"ַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ…"

(במדבר כז', ב-ג)

"וידבר משה אל ה' לאמר" – להודיע שבחן של צדיקים שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך ציבור. "לאמר" – אין תלמוד לומר "לאמר". מה תלמוד לומר "לאמר"? אלא אמר לו: הודיעני נא אם אתה ממנה עליהם פרנסים אם לאו. עד שהשיבו הקב"ה ואמר לו: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח אלהים בו וסמכת את ידך עליו".

(ספרי במדבר פיסקא קלח)

ומודה על האמת זה משה, שנאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י כ). הקב"ה הודה על האמת, שנאמר: "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז ז) – "כן מטה בני יוסף דוברים" (שם לו ה) – "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (שם יד כ). מכאן אמרו חכמים: אשרי מי שהקב"ה מודה על דבריו.

(אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מ)

ברית שלום

בשמת חזן

בפרשה שלנו מובאים שני מקרים שבהם א.נשים שלא קיבלו את המצב הקיים- קמו ועשו מעשה וחוללו שינוי: מעשה הקנאות של פנחס ומשפט בנות צלפחד.

במקרה האחד – פנחס קם ויוצא נגד מצב חברתי ומוסרי קיים, כשכולו קנאות לה',  ועולה השאלה: מתי המצב חברתי ומוסרי הוא עד כדי כך מאוס שיש לנקוט באמצעים קיצוניים כדי להשיב את ערך כבוד האדם ואת הכבוד הרוחני?

המעניין הוא שהגמול הניתן לפנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן (ששני דודיו הגדולים הקריבו אש זרה ונספו במהלך חנוכת המשכן) הוא ברית שלום:

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.  לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

פנחס קם ועשה מעשה והשקיט את קנאת ה׳, קנאה שבתנ"ך מוזכרת לא אחת, ודווקא ברית שלום נקשרת בו.

עצם מצטייר לפנינו מחזה קשה, של אדם אלים המגיע וסכין שלופה בידו ההורג אדם בדם קר, ללא היסוס וללא משפט. כתב על כך הרב אהרון ליכטנשטיין: "המבוכה גוברת ביודענו שאותה דמות העושה את המעשה היא פנחס הכהן. פנחס, שמזרע כהנים הוא, עליהם אומר מלאכי: "וידעתם כי שלחתי אליכם את המצוה הזאת להיות בריתי את לוי… בריתי היתה אתו החיים והשלום… תורת אמת היתה בפיהו… בשלום ובמישור הלך אתי… כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (ב ד-ז).

דמותו של הכהן היא דמות של איש שלום ואמת, רצוי ונח לבריות. וכך כותב הרמב"ם: "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת א"י ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים" (הלכות שמיטה ויובל יג, יב). פנחס נכדו של אהרן הוא שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. היינו מצפים, אפוא, שחינוכו של הנכד יהיה בדרך זו של שלום וקירוב לבבות ולא של הרג, דחייה ונקמה."

אולם כנראה בדיוק זו הסיבה שנדרשת כאן ברית שלום – דווקא משום שפנחס אינו אדם קנאי במהותו והוא נדרש ברגע של שבר ויאוש לעשות מעשה שאינו על פי טבעו – מעשה של קנאות קיצונית.

הברית הזו נצרכת ונדרשת על מנת שלא יוזל בעיניו ערך החיים והמעשה שעשה לא יהפוך לדבר שבשגרה וגבולותיו לא יתערערו. החיים זימנו לו התמודדויות לא שגרתיות, וכשאדם עושה מעשה חריג – מוצדק או שלא, עליו להישמר שלא יקהו רגשותיו ולא יכהו עיניו מלכוון את עצמו ואת ליבו למקומות של שלמות ושלום.

בימים הקשים ובמלחמה שאנו נמצאים בה נדרשו רבים כפנחס לעזוב הכל ולהיות לוחמים. מלחמה היא תמיד סיטואציה קשה ומורכבת וההכרעות בה לא תמיד יכולות להיות רק מתוך מקום של שיקול דעת עמוק. ודווקא במקרים הללו צריך לאזן אחר כך את הנפש והרוח כדי לחזור לאמות המידה ולערכים המכוננים  – ברית שלום.

חכמים חיברו לפנחס את אליהו הנביא ואמרו "פנחס הוא אליהו". ובלשון הפייטן רבי דוד חסין:

כֹּוהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן הוּא / פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ / הַנָּבִיא יִקְרָאוּהוּ / הַגִּלְעָדִי הַתִּשְׁבִּי

מה שמעניין בשתי הדמויות האלו הוא שיש להן שני צדדים, מצד אחד הם קנאים ולוחמים, ומצד שני הן דמויות של שלום ושל עזרה לעם ישראל ולעניים.

הזיהוי של פנחס עם אליהו ממשיך את הקו המיוחד של החיבור הזה. אליהו הנביא הלוחם מספר מלכים  הופך להיות אליהו מבשר הגאולה אצל הנביא מלאכי (מלאכי ג, כג-כד) "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא …וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם". אליהו הוא עושה השלום בין ישראל לקב"ה, בין אבות לבנים. מדמות הלוחם הוא הופך לעושה שלום ומקבל עליו את דמותו של אהרון הכוהן. וכך עולה ומצטיירת דמות אליהו הנביא כפי שהיא בעינינו היום: במוצאי שבת, בברית מילה, בפסח ובסיפורים שונים. מעניין מקומו בברית המילה: כמשיב לב אבות על בנים, כבר בברית זוכה התינוק לגילוי אליהו כמו כן אליהו התלונן על עם ישראל שלא שמרו ברית ה', ולכן נקבע שהוא בעצמו יבוא לכל ברית מילה וְיִרְאֶה שעם ישראל שומר את ברית ה'. המנהג הוא להכין לו כיסא מיוחד שנקרא "כיסא של אליהו הנביא", ואליהו בעצמו "מלאך הברית", השומר על התינוק שלא ייפגע.

פנחס הקנאי דומה לאליהו בסיפורי המקרא, אבל לשניהם יש גם צד של שלום וצדק, כשאליהו הופך לדמות של אהבה ומבשר הגאולה.

המקרה הנוסף והמשמעותי אותו אנו קוראים בפרשה הוא המקרה של בנות צלפחד – מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה שהביאו לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים. הן ראו עוולה שנעשתה והחליטו להשמיע את קולן ולמחות, ודבריהן הובילו לשינוי בחשיבה ובמעשה. לפעמים דברים נראים לנו חסרי סיכוי, לעיתים אנו חושבות שאין כוח למילים שנשמיע, אבל מחמש בנות צלפחד ניתן ללמוד על האפשרות לחולל שינוי גם אם  הוא נראה באותו רגע רחוק מן העין.

במאמר של תמר רוס ויהודה גלמן, 'השלכות הפמיניזם על תיאולוגיה יהודית אורתודוקסית' כתוב: "עצם המודעות לאופי הפטריארכלי המובהק של המסורת, לשניותה ההיררכית, ולדימוי הגברי של האלוהים המתלווה לכל אלה, טומנת בחובה השלכות פוטנציאליות הרסניות ביותר למושגים הקיימים של התגלות התורה ואופייה השמיימי… אם התורה היא מן השמים, עליה להיות מוגנת בפני כל התניה אנושית… אם רעיון או צורה חברתית כלשהם [למשל, שלטון פטריארכאלי] משתרשים ומקוימים ביהדות הנאמנה, זהו הסימן למקורם האלוהי… כלומר כשם שאנו מתייחסים אל צורת חשיבה פטריארכלית כאל גילוי של השגחה אלוהית או כחשיפת היבט אותנטי מסוים של הקיום האלוהי, כך, מן הדין, שנתייחס באותה צורה גם אל התפתחות הפמיניזם ואל היותנו עדים להערכה הולכת וגדלה בימינו לטבע המיוחד של רוחניות נשית, ולראות גם בכך זכות דתית נדירה לגילוי חדש של הרצון האלוהי."

סיפור בנות צלפחד הוא דוגמא לדברים שנכתבו לעיל. לחוק הייתה צורה אחת לכאורה. דרך מובהקת וברורה. אבל מתוך תחושה של עוול הן צועדות קדימה ושואלות שאלה. טוענות את טענתן ומציגות מצב של חוסר צדק. המשפט עולה לערכאה הגבוהה ביותר והקב"ה בעצמו עושה תיקון מקיף לחוק. גם כאן אילולא בחרו להשמיע את קולן, למחות ולהבהיר שהן רואות עוול, לא היה מתחולל שינוי.

הנה מה שכתבה רבקה לוביץ, ב'מדרשי בנות צלפחד':

״אם אמת דיברו בנות צלפחד, מדוע לא כתבת כן בתורתך, שהרי אתה אמת ותורתך אמת ודברך קיים לעולם?

 ענה האלוהים: 'אמת מארץ תצמח' (תהלים פה, יב).

נשאלה השאלה:  וכי לא נאמר 'תורת ה' תמימה' (שם, יט, ח)?

 ענה האלוהים: כבר כתבתי בתורתי 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' (דברים יח, יג). ועוד שאמרתי: 'התהלך לפני והיה תמים' (בראשית יז, א). יש אמת היורדת ממרומים ויש אמת הצומחת מלמטה. אשרי הדור שבו פוגשת אמת של מעלה באמת של מטה. הוא שנאמר: 'אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף' (תהלים פה, יב).״

החוקים הם חוקים, אבל האמת קשורה למפגש בין החוק לאדם ובין האדם לערכים. דרוש אומץ כדי לחולל שינוי, אבל לא רק אומץ, אלא גם חזון ואפשרות לראייה אמיתית של ברירת קיומה של דרך אחרת. ובתוך כך – הברכה החשובה ביותר היא ברכת השלום. כי לא מספיק רק לזעזוע את אמות הסיפים, חשוב גם למצוא דרך לקיים את הדברים בעולם.

שנזכה לשנות במהרה את כל הדרוש שינוי ונתברך בברית שלום.

בשמת חזן – אמנית, אשת תיאטרון, יזמית וחוקרת תרבות.

"אל קנוא"

בפסוקים הראשונים של נחום, נאמר: "אל קנוא ונוקם ד'". קנוא נכתב מלא עם וא"ו. לעומת זאת, אצל אליהו נאמר: "קנא קנאתי לד'" – "קנא" כתוב חסר, בלי וא"ו. אומרים חז"ל: ללמדך שכל קנאה של בשר ודם חסרה היא, ואין לך קנאה מלאה אלא של מלך מלכי המלכים הקב"ה בלבד.

(מתוך שיחות של הרב צבי יהודה על ספר במדבר)

מהי קנאות בריאה?

מעשה קנאות איננו מעשה פשוט. קו דק ושביר מפריד בין קנאות בריאה ואידיאולוגית, לקנאות המוזנת מרגשות שליליים של נקמה ושנאה. קנאותו של פנחס היא מודל בסיסי לדיון על הקנאות, והיא מלמדת שני דברים: הראשון שבהם הוא שלעתים יש צורך בקנאות. השני הוא שהקנאות איננה נורמה. אדרבה: היא עצמה זקוקה למיתוק ולתיקון.

(הרב יובל שרלו באתר של ארגון רבני צֹֹֹֹֹהר)

מקנאות לברית שלום?

מתי קנאות מכלה ומתי יש מקום לקנאות שמביאה ל'ברית שלום'?

התשובה האכזרית היא שלא ניתן לדעת. ישנם מצבים שקנאות מכלה אותנו, ישנם מצבי משבר שבהם לא לעשות מעשה הוא עוול. אלוהי ההיסטוריה שופט אותנו. מהו רצון העם? זוהי שאלה פתוחה. מה שיכול לעזור לכוון אותנו למעשה קנאות נכון הוא הבנת המורכבות שבמציאות, ריבוי הצדדים, והנכונות לפעול מתוכם.

(לירז פרומן מתוך אתר של ארגון 'קולות')

מה נלמד מבנות צלופחד?

לפני כמה חודשים שאל אותי חבר יקר מה הסיבה לסיום התורה דווקא בפרשת בנות צלופחד. כידוע ספר דברים הוא משנה תורה, נבואת משה כפרוש ובאור התורה. התורה עצמה – ספר במדבר, מסתיים בבנות צלופחד. חייבת להיות לכך משמעות, הוא אמר.

חמשת בנות צלופחד – בנות יחידות לאביהן שנפטר – פנו, כידוע, למשה רבנו שיעניק גם להם נחלה בישראל כדי לשמר את שם אביהם, ולרשת אותו כיתר שאר המשפחות. בעולם פטריארכלי שעבדות בה היא הנורמה. עולם בו האמונה הרווחת היתה שעבדים ונשים מעצם טבעם פחותים. ההחלטה להעניק לבנות צלופחד נחלה, כיתר הגברים, היתה לא פחות מדרמה.

התורה מנחה דרך, קוד ערכי, וכל דור ודור מתמודד עם סוגיות חדשות שדורשות תשובות חדשות. ההגדרות של העם ומנהיגיו הן שקובעות את הנכון והאסור, את הטוב והרע – את המענה לסוגיות. כמו במכניקת הקוונטית, ברגע שהחלקיק בא במגע עם "הצופה" הוא מוציא אותו ממצב הסופרפוזיציה, ולמעשה מגדיר אותו. היהדות בתהליך גילוי ובירור בלתי פוסק – שכמו באירוע של בנות צלופחד – על כל דור נדרש להמשיך ולסלול את המשך דרכה של היהדות. התורה מסתיימת עם העברת השרביט לאדם.

בפרפרזה על דברי החוזה מלובלין, "לא תעשו כן לה' אלוהיכם" – כן פרושו להסכים, לומר "הן". כמו שכתוב "כן בנות צלופחד דוברות".

לא תעשו כן לה' אלוהיכם", לא צריך לומר "כן" לגזרות, למציאות סביבנו. יש מקרים שעל האדם לעמוד מנגד ולשנות. זאת הציפיה. להתקדם מתוך העבר, ועל בסיס העבר, להתמודדות עם אתגרי העתיד.

(חגי שטדלר, מהפייסבוק)