריפת פטר חמור, ושאינו יודע לשאול אצל מצה. לפי שכל אחד זכרה התורה במקומו הראוי לו. כי מי שאינו יודע לשאול מפני שאינו יודע דבר, על כרחך המצוה מוטלת עלינו לעוררו בזה ולזכותו במצות סיפור יציאת מצרים. ולכך קבעה התורה זה אצל מצה שאז המצוה לפרסם יציאת מצרים כמו שדרשו על ואמרת אליו בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. והתם שהוא שואל מעצמו ואינו שואל רק כאשר יראה שינוי אינו שואל. לפיכך קבעה התורה שאלתו אצל פטר חמור, שיראה דבר יוצא מן ההקש והשכל לערוף בהמה בחינם, וזה שינוי. ושואל על השינוי 'מה זאת?'. ולפיכך אנו צריכין לעשות ג"כ שינוי בליל פסח כדי שיראה התינוק שהוא תם וישאל. ואין הדבר מה שכתב 'כי ישאלך בנך וגו' מחובר אל עריפת פטר חמור דווקא, רק ר"ל כאשר יראה בנך שינוי מה במצות פסח ומצה ומרור כמו שהוא שינוי זה (עריפת פטר חמור) ויאמר 'מה זאת' וגו' 'ואמרת אליו' וגו'. אבל הבן החכם, אין צריך אליו שינוי ובלא שינוי הוא שואל. ולפיכך קבעה התורה שאלתו בכל המצוות, כי החכם שואל על כל מצוה, לדעת למה ציווה השם יתברך אותה. ואילו קבעה התורה השאלה על מצות פסח מצה ומרור היה שאלתו דוקא על מצוה זאת שרואה דבר מיוחד בה. ואין ענין זה שאלת החכם, שאינו שואל על השינוי כלל.

(דברי נגידים על ההגדה של פסח למהר"ל מפארג, עמוד סז)


"ליל שמורים": מי זקוק או חייב בשמירה? ועל מי?

רבי יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. מנלן (מנין לנו?) אמר קרא: (שמות יב) 'ליל שמורים' ליל המשומר ובא, מששת ימי בראשית.

(בבלי ראש השנה יא, ע"ב)


רבי אבין בשם ר' יודא בן פזי אמר: בתיה בת פרעה בכורה היתה ובתפלתו של משה נצולה, דכתיב 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה' (משלי לא, יח) ליל כתיב כד"א 'ליל שמורים הוא לה'. (שמות יב, מב)       

'ליל שמורים הוא לה": מימות אביהם היה הקב"ה מצפה לזה הלילה להוציא את בני ישראל ממצרים כמו שהבטיחם. ולישראל הוא ליל שמורים. לדורותם: לכל דורותם שמצפים לזה הלילה לחוג בו חג הפסח במשפטיו.

שמורים לשון המתנה כמו 'ואביו שמר את הדבר'.

(רשב"ם שמות יב, מב)


…ולפיכך צוה הקב"ה שיהא גם הוא לישראל ליל שמורים לכל הדורות שישמרו אותו לילה שלא ישנו אלא יודו ויספרו את הנסים והגבורות שעשה אלוקים לנו באותו הלילה.

(חזקוני שמות יב , מב)


'ליל שמורים הוא לה": על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה', ובסוף שמורים לכל בני ישראל לדורותם, נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם, וטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה, ויש מפרשים אותו כטעם שומרי החומות, שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים, וככה רמזו חכמינו ז"ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

(אבן עזרא שמות יב , מב)


חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה… ונוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.

(שולחן ערוך אורח חיים סימן תפא סעיף ב)


"נקמת דם ילד קטן…" לעומת "מעשה ידי טובעים…": בין רגשות לערכים

'ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם': היו ישראל מקוששין את הקש במדבר ורומסין בחומר ובקש, היה נוקב את עקביהן והדם מתבוסס בחומר. רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד ממעיה ונתערב בתוך המלבן וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד , ובאותו לילה הכה כל בכורי מצרים, שנאמר 'ויהי בחצי הלילה'.

(ילקוט שמעוני שמות פרק ד סימן קעו)


'בצאת לפני החלוץ ואומרים 'הודו לה' כי לעולם חסדו': א"ר יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?!

(ילקוט שמעוני דברי הימים ב פרק כ המשך סימן תתרפה)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.