פסח תשס"ט (גליון מספר 597)


Peace & shalom : Shabbat Shalom The weekly parsha commentary



פסח

גליון מס' 597 תשס"ט
(קישור לדף המקורי)

תני

ר' חייה: כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

בן

חכם, בן רשע, בן טיפש, בן שאינו יודע לשאול. (ירושלמי פסחים ע, ע"ב)

 

 

בכל אחד מאיתנו יש משהו מארבעת הבנים

כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא

נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה היא מכל הד' גלויות. ושאלות הללו יש בכל

איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצר הרע

מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון

השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה

'אין מפטירין כו". שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממאה טעמים. והרשע

פורק עול ממש: מה העבודה? ואומרו 'לכם' פי' מה

כוחו של בשר ודם לעבוד להשי"ת. ועל ידי זה מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה: 'בעבור זה' – פירושו: ע"י

שהוא בשר ודם ואין לו שכל כראוי, חשוב לפניו יתברך עבודתינו

יותר ממלאכי עליון.

ושאלת התם ע"י התמימות

כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו

מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה 'בחוזק יד כו"

בלי זכיות האדם.

'ושאינו יודע לשאול' הוא בגלות

המר שאינו יודע כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר 'את פתח לו'. וע"ז נותנים

השבח. שגאולת מצרים היא בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחינת אלו בכל אחד

מישראל. ונקודת בנים, שבאמת נגמר הבנין

ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם.

(שפת אמת ויקרא, לפסח

שנת תרל"ד)

 

אני מציע לראות את

הרמז ל-4 הבנים כהצגת שני גשרים או שני אופנים בסיסיים של קשר עם אלהים ושלילתם. החכם מייצג את המפגש עם אלהים

כמקום, ואילו הרשע את הקושע שבמפגש הזה. התם

מייצג את המפגש עם האל כנותן תורה לעמו ישראל, ואילו הבן שאינו יודע לשאול את הקושע שבמפגש הזה.

(מתוך: גבריאל שטרנגר – מסע אל החירות – ליל הסדר כתהליך צמיחה, עמ' 77)

 

חג פסח שמח ומשמעותי ולכל בית

ישראל,

שנזכה לקיים בזמן חירותנו את

הכתוב:

"לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר

יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה.

 וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם."

 

"וברכתם גם אותי"

אשרת שהם

ויקם פרעה בלילה, הוא וכל עבדיו וכל מצרים

ותהי צעקה גדולה במצרים

כי אין בית אשר אין שם מת

ויקרא למשה ולאהרון לילה ויאמר

קומו צאו מתוך עמי

גם אתם, גם בני ישראל, ולכו עבדו את ה' כדברכם

גם צאנכם גם בקרכם כאשר

דיברתם ולכו

וברכתם גם אותי

בחצי הלילה, צעקה גדולה נשמעת ברחבי מצרים, אין בית אשר

אין בו מת "צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה

וכמוהו לא תוסיף" (שם יא' י').

מבכור פרעה עד בכור השפחה והשבי, מוות, אֵבל, שכול,

זעקת אבות, בכי אמהות, יגון. האסון הכבד מנשוא, ההמשכיות הטבעית נגדעת, השושלות

מתפרקות, סדרי עולם וסדרי בראשית קוֹרסים, התנהלות האנושית הטבעית מתנפצת בקול

הזעקה.

ניתן לחוש את האימה, את הפחד, את הצער ואת השכול באותה

צעקה גדולה הקורעת את שמי הלילה במצרים למודת המכות. סוף העולם. פרעה יוצא ומחפש

אחר משה, אשר נשבע שלא יראה עוד את פניו – ואולי לא בכדִי הפגישה נערכת בלילה –

ולמעשה מגרש את בני ישראל ממצרים "קומו צאו מתוך עמי" כולם, ממשה ואהרון

ועד אחרון הכבשים. זעם, כעס, קצף. פרעה מגרש את בני ישראל, כולם, ומיד.

אולם בסופו של "נאום הגירוש" הנסער, הזועם,

אולי המפוחד, מתגנבת בקשה תמוהה, קטנה ומפתיעה: "וברכתם גם אותי".

זהו סיום מפתיע ותמוה ליגון, לכעס לשצף הקצף של הנאום. מה טמון באותה

"בקשה" ? מה צפון בה?

רש"י כדרכו, בפשט: "התפללו עלי שלא אמות, כי

אני בכור". כאומר – 'המוות מתדפק על דלתי, גם בביתי,ואני, מלך הארץ ואלוהיה

מבקש מכם שתברכו אותי שלפחות אני אוותר בחיים'.

אולי פרעה מבקש המשכיות לשושלת בדמותו שלו שכן עם מותו ומות בנו אף השושלת

המלכותית תגדע ועמה מצרים כולה.

אולם, בקריאת הפסוקים, עולה תזכורת לסיפור קודם, סיפור

של צעקה גדולה, בקשת ברכה בהקשר של בכורה – הלוא הוא סיפור ברכת יצחק את יעקב ועשיו בפרשת תולדות:

כשמוע עשיו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד ויאמר

ברכני גם אני אבי…

עשיו זועק את זעקת הבכור הגזול "את בכורתי לקח והנה

לקח את ברכתי… הברכה אחת לך אבי… ברכני גם אני אבי וישא עשיו

קולו ויבך". עניין לנו בבכור המאבד את בכורתו,

הזועק זעקה גדולה ומרה, המבקש לנקום ביעקב, אולי זועם על יצחק העיוור שטעה ואינו

מסוגל לברכו – אולם מבקש מאביו בכל זאת ברכה.  מה הקשר בין שתי פרשיות אלו והאם לא במקרה ישנו

דמיון בין הפרשיות?

אולי ניתן להבין את סיפור עקשנותו של פרעה באספקלריא של

עשיו ויעקב ושל מאבק של בכורה והברכה.

'ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן' היתה בת פרעה מחבקתו ומנשקתו ומחבבתו… והיה פרעה מחבקו ומנשקו והיה נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו

(מדרש

הגדול)

סיפור מוכר זה של משה שגדל כבן פרעה, בארמונו של פרעה לצד

יורשו, ובמשחק ילדים "מאיים" על פרעה ושושלתו – מקבל תובנה שונה באמצעות

סיפור עשיו ויעקב.

יתכן, שפרעה הבין או הכיר את מורשת בני ישראל, את

סיפורי תרבותם, וידע כי הדגם של אלוהי ישראל הוא בחירה ודחייה, בחירה במנהיג,

ביורש, ודחייה של האחר, בחירה של ממשיך השושלת המבורכת, ודחיית האחר – כפי שעולה

מסיפורי קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, ובחירתו

של יוסף, בכור רחל אשר הביא את הברכה למצרים וכמעט ששלט עליה לולא פרעה עצמו קם

"ולא ידע את יוסף".

אך גם בלי להכיר את מורשת בני ישראל – אולי פרעה ראה כל

העת במשה איום על שושלתו, על בכורו ובכורתו שלו. לא בכדי ביקש להמיתו, שמח בבריחתו

למדיין, וזעם עם שובו למצרים עם מסר מאלוהי העבריים שממנו ומבחירתו כל כך חשש. אולי

חשש שמא אלוהי העברים בא למצרים עם משה, שגדל בארמון, על מנת לבחור במשה, באחֵר,

ולא בו, כמנהיגה של מצרים, כשליט, כממשיך השושלת. אולי המאבק שלו, מאבק איתנים

עקשני באלוהי ישראל בא מתוך הרצון לדחות ולהילחם ברוע הגזרה האלוהית של אלוהי

ישראל של הבחירה, השליטה וההמשכיות באמצעות משה שגדל בארמונו.

יתכן ופרעה ראה במשה לא 'מנהיג עבדים', אלא מי שבא

ליטול את שושלתו ולשלוט במקומו, ובמקום בנו במצרים. משה, "הנסיך" שגדל

בביתו, בארמונו, בא ליטול את המלוכה משושלתו כפי שעשה במשחק הילדים לפני שנים, בא

ליטול את הבכורה ואת הברכה. רק משהבין עשיו באוהל יצחק,את

עצמת כוחה של הבחירה האלוהית, את משמעות מהלך הדברים, רק משהבין שלמאבק בבחירה

האלוהית אין תכלית והוא נוצח – "ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד".

רק כשגופת בנו בכורו, ממשיכו ויורשו, היתה מוטלת

לרגליו, הבין פרעה את עצמת הבחירה האלוהית וכוחה ואת חוסר התכלית שבמאבקו מול

אלוהי ישראל, שכן שושלתו לא תמשיך. רק כאשר הזעקה מפלחת את מצרים ואת בכורו לקח – מפנים

פרעה, לרגע קט, שה' אלוהי ישראל הוא בעל הכוח, בעל הבחירה, ובעל היכולת גם לברך,

ומבקש את ברכתו, כברכת עשיו "ברכני גם אני", ומי

יודע אם לא כעשיו "וישא את קולו ויבך".

במדרש הגדול:

מכאן אתה למד שהיה פרעה יודע… שאין המקום מוחל לו לאדם

עד שיפייס חברו… הפה שאמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו…' הוא הפה שאמר 'ה' הצדיק'

כאן טמונה הכרה אמיתית, ברגע כל כך קשה, שהבחירה והברכה

אכן באה מה'.

אשרת שהם- חברה ב"מניין שוויוני

בקעה" ופרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים (פלילי)

 

 

"ליל

שמורים": מי זקוק או חייב בשמירה? ועל מי?

רבי

יהושע אומר: בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל. מנלן (מנין לנו?) אמר קרא: (שמות יב) 'ליל שמורים' ליל המשומר ובא, מששת ימי בראשית.

(בבלי ראש השנה יא,

ע"ב)

 

רבי

אבין בשם ר' יודא בן פזי

אמר: בתיה בת פרעה בכורה היתה ובתפלתו של משה נצולה, דכתיב 'טעמה כי טוב

סחרה לא יכבה בלילה נרה' (משלי לא, יח) ליל

כתיב כד"א 'ליל שמורים הוא לה' (שמות יב, מב).

(מדשר תהלים קלו)  

 

'ליל

שמורים הוא לה": מימות אביהם

היה הקב"ה מצפה לזה הלילה להוציא את בני ישראל ממצרים כמו שהבטיחם. ולישראל

הוא ליל שמורים. לדורותם: לכל דורותם

שמצפים לזה הלילה לחוג בו חג הפסח במשפטיו. שמורים לשון המתנה כמו 'ואביו

שמר את הדבר'.

(רשב"ם שמות יב, מב)

 

…ולפיכך

צוה הקב"ה שיהא גם הוא לישראל ליל שמורים לכל הדורות

שישמרו אותו לילה שלא ישנו אלא יודו ויספרו את הנסים והגבורות שעשה אלוקים לנו

באותו הלילה.

(חזקוני שמות יב, מב)

 

'ליל שמורים

הוא לה": על דרך הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה', ובסוף שמורים לכל בני

ישראל לדורותם, נראה כי הטעם בעבור שהשם שמרם, ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל בני ישראל לדורותם,

וטעם אכילת הפסח על משפטו ומצות ומרורים בלילה הזה, ויש מפרשים אותו כטעם שומרי

החומות, שלא ישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים, וככה רמזו חכמינו ז"ל

הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

(אבן עזרא שמות יב, מב)

 

חייב אדם

לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו,

עד שתחטפנו שינה… ונוהגים שלא לקרות על מטתו רק פרשת

שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן,

כי ליל שמורים הוא מן המזיקין.

(שולחן ערוך אורח חיים סימן תפא סעיף ב)

 

שמחת החג בפסח, שבועות, ראש השנה וסוכות – היבט

אנושי ומוסרי

אתה

מוצא

שלש שמחות כתיב בחג: 'ושמחת בחגך', 'והיית אך שמח', 'ושמחתם

לפני ה' אלהיכם שבעת ימים', אבל בפסח אין אתה מוצא שכתוב

בו אפילו שמחה אחת. למה? אתה מוצא שבפסח התבואה נידונית

ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה, לפיכך אין כתוב שם שמחה.

דבר

אחר: בשביל שמתו בו המצריים. וכן אתה מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין

את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין

כתוב בעצרת אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך', ולמה כתב בה שמחה אחת? מפני שהתבואה נכנסת

בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות האילן נידונין,

אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש אדם את נפשו

יותר מממונו, אבל בחג, לפי שנטלו הנפשות דימוס ביום הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות

האילן בפנים, לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', 'והיית אך שמח'.

 (ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד)

 

פסח

– זמן חירותנו?

תכלית זו [ 'זמן חרותנו']

של יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת 'זמן חירותנו' קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו

שהוא אולי תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן עדיין אין זו חירות אמיתית. העם

שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו 'הלל שלם' בחג בו נכשל נסיון מימוש חירותנו. נכון אמנם כי לאחר מעבר ים-סוף קוראים

אנו על העם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אולם מיד בהמשך מספרת לנו התורה,

כי אותה אמונה היתה לשעתה בלבד, אמונה ספונטנית הנולדת מתוך התרשמות ממה שאירע, אולם לא אמונה

הנובעת מתוך הכרת אלוהות ה', ולכן היא לא החזיקה מעמד אף לא שלושה ימים, והעם קורא

באוזני משה "היש ה' בקרבנו אם אין"

על אף היות מועד זה יום טוב לישראל שניפדה

מידי מעַנָּיו והשתחרר מעול נוגשיו, אין כל הצדקה לומר בו 'הלל שלם', שהרי טרם

אעלה בידינו להשתחרר מן השעבוד לטבע האנושי. עובהד זו

באה ללמדנו שעיקר ההודיה על הגאולה איננה מתייחסת למה שקורה לעם ישראל בהיסטוריה,

אלא למה שעם ישראל עושה בהיסטוריה, שהרי בסופו של דבר כל מה שקורה הריהו אינדיפרנטי משום היותו מעשי ידי ה' בעולמו, בין אם מבחינתנו

מכנים אנו אירועים מסוימים גאולות ותשועות, וכנגדם אירועים אחרים אותם מכנים אנו

פורענויות, פוגרומים או שואה.

(מתוך י.ליבוביץ:

שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74)

 

'וַיְהִי

בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ

עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין

אִיש, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ

בַּחוֹל'.

ארבע

הפעולות אשר פעל משה רבנו מגידים לנו גדול רוממות נפשו: מלא רוח גבורה אלוהית, רם

המעלה, אשר לא יוכל להביט את העוול והחמס, ומציל היה בכל מה שאפשר לו להציל: (א)

אשר היותו בבית המלכות, הלך לראות מצב אחינו בית ישראל, (ב) והכאתו את המצרי אשר

היה מכה את אחד מאחינו העברים, (ג) ותוכחתו לעברי הרשע המכה את רעהו, (ד) והצלתו

לשבע בנות כהן מדין מיד רועים וחמסנים.

ומזה ילמד

כל בר לבב ובעל נפש יקרה להיות עומד בפרץ להציל את אחיו מיד עושקיהם

נפש.

ובפרט באותם

מקומות אשר אחינו שם מדוכאים ומעונים מבני-בלי-ברית. וכן גם בהיות אחד מאחינו בית

ישראל עושק, אין להעלים עין וראוי לעזור ולהושיע את הנעשק, גם בהיות הנעשק נכרי

ראוי גם כן בבוא מעשה כזה לעמוד לימין הנעשק כי תועבת ה' כל עושה עוול. ומן האמור

יש ללמוד גם כן שגם בהיות האדם בהשקט ובטחה, שלום ונחת באהלו

ועושר וכבוד סביבו ודבריו נשמעים אצל הממשלה, אל יהיה חושב בלבבו לאמור הנה שלום באהלי, ומאי איכפת לי בזולתי, מן אחי או מן כל העולם כולו.

(הרב משה כלפון, 'דרכי משה', ג'רבא, תוניס,

המאה ה-19, מתוך: 'הלילה הזה' – הגדה ישראלית בעריכת מישאל

ונועם ציון, באדיבות העורכים)

 

 

 

קוראים יקרים

בעזרת השם, בעזרת תמיכה נדיבה מקרן שוחרת שלום

ובעזרתכם

אנו מצליחים להפיץ את גיליונות שבת שלום מאז שנת

תשנ"ח

למאות בתי כנסת ולקוראים רבים בארץ ובעולם, בעברית

ובאנגלית

 וזאת

ללא תשלום וללא פרסומות

אנו חושבים שאתם מעוניינים ששותפות זו תימשך

וכדי שנוכל להמשיך מידי שבוע

להפיץ תורת השלום, הצדק החברתי והחסד

שילחו המחאה בהקדם

 לפקודת

"עוז ושלום"

ל"עוז ושלום-נתיבות שלום"

ת.ד 4433

ירושלים 91043

התרומות פטורות ממס

לפרטים (הקדשת גיליון וכו')

מרים פיין: 0523920206

דוא"ל: ozshalom@netvision.net.il

תודה

מערכת שבת שלום – עוז ושלום נתיבות שלום