פסח תשע"ו (גליון מספר 949)




פסח

גליון מס' 949 תשע"ו
(קישור לדף המקורי)

ואולם הסימנים שנתקבלו

ברוב תפוצות ישראל, הם אלה המיוחסים לרש"י ז"ל, ויש שמיחסים אותם לרבנו

שמואל מפליזא, מבעלי התוספות: שש עשרה תיבות, של חמשה עשר ענינים משובצים בשמונה

חרוזים. ואלה הם:

קדש ורחץ

כרפס יחץ

מגיד רחצה

מוציא מצה

מרור כורך

שלחן עורך

צפון ברך

הלל נרצה

וגם באלה הסימנים, תלי

תלים של רמזים. והמדקדקים במצוות מקפידים לקרוא כל סימן על מקומו ולבטאו בפה,

כקריאת ההגדה ממש, מפני קדושת תיבות אלה וקדושת מחברן.

(ר' אליהו כי טוב: ספר

התודעה – פרק עשרים ושנים)

 

אולם מצינו לפעמים שאדם

עושה פעולות מעשיות בגלוי לעיני כל ואח"כ מביא זאת אל פנימיות לבבו, וכמו כן

הי' במצרים שהיו עושים הפסח ושאר המצוות אף שעדיין לא עשו תשובה עד קריעת ים סוף

שנאמר ופרעה הקריב [שמות יד י] שהקריב לבן של ישראל לתשובה כדרשם ז"ל (שמות רבה פרשה כא אות ה). על כן נאמר קדש ורחץ בליל פסח למען הראות שהקב"ה מרחם על בריותיו ומותר

לנו לקדש מתחלה מבחוץ ואח"כ מבפנים.

(רבי מאיר בן אליעזר הורוויץ מדז'יקוב – עטרת ישועה על

המועדים, סדר הגדה לפסח)

 

חג שמח לכל קוראינו ולכל בית ישראל

 שנזכה לקיים בזמן

חירותנו את הכתוב:

וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד

הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל

כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ

אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

 

הנעדר הנוכח

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום"

ודברי תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל

שנלקח מאיתנו בדמי ימיו בחג הפסח לפני חמש שנים.

ריק נפער באמצע ההגדה, בתווך

של ליל הסדר. כל דברינו בליל השימורים מובילים למצווה המרכזית – אכילת קרבן הפסח.

מספרים על יציאת מצרים, שרים "דיינו", ואומרים את שלושת הדברים שבלעדי אזכורם,

כך לפי רבן גמליאל, לא יצאנו ידי חובתנו. ועוברים למעשה – אוכלים מצה, ומרור.

וקרבן פסח אין.

בימי שיבת ציון של המאה העשרים

היו קריאות לחידוש הקרבת קרבן הפסח. אף נפתח פולמוס הלכתי סביב הנושא. דייקו

בהלכות קרבנות, מקדש, וכוהנים, אך מעט חשבו על משמעותה של הפיכת האין הגדול של ליל

הסדר ליש מובהק.

ב-"ספר האגדה" יש

מדרש מעורר תהיה על פרעה בליל מכת הבכורות. מקורו של המדרש בתנחומא אך בגרסתו של

ביאליק ורבניצקי התמונה חזקה יותר: "היה פרעה מחזר על פתחיהם של עבדיו

ומעמידם כל אחד ואחד ממקומו, והולך עימהם וקורא בלילה בכל שוק ושוק ואומר: היכן

הוא משה, והיכן הוא דר?" אני

מבקש להתמקד בתמונה הזאת, לא בסיפור במלואו. בתמונה שני מרכיבים: ראשית, לקראת

יציאת מצרים, זאת אומרת בליל הסדר הראשון, פרעה יוצא מביתו. הוא מחזר על הפתחים,

הולך מבית לבית כקבצן הרעב ללחם, לחום של בית ושל משפחה. שנית, הוא מחפש ואינו

מוצא. מושא הכמיהה שלו איננו. ניתן לשומע כאן הד של ליל הסדר שחגג בעל המדרש: ליל

סדר בו מציינים יציאה מהבית (הרי מצרים הייתה ביתם של בני-ישראל, אמנם בית בו

סבלו, אבל בית), וליל סדר בו מחפשים על השולחן אותו מוקד שאיננו.

על פי הרמב"ם, אותם

המרכיבים – היציאה והֵעדרותו של אותו מושא של השתוקקות

או חיפוש – מופיעים גם ביום השבת, והם דווקא המפתחות לקדושת היום. יום שבת הוא זכר

ליציאת מצרים, והוא גם היום שבו הקב"ה, שהיה פעיל בעולם שישה ימים, הפסיק

לפעול ולכן נסוג מהעולם שברא. במורה נבוכים הוא כותב: "אך שהתורה ציוותה

ופקדה עלינו אנו לשמור אותו, זאת היא מסקנה הנובעת מן הטעם שהיינו עבדים במצרים,

שבה לא שירתנו בבחירתנו ובשעה שחפצנו, ולא יכולנו לשבות. לכן ציווה עלינו בתורה

לשבות ולנוח כדי שנצרף את שני הדברים, נאמין בדעה נכונה והיא חידוש העולם,

המורה על מציאות האל בתחילת המחשבה ועיון קל ביותר, וניזכר בחסדי האל עלינו שהניח

לנו מתחת סבלות מצרים" (חלק ב', פרק ל"א, תרגום של מיכאל שוורץ.

ההדגשות הוספו). בולטים ההפכים כאן. מחד, השבת מסמלת את היציאה מבית העבדים בו לא

יכולנו לשבות, מאידך, היא מסמלת את שביתתו של האל. כלומר, אנחנו

זוכרים את חסדי האל בזה שאנחנו יוצאים מהמצב היומיומי בו אין אנו משרתים – לא את

פרעה אלא את ה' ע"פ בחירתנו ובשעה שאנו חפֵצים. אבל יוצאים ונכנסים לְמה?

ליום בו האל אינו פעיל. דווקא בששת הימים בשבוע המסמלים את בריאת העולם, את

הנוכחות הנמרצת של האל בעולם, אין אנו פנויים אליו. אנחנו כאילו במצב של

"סבלות מצרים", למרות שאלה הם ימי הבריאה והיצירה. וביום השבת, כשאנחנו

פנויים אליו, הוא שובת. היום הקדוש של השבוע הוא הוא היום בו ה' הניח את העולם

לנהוג כמנהגו. בשבת האדם מוצא את השכינה בעולם בו הבריאה איננה פעולה, אלא זיכרון

בלבד.

ובליל הסדר אנחנו זוכרים את

יציאת מצרים דווקא בכך שאיננו משמרים את המצווה המרכזית של היום.

אני מציע שבימינו אנו, היעדרו

של קרבן הפסח משולחן ליל הסדר אינו אילוץ אלא עיקר. בליל הסדר אכילת המצה ומרור כרוכים

ללא קרבן פסח היא היא זכר ליציאת מצרים הנכון בימינו אנו. כך בעצם מקרבת את הפסח

ליום השבת. בשבת אנו שובתים, כמעשה הקב"ה לאחר ששת ימי הבריאה. שביתה זו,

המציינת את סיום פעולתו של ה' בעולם, הופכת להיות היום הקדוש בשבוע, היום בו

נוכחות ה' מורגשת ביותר. בליל הסדר, היעדרו של הקרבן מקרב אותנו אל האל שפעם הוציא

אותנו ממצרים והיום מניח אותנו להוציא את עצמנו מהעבדות של היומיום, מהשגרה של

הבית אל המצב הלא נוח בו אנו מחפשים נואשות אחריו. רק כך, בכוחותנו, נוכל למצוא את

האל שאינו נוכח, שאינו פעיל (לכאורה, כי ניתן להבין את השביתה כפעולה של השראת

השכינה בעולם).

לפי גישה זו, הטוענים שיש לחדש

את קרבן הפסח טועים בהבנתם את מסגרת ליל הסדר שקבעו חז"ל. אם החכמים היו

רואים בקרבן עיקר המצווה, אולי היו מוצאים דרך להמשיך בהקרבתו, לפחות ברמה פחותה

של מצוות מדרבנן. כך הרי עשו, למשל, עם מצוות נטילת ארבעת המינים בסוכות. העובדה

שלא עשו זאת אומרת דרשני.

התהליך הפרדוכסלי הזה מורגש

יפה בסיפור "הבית" של ש"י עגנון, מ-"ספר המעשים". הסיפור

הוא על ליל סדר שכביכול השתבש. המספר ומשפחתו נפלטים מביתם בליל פסח והולכים

ברחוב, בורחים מהחמץ ששכחו לבער ומבעל-הבית הדורש את פינויים. "דמומים דמומים

הלכנו והקשבנו לקול פסיעותינו". לא רק שאין קרבן, אלא שאין מצה, מרור, והסעודה

נעזבה בבית. אך במקום להתאבל על החג המוחמץ, במקום לדרוש חזרה את ביתם ואת סעודתם,

ילדיו של המספר מנחמים אותו, ואישתו מובילה אותו מחוץ

לבית "אשה מכרת בבעלה יותר משהוא מכיר עצמו… נתעטפה ואמרה: מה שמוכן לנו

מחר נעשה היום. נטלה היא את הבן ואני את הבת ויצאנו מהבית."

אך דווקא ברגע נואש זה מקיימים

הם את מצוות זכירת יציאת מצרים במלואה. ברגע שהם מקבלים על עצמם את הריק, הוא הוא,

ולא הקרבן, הופך למצוות היום האמיתית. "נכנסנו לאכסניא וסיפרתי ששכחתי לבער

את החמץ מן הבית ואיני רוצה להטריח את הרב בליל פסח בשאלות. החליק בעל האכסניא את

זקנו ואמר בלשון ההגדה כל דכפין ייתי וייכול."

יהי רצון שהמקום הריק בליל

הסדר שלנו ושל כל עם ישראל יתמלא בזיכרונות ובקדושה ובמילוי מצוות החג.

חיים

ויצמן, חבר קהילת ידידיה בירושלים, הוא מתרגם וסופר.

 

 

בכל אחד מאיתנו יש

משהו מארבעת הבנים

תני ר' חייה: כנגד

ארבעה בנים דיברה תורה; בן חכם, בן רשע,

בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול.

 (ירושלמי פסחים ע, ע"ב)

 

כנגד

ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה.

שהגאולה היא מכל הד' גלויות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצר הרע מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן

בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה.

וזה 'אין מפטירין כו". שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממאה טעמים. והרשע פורק

עול ממש: מה

העבודה? ואומרו

'לכם' פי' מה כוחו של בשר ודם לעבוד להשי"ת. ועל ידי זה מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה: 'בעבור זה' – פירושו: ע"י שהוא בשר ודם ואין לו שכל כראוי, חשוב לפניו יתברך עבודתינו יותר

ממלאכי עליון.

ושאלת

התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת.

וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה 'בחוזק יד כו" בלי זכיות האדם.

'ושאינו יודע לשאול' הוא בגלות המר שאינו יודע כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר 'את פתח לו'. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים היא בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחינת אלו בכל אחד מישראל. ונקודת בנים, שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי

עולם הזה ועניניהם.

(שפת אמת ויקרא, לפסח שנת תרל"ד)

 

אני מציע לראות את הרמז ל-4 הבנים כהצגת שני גשרים או שני אופנים בסיסיים של קשר עם

אלהים ושלילתם. החכם

מייצג את המפגש עם אלהים כמקום, ואילו הרשע את הקושי שבמפגש הזה. התם מייצג את המפגש עם האל כנותן תורה לעמו ישראל,

ואילו הבן שאינו יודע לשאול את הקושי שבמפגש הזה.

(מתוך: גבריאל שטרנגר, מסע אל החירות – ליל

הסדר כתהליך צמיחה, עמ' 77)

 

'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל

אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי

מֵאֶחָיו.

וַיִּפֶן

כֹּה וָכֹה,

וַיַּרְא כִּי אֵין אִיש, וַיַּךְ אֶת

הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ

בַּחוֹל'.

 ארבע הפעולות אשר

פעל משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה אלוהית, רם המעלה, אשר לא יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל: (א) אשר היותו בבית המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את המצרי אשר היה מכה את אחד מאחינו העברים,

(ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו, (ד) והצלתו לשבע בנות כהן מדין מיד רועים וחמסנים.

ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל

את אחיו מיד עושקיהם נפש.

ובפרט באותם מקומות אשר אחינו שם מדוכאים ומעונים מבניבליברית. וכן גם בהיות אחד מאחינו בית ישראל עושק,

אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק,

גם בהיות הנעשק נכרי ראוי גם כן בבוא מעשה כזה לעמוד לימין

הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור יש ללמוד גם כן שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו ועושר וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל

הממשלה, אל יהיה

חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי, ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס, המאה ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל

ונועם ציון, באדיבות

העורכים)

 

 

קול קורא

בימים אלה החלטנו לחדש את פעילותנו, יהודים שומרי מצוות

הסבורים כי הגשמת הציונות הדתית בימינו מחייבת שקידה על דמותה היהודית של החברה

בישראל, שלומה, ורמתה המוסרית והחברתית.

אנו מאמינים כי חביב כל אדם שנברא בצלם, כולל ערבים וכולל להט"בים.

אנו מאמינים כי תורת ישראל מחייבת אותנו לשמור על זכויות

האדם והאזרח של כולנו.

מתוך אמונה כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום

אנו מאמינים כי חובת כולנו היא "בקש שלום ורדפהו".

צאו מהבדידות ומהקיטורים והצטרפו אלינו.

מעוניינות/ים לפעול ציבורית להגשמת המטרות של עוז ושלום?

צרו קשר עם לאה שקדיאל, 0523911181, moshelea@netvision.net.il

קיימים חמישה סניפים

ברחבי הארץ שקיימו לאחרונה מפגשים במוצאי שבת ופעילויות

נוספות

במרחב הוירטואלי: : ניתן לפנות אלינו למייל ozveshalom.netivotshalom@gmail.com;

בפייסבוק: http://tinyurl.com/oznetivot

ובטוויטר: twitter:@ozveshalom

הנהלת העמותה

"עוז ושלום" החליטה לחזור לגביית דמי חברות, בסך 40 ₪ לשנת 2016, ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום – העברה ישירה לבנק

לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

 

ולסטודנטים – 20 ₪. התשלום – העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין רכזת המשרד מייל המודיע על העברת

התשלום, כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

כדאי לכם – רק משלמי דמי חברות יהיו בעלי זכות הצבעה באסיפת

חברים שאנו מתכננים! ובכלל, תרמו לעוז ושלום עוד היום, וקבלו פטור ממס לפי סעיף

46א

 

 

עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום

תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת

ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם

שנברא בצלם

שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה חיונית בחיי הפרט והכלל.

כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת נפש לימות המשיח. עלינו

לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על כבוד הדדי ושיתוף פעולה

– "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". שלום אמת לא

ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" חל

גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.

חביב אדם שנברא בצלם – מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם-

יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש"

אינה רשאית לכפות את שלטונה על אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל זכויות פוליטיות,

לצד מתיישבים יהודים בעלי זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת

רבת השנים על העם הפלשתינאי מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו הדמוקרטיים, מערערת

את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות בשני הצדדים

ומנציחה את הסכסוך ושפיכות הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת החיים, שלום

הבריות וכבוד הבריות לראש סולם העדיפויות של הציונות הדתית – "שאין משפטי

התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".

הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך

בינינו ובין הפלשתינאים מסכסוך לאומי לסכסוך בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את

הפיכת האמונה הדתית לתביעה לשלטון על מקום, יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום

קדוש ראוי לו שלא יהיה בבעלותו של אף גורם אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.

גאולת העם בארצו – ציונות של אמת חותרת לא רק לגאולה הארץ, אלא

לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר העדיפויות הלאומי – הקצאת משאבים

לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח סובלנות דתית ופוליטית.

 

 

קוראים יקרים

 

אנחנו זקוקים לעזרתכם על מנת שנוכל להמשיך את מפעל

"שבת שלום" על הוצאותיו הצנועות,

הכוללות הדפסה והפצה.

המחאות לפקודת עוז ושלום (לציין שהתרומה היא עבור שבת שלום)

ניתן לשלוח לידי מרים פיין, דוסטרובסקי 9, ירושלים,

933806

ניתן גם לתרום באמצעות העברה ישירה לבנק לאומי סניף 912 מספר חשבון 09973803.

לא לשכוח לשלוח למרים פיין, רכזת המשרד, מייל המודיע על

העברת התשלום,

כדי שהיא תוכל לעקוב אחר התשלומים – ozveshalomns@gmail.com.

התרומות מוכרות לצורך פטור ממס לפי סעיף 46א

להפצת המהדורה המודפסת, לקבלת המהדורה האלקטרונית

ולבירורים:

052-3920206 ozveshalomns&gmail.com

עורך אחראי – פנחס לייזר; מזכירת המערכת – מרים פיין

לתגובות ולתיאום דברי תורה:  pinchas.leiser@gmail.com

עוז ושלום – נתיבות שלום

http://www.netivot-shalom.org.il