פסח תשע"ה (גליון מספר 896)




פסח

גליון מס' 896 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים

 תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי

כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

 לְמַעַן תִּזְכֹּר

אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ

(דברים ט"ז, ג')

 

לחם עני – לחם שמזכיר את

העוני שנתענו במצרים.

(רש"י שם, שם)

 

כי בחפזון יצאת בחפזון מצרים,

שהוכו ונחפזו, ובחפזון ישראל שנחפזו לצאת, ולא הספיק בצקם להחמיץ, כדכתיב "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם", 'למען

תזכור את יום צאתך מארץ מצרים' – ותשתעבד למקום בכל לב. לחם עוני – דרך

עני כשנותנין לו מעט קמח, אין לו כלי להחם בו חמין ללושו, ולא מקום לחמץ, אלא בוללו במעט מים צונן

וזורקו בתנור או בכירה. ורבותינו דרשו "לחם עוני" – לחם שעונין עליו דברים, כדכתיב

"כי ישאלך בנך", וגם דרשו רבותינו: מה דרכו של עני הוא אופה ואשתו

מקטפת, אף כאן כן תעשו, למהר שלא יחמיץ. ומפרש "לחם עוני", לחם שנאכל באנינות,

לאפוקי מעשר שני שאינו נאכל אלא בשמחה, וממעטין נמי עיסה שנילושה ביין

ושמן ודבש, וחלוט ואשישה, שהם מצה עשירה. ויש ממעטין

ביכורים משום – "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", וביכורים אינם נאכלים בכל

מושבותיכם אלא בירושלים.

(רבי

יוסף בכור שור שם, שם)

 

חג שמח

לכל קוראינו ולכל בית ישראל

 שנזכה

לקיים בזמן חירותנו את הכתוב:

וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל כֵּן

אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא תַעֲשֹׁק

שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

 

 

קושיית הקושיות

חיים ויצמן

משפחת ויצמן מקדישה גיליון זה של "שבת שלום" ודברי

תורה אלו

לזכר בננו ואחינו נאות ז"ל שנלקח מאיתנו בדמי ימיו

 בחג הפסח לפני ארבע שנים.

ארבע

הקושיות מופיעות בהגדה לפסח כהקדמה ל-"מגיד" וכאבות-טיפוס לשאלות

האמורות להישאל במשך כל ליל הסדר. מנהגים ממנהגים שונים הנהוגים במהלך הסדר אמורים

לעורר שאלות, וכדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה: צריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי

שישאלו התינוקות. לפני כשני עשורים, כשילדיי היו קטנים, ראיתי לא פעם שהשיטה

מוצלחת. שנה אחת החלטנו לאמץ מנהג שמקורו בגמרא – לעקור את השולחן (להוציא את קערת

הפסח והמצות) אחרי ה-"יחץ". מקור המנהג הוא בית מדרשו של ר' ינאי: "למה

עוקרין את השולחן? אמרי דבי

רבי ינאי: כדי שיכירו תינוקות וישאלו".

באותו

ליל סדר, בני הצעיר נאות, שהיה עסוק בענייניו שלו בזמן קדש, ורחץ, כרפס, ויחץ,

פתאום שם לב למה שקורה סביבו ושאל בקול רם: "למה אתם עושים את זה?" ובזה

פטר את עצמו מאמירת "ארבע הקושיות" (פסחים קטז, ע"א),

והעביר את הכבוד להוביל את המסובים בשירת הקושיות הלאה.

שאלתו

של נאות היא קושיית הקושיות, קשה יותר מהקושיות הרשמיות. האמת היא שניכר שארבע

הקושיות שבהגדה שלנו (בנוסף לשאלה על קרבן הפסח שנעקרה מההגדה) נוסחו ומוקמו בטקסט

לא על ידי ילדים, אלא על ידי בחורי ישיבה. הן עוסקות בדקדוקי מנהג והלכה – למה

מטבילים פעמיים (אבל בינתיים הטבלנו רק פעם אחת), למה דווקא מרור ולא שאר ירקות

(אבל רק לפני רגע אכלנו לא מרור אלא ירק אחר), למה אוכלים מצה ולא חמץ (עדיין לא

אכלנו לא מזה ולא מזה), למה מסובין (במשפחתינו, לפחות,

הילדים לא ישבו – לא בימי חול ולא בשבתות – אלא, אם בכלל ישבו סביב השולחן, אימצו

לעצמם כל מיני תנוחות מוזרות). אחרי היחץ, רגע לפני

המגיד, בעצם שום דבר לא קרה עדיין לעורר אל שאלות הילדים, וגם אם היו שואלים לא

היו שואלים את השאלות האלו.

השאלות

של ילדים הן בדרך כלל הרבה יותר נוקבות. "למה אתם עושים את זה?" היא

בעצם שאלת השאלות. ומעניין הוא שזו היא בעצם שאלת הבן התם: "מה זאת?"

כאשר הוא מצביע – על מה? מן הסתם לא על קרבן הפסח, אלא על סט צלחות המוזר והלא

מוכר, סידור הפרחים הלא כל כך מוצלח שאחותו מתגאה בו, או הדודה שנדבק לה עלה

פטרוזיליה לפה.

מעניין

שהרמב"ם מתחיל את ה-"מגיד" שלו ב-"מורה נבוכים" בשאלה

דומה. בחלק א' פרק ס"ג, העוסק במעמד הסנה הבוער, הרמב"ם מזכיר את שאלתו

של משה לאחר שהוא מקבל את משימתו מהקב"ה. הוא אמור לחזור למצרים ולבשר לבני

ישראל שה' הולך להוציא אותם משם. משה מעלה קושייה: "ואמרו לי: מה שמו? מה

אֹמר אליהם?" (שמות ג' י"ג). התשובה שמשה מקבל היא: "אהיה אשר אהיה,

ויאמר כה תאמר לבני ישראל: אהיה שלחני אליכם". משה מפקפק. לא נראה לו שהתשובה

הזאת באמת תספק את שאלתם של בני ישראל. ולאחר שהקב"ה מפרט את דרכי הגאולה,

הנחלת ארץ ישראל, המכות, ואת הרכוש הגדול שייקחו העבדים ממעבידיהם בזמן צאתם

ממצרים, משה אוזר עוז ומציב עוד קושיה: "והן לא ישמעו בקלי כי יאמרו לא נראה

אליך ה'" (שמות ד' א').

בימינו

לא מעט דרשנים היו משיבים לשאלה "אפיקורסית" שכזאת בהטפה לוהטת או כואבת

על הצורך באמונה שלמה. לא כך הרמב"ם. הוא אומר לאותו תלמיד אליו הקדיש את ספרו:

"הרי ברור מאוד שכך צריך לומר אל כל מי שטוען לנבואה, עד שיביא ראיה".

הוא מדגיש שהפלאים שמשה עושה עם מטהו לא ישכנעו את העם לצאת ממצרים וגם נכון עושה

העם לא להשתכנע ממיני כישוף. התגובה לנסים תהיה שאלתו של נאות: "למה אתה עושה

את זה?"

כתבתי

בשנה שעברה ש-"המרור מסמן שבני ישראל חזרו להרגיש את המרירות של העבדות.

שיבת הטעם המר הייתה תנאי מוקדם והכרחי לגאולה." נראה שהיה עוד תנאי:  כדי להיגאל, בני-ישראל גם היו צריכים לשאול. כדי לשאול את שאלתו, נאות היה

צריך להקיץ מהחלומות שהוא חלם, מאותם הדברים שהעסיקו אותו ולא הניחו לו אפילו לשים

לב שקידשנו, רחצנו את ידינו, אכלנו כרפס, וחצינו את המצה. עקירת השולחן, המעשה הלא

צפוי שדרש את תשומת ליבו, גרמה לו לשאול: "למה אתם עושים את זה?"

לאחר

עשרות ומאות שנים של עבדות בני ישראל גם היו בתרדמה. כעבדים הם חיו לא באותם

חלומות נעימים על כדורגל שמן הסתם היו חלומותיו של נאות באותו ליל סדר, אלא

בסיוטים של מחסור, תשישות, ורפיסות. ופתאום בא משהו לא צפוי, משהו שלא היה כמוהו –

בן עמרם מופיע, מאובק ורעב וצמא ממסע ארוך ממדיין לארץ מצרים דרך המדבר. הוא אפילו

לא שותה את הכוס שנותנים לו וכבר אומר להם שֶאֵל שאת שמו הם כמעט שכחו הולך להוציא

אותם ממצרים, לעשות שפטים במשעבדיהם, ולהחזיר אותם לארץ אבותיהם. הופעת משה היא

כעקירת השולחן בליל הסדר – היא גורמת לבני ישראל לראות משהו שהם לא ראו לפני-כן.

משהו השתנה אבל הם עדיין לא מבינים את העיקר – שהם הולכים להפוך מעבדים

לבני-חורין. לפני שהם יכולים אפילו לנסח לעצמם את כל השאלות המתבקשות מהשינוי

הגדול העומד לקרות בחייהם בפרטים וכעם, הם צריכים לשאול את שאלת התם: "מה

זה?" ושאלת נאות: "למה אתה עושה את זה?"

אחזור

על עיקר המסר שלי בשנה שעברה: כדי לשנות מצב, כדי לשנות את העולם, הצעד ההכרחי

הראשון הוא להכיר בכך שהעולם יכול להיות אחרת, שהמציאות הקיימת היא לא הכרחית

ומוכתבת מלמעלה. גם כיום מתקשים לא פחות מבני ישראל במצרים לראות ולהפנים את האמת

הזאת. כדי להכיר באפשרות לשינוי, צריכים להעיז לשאול.

 

 

לצאת

מהמצָרִים

שהאמת כן רק שצריך לברר זה על ידי אמונה והוא

הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור, וכל זה היה בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחינת זו ומרגיש

מיציאת מצרים של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו.

 (הרב יהודה אריה ליב אלתר מגור "השפת

אמת" – בדרשה לפסח

תרל"א)

 

 

השינוי,

השאלה והסיפור

תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם –

אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו

שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות

אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים… מתחיל

בגנות ומסיים בשבח מאי בגנות? רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו.

ושמואל אמר: עבדים היינו. אמר לו רב נחמן לדרו עבדו:

עבד שאדונו משחרר אותו ונותן לו כסף וזהב, מה עליו לומר? אמר לו: עליו להודות

ולשבח. אמר לו: פטרת אותנו מלומר 'מה נשתנה'. פתח ואמר: עבדים היינו.

(בבלי פסחים קטז

ע" א)

 

מצוה

להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר 'והגדת לבנך', לפי דעתו של בן אביו

מלמדו, כיצד? אם היה קטן או טיפש אומר

לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו

שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו

במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י

משה רבינו

הכל לפי

דעתו של בן. וצריך

לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו 'מה נשתנה הלילה הזה מכל

הלילות', עד

שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה? מחלק להם קליות ואגוזים

ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד

זה וכיוצא בדברים האלו. אין

לו בן, אשתו שואלתו, אין

לו אשה, שואלין זה את זה 'מה נשתנה הלילה הזה', ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו 'מה נשתנה הלילה הזה?'.

(רמב"ם

הלכות חמץ ומצה פרק ז)

 

 

שמחת

ההצלה אינה מבטלת את הכאב על אבדן חיי אדם

אתה מוצא שלש שמחות כתיב (כתוב) בחג (הסוכות):

"ושמחת בחגך", "והיית אך שמח", "ושמחתם

לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". אבל בפסח אין

אתה מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת, למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית, ואין אדם יודע אם עושה השנה [תבואה], אם אינו עושה,

[לפיכך אין כתוב שם שמחה]. דבר אחר, בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא

כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את

ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו. למה? משום "בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך" (משלי כד, יז).

(ילקוט שמעוני ויקרא כג,

סימן תרנד)

 

אברבנאל מסביר את מנהגנו

להטיף יין מהכוס, כאשר מזכירים את מכות מצרים בליל הסדר, בצורך לחזק

בתודעתנו את החשיבות המוסרית, בעת שמחתנו על גאולתנו, להצטער על המחיר ששילמו עליו

בני אדם אחרים, וזאת למרות שנענשו בצדק על מעשיהם הרעים, משום "בנפול אויבך

אל תשמח".

 

תכלית יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת זמן

חירותנו קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא אמנם תנאי ראשוני לחירות, אולם אף

על פי כן אין זו חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן

אין לנו "הלל שלם"

בחג בו נכשל ניסיון מימוש חירותנו…

יציאת מצרים היא גאולה ואיננה גאולה גם יחד.

היא גאולה מבחינת אתערותא דלעילא

(התעוררות שמיימית), והיא איננה גאולה מבחינת התערותא לתתא (התעוררות ארצית).

כבר בייעוד הגדול לקראת יציאת מצרים ב"ארבע לשונות של גאולה", מפורשת

ההבדלה העמוקה בין הגאולה בחינת אמצעי לבין הגאולה בחינת תכלית:

"והוצאתי, והצלתי, ולקחתי…וידעתם כי אני ה' אלוהיכם", ארבע

הראשונות הן בידי שמים, ורק האחרונה היא בידי אדם. אין מעשה התשועה הופך לגאולה

אלא אם כן הנושע משתתף במעשה לשם שמים, ואין בתשועה משום גאולה אם אין חלקו של

הנושא בה אלא להנאתו…

ארבע לשונות של גאולה שאין עימהן הסיום של

"וידעתם כי אני ה' אלוהיכם", גאולה של שקר הן מיצגות,

וקשה גאולה של שקר לישראל מאובדן האמונה בגאולה.

נפילת ירושלים וחורבן המיקדש

בידי טיטוס, ואף גזירות אדריאנוס על התורה והמצוות, לא

עקרו את היהדות אף לא מלבם של אלה שנואשו מן הגאולה וציפו שזרעו של אברהם אבינו

יכלה מאליו (בבלי בבא בתרא ס, ע"ב) ואילו פרשת

שבתי צבי ערערה את יהדותם של מאמיניו, ואף פתחה פתח להתערערותה בעם ישראל כולו.

לפיכך חייב אדם שאין לו קומוניקציה עם מה

שמאחורי הפרגוד, לנהוג זהירות יתירה לפני שהוא מכריז כי יש במאורעות של תשועה

צבאית והצלחה לאומית-מדינית משום התחלתא דגאולה (ראשית

צמיחת גאולתנו).

(י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74, 79, 82, 83)

 

 

 

החמצה ומצה/ בלה שור

ואולי באמת היה

פרי עץ הדעת

החיטה

ומאז

החוט הדק המפריד

בין החטא והחיטה

הגאוה וההכרה

 

ובערב פסחים

כשהחת נופלת

מההחמצה

ליצור המצה

יש אפשרות

לתיקון

ולגאולה

 

 

 

לקוראינו היקרים

אנחנו זקוקים לעזרתכם

בזכותכם, אנו

מצליחים בע"ה לכסות את הוצאות ההפקה הצנועות של "שבת שלום" בשנים

האחרונות ללא פרסומות.

כידוע, אנו

מפיצים את הגיליונות בכמה מאות בתי כנסת בארץ וגם שולחים אותם בדוא"ל למאות

אנשים בארץ ובעולם. ההפצה בדואר היא הדרך הזולה ביותר בין כל החלופות האפשריות

להפצה.

יחד עם זאת,

בחודש האחרון הוכפלה העלות של דמי המשלוח בדואר, ולכן נודה לכם על עזרתכם במימון

הוצאה בלתי צפויה זו.

את ההמחאות

לפקודת עוז ושלום ניתן לשלוח לעוז ושלום, לידי מרים פיין, רחוב דוסטרובסקי 9,

ירושלים 933806

התרומות

מוכרות לצורך פטור ממס. כמו-כן, כדי להקדיש גיליון, ניתן לפנות לגב' מרים פיין

בטל. 0523920206 או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

תודה על

שותפותכם במפעלנו

בברכת חג פסח

שמח

מערכת שבת

שלום

                                  עוז

ושלום-נתיבות שלום