פסח תשע"ב (גליון מספר 745)




פסח

גליון מס' 745 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה

אוֹמֵר:

כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה

דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה,

וּמָרוֹר.

(משנה

פסחים י, ה)

 

 

פסח – פסח, על שפסח על בתי ישראל, שהיו ראויים להידרס תחת כפות רגלי מידת הדין

כמו המצריים, מדהיו עובדי עבודה זרה כמותם, ואפילו הכי

(למרות הכל) הקב"ה פסח עליהם.

מצה – ומצה, על שלא הספיק בצקם להחמיץ [כך הגירסא ברא"ש] כמו שנגאלו קודם הזמן הקבוע, מדהיו

ראויים להשאר במצרים ת' (400) שנה, ונגאלו בשנת רד"ו (210), כמו כן נצטוו במצה שיאכלו לחמם קודם זמנו

הראוי.

ומרור – ומרור ע"ש 'וימררו את חייהם', שגם על המרירות שנתמרר

חיי אבותינו צריכין אנו לשבח לשמו יתברך, דקושי השיעבוד השלים מניין הת' שנה.

(תפארת ישראל /יכין/ פסחים י, ה)

 

וְיֵשׁ לְרַמֵּז שֶׁעַל

כֵּן כִּנּוּהוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּשֵׁם

כַּרְפַּ"ס. וְכָל הַמְפָרְשִׁים תְּמֵהִים

עַל זֶה. אַךְ עַל פִּי הַנַּ"ל יֵשׁ לְרַמֵּז שֶׁעַתָּה בִּיצִיאַת

מִצְרַיִם בִּתְחִלַּת הַגְּאֻלָּה שֶׁהָיוּ יִשְרָאֵל

חֲזָקִים מְאֹד מְאֹד בְּבִטָּחוֹן.

כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, וְגַם צֵדָה לֹא עָשוּ לָהֶם. וְהַכָּתוּב מְשַׁבְּחָן מְאֹד

עַל זֶה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ וְכוּ' לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר וְכוּ',

כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם. עַל כֵּן אָנוּ מַמְשִׁיכִין

עַתָּה עָלֵינוּ הַבִּטָּחוֹן בָּזֶה. כִּי אָנוּ

מַאֲמִינִים שֶׁגַּם זֶה הַמְעַט יָרָק הַכֹּל

בְּהַשְׁגָּחָה נִפְלָאָה מֵה' יִתְבָּרַךְ. וְעַל כֵּן נִקְרָא בְּשֵׁם כַּרְפַּס

שֶׁהוּא שֵׁם שֶׁל בִּגְדֵי מֶשִׁי יְקָרִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, חוּר

כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת. כְּלוֹמַר אֲנִי בּוֹטֵחַ שֶׁהַכֹּל

בְּיָדְךָ וְזֶה הַמְעַט יָרָק הוּא חִדּוּשׁ נִפְלָא

כְּמוֹ לְבוּשִׁים יְקָרִים הַנִּקְרָאִים כַּרְפַּס.

 (רבי נתן מברסלב : ליקוטי הלכות או"ח – הלכות נטילת ידים

לסעודה ובציעת הפת הלכה ו)

 

חג שמח לכל קוראינו

ולכל בית ישראל

שנזכה לקיים בזמן

חירותנו את הכתוב:

וזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד

הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם,

 עַל כֵּן

אָנֹכִי מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר הַזֶּה :

'לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר, עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ'

 

 

מרור – הסבל והתקווה

חיים ויצמן

לפני חודש חגגנו את ישועתנו מיד

המן על פי מנהג שנקבע על-ידי מרדכי ואסתר לאחר ניצחון היהודים על צורריהם. למרות האנדרלמוסיה

המאפיינת את פורים, השתלשלות הדברים היא הגיונית עד כדי כך שאינה מעוררת מחשבה כלל

– ניצחון וישועה בשנה אחת, וזיכרון וחג לדורות.

נהפוך הוא בליל הסדר. בלילה הזה,

באופן מוזר, אנחנו משתתפים בטקס שנקבע *לפני* הישועה. ליל הסדר הראשון התקיים

במצרים כשאבותינו היו עדיין עבדים. אותו ריטואל האמור להזכיר לנו על יציאתנו

מעבדות לחירות בכוח היד החזקה של הקב"ה התקיים באישון הלילה, כאשר העם המקיים

אותו אינו יודע עדיין אם הבטחת ה', כפי ששמעו אותה ממשה רבנו, אכן תתקיים. ההיגיון

אומר שליל הסדר הראשון היה צריך להתקיים, כמו חגיגת הפורים הראשונה, מיד לאחר

יציאת מצרים, או אולי שנה לאחר מכן, כדי לקבֵּע בזיכרון ובמנהגי העם את האירוע

המכונן.

ר' קלונומוס

קלמיש, המכונה ה-"אש קודש", שאל שאלה זו בגטו

וורשה בשנת ת"ש בדבריו על פרשת "בהר". מדוע, הוא תהה, בני ישראל

נצטוו לאכול מרור בפסח ראשון? הרי פשוט הוא שתכליתה של אכילת המרור היא להזכיר לנו

את סבל העבדות לפרעה. עוד במצרים היו זקוקים לתזכורת? "ואז קודם שיצאו ממצרים

לא הוצרכו להזכיר את עצמם, כיון שעוד היו במצרים", הוא מציין.

אותה שאלה ניתנת לשאול על מצות.

למצה, כידוע מההגדה, משמעות כפולה. היא גם לחם עוני, הלחם של העבדים, וגם לחם

הגאולה, הלחם שנאפה בחיפזון היציאה. אלא שבאותו לילה של מכת הבכורות

היציאה לחירות עדיין לא התרחשה, ולכן הטקס הראשון של אכילת המצה לא היה יכול להיות

תזכורת למאורע זה. ולחם עוני הוא הלחם שהיה בבתי העבדים ממילא, ולא היה צורך

להזכיר לעבדים שהם אוכלים אותו יום יום, מזה מאות שנים.

ה-"אש קודש", למוּד

הסבל והרעב בגטו, מצא הגיון בחוסר ההגיון: "אבל

נצטוו על פי פשוטו לאכול אל קרבם המרירות של אז, כדי שיזכור תמיד גם לאחר שיגאלו,

את המרירות וקבלת עול מלכות שמים שקיבלו אז על עצמם."

ר' קלונומוס

טוען כאן משהו חשוב על עצם פעולת הזיכרון. הוא מטעים שכדי לקבוע את זיכרון מרירות

העבדות בנפשותיהם של בני ישראל לדורות, היה דרוש שדור יציאת מצרים יאכל מרור

כשעודו במצרים, כשעודם עבדים. ויש שתי סיבות לכך:

הסיבה הראשונה היא שפעולת האכילה

הופכת את האכזריות של העבדות, שהיא חיצונית לעבדים עצמם, לחלק מגופם. המרור, המסמל

את הסבל, נכנס בקרבם ואותו הם נושאים איתם כשהם יוצאים ממצרים. אכילת המרור לדורות

הופכת על-ידי כך לא רק לזיכרון עמום של סבל שפעם היה בעבר הרחוק, אלא לחזרה על

מעשה שהפך את מרירות העבדות לחלק מהווייתם האינטימית של העבדים.

במילים אחרות, הזיכרון של פסח

שונה מהזיכרון של פורים; בפורים אנחנו מצֻווים לזכור ולשמוח בישועה, גם בפסח.

אבל בפסח גם מצווה עלינו לזכור את הסבל שקדם לישועה. ליל הסדר מכריח אותנו

לזכור לא רק שה' הוציא אותנו מצרים, אלא שהקב"ה גם השאיר אותנו בסבל מצרים

שנים רבות, שנים בהן לא נראתה תקווה באופק.

וכאן הסיבה השנייה שה-"אש

קודש" מציין. פעולת אכילת המרור במצרים לא רק קיבֵּע את הסבל בתוך נפשותיהם

של העבדים העומדים לצאת לחרות, אלא גם קישר לדורות את אותו סבל עם הישועה שבאה אחר

כך. הוא קבע בנפש היהודי קשר הדוק בין סבל לישועה, כך שהראשון, קשה ככל שיהיה,

אינו רק סבל גרידא, אלא סימן לגאולה. המרור הופך, אם כן, לתרופה מרה המונעת

ייאוש גמור.

השנה, חגיגת הגאולה של משפחתי

תהיה מעורבת עם מרירות כפולה. לא רק המרור שנאכל, אלא גם זיכרון ליל הסדר בשנה

שעברה, שהיה הלילה האחרון שבילינו עם בנֵנו ואחינו נאות. במוצאי החג נסע נאות

מאיתנו לפגוש חברים ולרדת לאילת ליומיים צלילה. קרתה תאונה ונאות נפגע אנושות.

מותו נקבע בשבת חוה"מ.

באותו ליל הסדר הבאתי את הדברים

שכתבתי לעיל, ומאז הרהרתי רבות על הנימה האירונית שדברים אלו קיבלו לאחר האסון.

הרי באמירת הדברים הקדמתי את קביעתה של מרירות חדשה שתהיה כעת חלק בלתי נפרד מחוויית

חג הגאולה, החג שתמיד היה אהוב עלי מכל החגים. בעת כתיבת שורות אלה, בעיצומה של שנת

האבל הראשונה במשפחתנו, עדיין קשה מאוד לראות את הגאולה. אבל ה-"אש קודש",

שאיבד אישה ובת בתופת לפני שגם הוא נלקח, זרע זרע של

הבטחת הגאולה בעצם אכילת המרור.

חיים ויצמן הוא חבר בקהילת ידידיה בירושלים

 

 

אור לארבעה עשר, בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום

שאין מכניסין בו חמץ, אין צריך בדיקה.

(משנה פסחים א , א)

 

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר – אין בודקין לא לאור החמה ולא לאור הלבנה, אלא לאור הנר [לפי שבדיקת הנר יפה

מרובה], אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר (צפניה א): 'והיה בעת ההיא

אחפש את ירושלים בנרות' ואומר(משלי כ): 'נר אלהים נשמת אדם'.

(תוספתא פסחים פרק א משנה א)

 

שנו רבותינו: אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר, על שם 'חופש כל חדרי בטן

וכו" דבר אחר: 'נר ה' נשמת אדם' – א"ר

אחא: הנפש מגדת כל דבר ודבר שאדם עושה במטמוניות בחשך ובגלוי ודפתראות

(מחברות) כתובות לפני הקב"ה על מה שבני אדם עושים.

(ילקוט שמעוני משלי כ)

 

 

שמחת החג בפסח, שבועות, ראש השנה וסוכותהיבט

אנושי ומוסרי

אתה מוצא שלש שמחות כתיב בחג: 'ושמחת

בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', אבל בפסח אין אתה מוצא

שכתוב בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם

עושה השנה תבואה אם אינו עושה , לפיכך אין כתוב שם שמחה.

דבר אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג

אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו,

למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת

אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך', ולמה כתב בה שמחה

אחת? מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונין,

אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו

יותר מממונו, אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה

יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך',

'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', 'והיית אך שמח'.

(ילקוט שמעוני ויקרא כג,

רמז תרנד)

 

אברבנאל מסביר את

מנהגנו להטיף יין מהכוס, כאשר מזכירים את מכות מצרים בליל הסדר,

בצורך לחזק בתודעתנו את החשיבות המוסרית, בעת שמחתנו על גאולתנו, להצטער על המחיר

ששילמו עליו בני אדם אחרים, וזאת למרות שנענשו בצדק על מעשיהם הרעים, משום

"בנפול אויבך אל תשמח".

'וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ

עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין

אִיש, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ

בַּחוֹל'.

ארבע הפעולות אשר פעל משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה

אלוהית, רם המעלה, אשר לא יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו

להציל: (א) אשר היותו בבית המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את

המצרי אשר היה מכה את אחד מאחינו העברים, (ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו,

(ד) והצלתו לשבע בנות כהן מדין מיד רועים

וחמסנים.

ומזה ילמד כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם נפש.

ובפרט באותם מקומות אשר אחינו שם מדוכאים ומעונים מבני-בלי-ברית. וכן גם בהיות

אחד מאחינו בית ישראל עושק, אין להעלים

עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק, גם בהיות הנעשק נכרי ראוי גם כן בבוא מעשה כזה

לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור יש ללמוד גם כן שגם בהיות

האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו ועושר וכבוד סביבו

ודבריו נשמעים אצל הממשלה, אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי,

ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס, המאה

ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל

ונועם ציון, באדיבות העורכים)

 

 

"בניסן

נגאלו ובניסן עתידים להיגאל" – על גאולת מצרים ועל הגאולה העתידית

תכלית יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת זמן חירותנו קיבלה צורת

חירות מדומה, של משהו שהוא אמנם תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן אין זו

חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו "הלל שלם" בחג בו נכשל ניסיון

מימוש חירותנו…

יציאת מצרים היא גאולה ואיננה גאולה גם יחד. היא גאולה

מבחינת אתערותא דלעילא (התעוררות שמיימית), והיא איננה גאולה מבחינת התערותא לתתא

(התעוררות ארצית). כבר בייעוד הגדול לקראת יציאת מצרים ב"ארבע לשונות של

גאולה", מפורשת ההבדלה העמוקה בין הגאולה בחינת אמצעי לבין הגאולה

בחינת תכלית: "והוצאתי, והצלתי, ולקחתי… וידעתם כי אני ה'

אלוהיכם", ארבע הראשונות הן בידי שמים, ורק האחרונה היא בידי אדם. אין

מעשה התשועה הופך לגאולה אלא אם כן הנושע משתתף במעשה לשם שמים, ואין בתשועה משום

גאולה אם אין חלקו של הנושא בה אלא להנאתו…

ארבע לשונות של גאולה שאין עימהן הסיום של "וידעתם כי

אני ה' אלוהיכם", גאולה של שקר הן מיצגות, וקשה גאולה של שקר לישראל מאובדן

האמונה בגאולה.

נפילת ירושלים וחורבן המיקדש בידי טיטוס, ואף גזירות

אדריאנוס על התורה והמצוות, לא עקרו את היהדות אף לא מלבם של אלה שנואשו מן הגאולה

וציפו שזרעו של אברהם אבינו יכלה מאליו (בבלי בבא בתרא ס, ע"ב) ואילו פרשת שבתי צבי ערערה את יהדותם

של מאמיניו, ואף פתחה פתח להתערערותה בעם ישראל כולו.

לפיכך חייב אדם שאין לו קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד,

לנהוג זהירות יתירה לפני שהוא מכריז כי יש במאורעות של תשועה צבאית והצלחה

לאומית-מדינית משום התחלתא דגאולה (ראשית צמיחת גאולתנו).

(מתוך י. ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו)

 

 

הקב"ה, כביכול, סובל עם

הסובלים

וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדין, כביכול שכינה

עמהם, שנאמר 'ויראו את אלהי

ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת בספיר' וכשנגאלו מה הוא אומר? 'וכעצם השמים

לטוהר' ונאמר 'בכל צרתם לו צר'. אין לי אלא צרת ציבור, צרת יחיד מנין? תלמוד לומר

'יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה'.

(מכילתא בא מסכת דפסחא,

פרשה יד)

 

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה: 'עצמך

פדית'.

 (מכילתא בא, צט

ע"א)

 

 

ארבעה בנים: השינוי והשאלה מתוך הגירוי החיצוני או

מתוך הבנה פנימית

וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו: "מה

נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע וכך וכך היה.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות חמץ ומצה ז, ג)

 

אמנם מה שזכרה התורה שאלת החכם בכל המצות, ושאלת הרשע דוקא אצל פסח, ושאלת התם אצל עריפת פטר

חמור, ושאינו יודע לשאול אצל מצה. לפי שכל אחד זכרה התורה במקומו

הראוי לו. כי מי שאינו יודע לשאול מפני שאינו יודע דבר, על כרחך

המצוה מוטלת עלינו לעוררו בזה ולזכותו במצות ספור יציאת

מצרים. ולכך קבעה התורה זה אצל מצה שאז המצוה לפרסם

יציאת מצרים כמו שדרשו על ואמרת אליו בעבור זה לא אמרתי, אלא בשעה שיש מצה

ומרור מונחים לפניך. והתם שהוא שואל מעצמו ואינו שואל רק כאשר יראה שינוי אינו

שואל. לפיכך קבעה התורה שאלתו אצל פטר חמור, שיראה דבר יוצא מן ההקש והשכל לערוף בהמה בחנם, וזה שינוי. ושואל על

השינוי מה זאת. ולפיכך אנו צריכין לעשות ג"כ שינוי

בליל פסח כדי שיראה התינוק שהוא תם וישאל. ואין הדבר מה שכתב כי ישאלך בנך וגו'

מחובר אל עריפת פטר חמור דוקא, רק ר"ל כאשר יראה בנך

שינוי מה במצות פסח ומצה ומרור כמו שהוא שינוי זה (עריפת פטר חמור) ויאמר

מה זאת וגו' ואמרת אליו וגו'. אבל הבן החכם, אין צריך אליו שינוי ובלא שינוי

הוא שואל. ולפיכך קבעה התורה שאלתו בכל המצות, כי החכם שואל על כל מצוה, לדעת למה צוה השם יתברך אותה.

ואילו קבעה התורה השאלה על מצות פסח מצה ומרור היה שאלתו דוקא

על מצוה זאת שרואה דבר מיוחד בה. ואין ענין זה שאלת החכם, שאינו שואל על השינוי כלל.

 (דברי נגידים

על ההגדה של פסח למהר"ל מפארג, עמוד סז)

 

 

"מתחיל בגנות ומסיים

בשבח"

בערבי פסחים (פסחים קט"ז

ע"א) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח', ולמה מתחיל

בגנות? רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך.

(נצח ישראל למהר"ל מפראג עמוד ט/א)

 

רק כך סדר הבריאה ברישא חשוכא והדר נהורא (תחילה חושך ולאחר מכן אור), כי יתרון האור ניכר מן

החושך ונעשה החושך כסא לו. ולכך מתחיל בגנות שגם הגנות הוא מכלל השבח והכונה לו.

(דובר צדק לרבי צדוק הכהן מצות עשה א)