"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה"

(במדבר כז, א)

"ותקרבנה בנות צלפחד"

אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין. שכך אתה מוצא: שאמר להם אהרן, "פרקו נזמי הזהב" (שמות ל"ב, ב'), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" (שמות ל"ב, ג'), והנשים לא נשתתפו במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה וישובו "וילנו עליו [את] כל העדה" (במדבר י"ד, ל"ו), עליהם נגזרה גזירה, שאמרו לא נוכל לעלות (במדבר י"ג, ל"א), אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, מה כתיב למעלה מן הענין, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש (במדבר כ"ו, ס"ה), [איש] ולא אשה, על מה שלא רצו להכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשת מדין לפרשה זו, שמה שפרצו האנשים גדרו הנשים.

(מדרש תנחומא, פנחס ז׳)

איש אשר רוח בו

יונתן מוס

יהושע הוא המנהיג הראשון במקרא שהבחירה בו כמנהיג מנומקת. הבחירה באבות ובמנהיגים מבין השבטים אינה מוסברת בפשט המקראות. מדוע בחר ה' באברהם? מדוע בחר ה' במשה, באהרון ובמרים להוביל את העם? על תכונותיה של כל אחת מהדמויות הללו אנו למדים תוך כדי הסיפור, פעמים לפני עלייתן לגדולה, ופעמים במהלך הנהגתן. אבל לא מוסבר לנו באופן מפורש מדוע דווקא שלושת האחים האלה, בני ובת יוכבד ועמרם, נבחרו לתפקידיהם לכתחילה. כאשר ה' פונה אל משה לראשונה, הלה אף מתקשה להבין מדוע הוא נבחר: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמות ג, יא). דומה כי תגובתו של ה' לשאלה טובה זו מתעלמת מהשאלה עצמה. במקום להסביר למשה מדוע נבחר, ה' מבטיח למשה שיהיה עמו (שם שם, יב).

יהושע הינו המנהיג הראשון שממונה בעקבות בקשה מפורשת המגיעה מלמטה, ממשה,  והוא נבחר בגלל תכונה שהייתה בו. באמצע פרשתנו, משה מבקש מה' כי יפקוד "איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, טז-יז). תגובתו של ה' היא מידית: על משה למנות את יהושע בן נון כמחליפו, וכאן, שלא כמו כל תפקידי ההנהגה עד כה, מצוינת תכונה של יהושע שבגינה הוא נבחר: יהושע הוא "איש אשר רוח בו." (שם שם, יח). 

תכונה זו, הראשונה להיות מוזכרת בשעת מינוי של מנהיג, חוזרת על עצמה, בשינויים מסוימים, גם בהקשר של  מנהיגים אחרים בהמשך (לדוגמה, "ותהי על יפתח רוח ה'", שופטים יא, כט, "ותחל רוח ה' לפעמו" על שמשון, שם יג, כה). תכונה זו אינה ברורה כל צרכה. כדרכם של ביטויים עמומים, אך חשובים, היא נדרשה רבות על ידי הפרשנים לאורך הדורות. התורה, בניסוחה החסכוני הנפלא, מתמצתת בשתי מלים בלבד את מהותו של המנהיג האידיאלי: איש אשר "רוח בו".

מתוך הסבריי פרשננו לביטוי זה ה עשיר במשמעות, ניתן לחלץ כמה כיוונים עקרוניים להבנת מהותה של מנהיגות טובה שמלמדת על עמדות שונות לגבי מהות האדם. אתמקד כאן בקצרה רק בדברי שלושה מן הראשונים (המבוססים בחלקם כבר על חז"ל), ובמסגרת זו לא אכנס להסבריהם של האחרונים, הצועדים לעתים במסלולים אחרים מאלה שסללו הראשונים.

רש"י מצטט כאן את הספרי שאיש אשר רוח בו הוא אדם אשר יכול "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד." הביטוי הזה הובן בדרכים שונות ומגוונות. מתוכן נראים ביותר דבריו של הילקוט שמעוני: "שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן." במלים אחרות, תכונת המנהיגות הבולטת של יהושע, להבנת הספרי ורש"י, היא אמפתיה חברתית ויכולת התקשרות בין-אישית המותאמת לכל אדם לפי אופיו.

פירוש זה של רש"י מפורסם. פחות מוכר הוא הסברו של אבן עזרא, אולי כי הסבר זה פחות מפורש וצריך לחלצו מבין השורות. אבן עזרא כותב:

'איש אשר רוח בו': וכל איש חי יש בו רוח! רק הטעם כמו 'וחזקת והיית לאיש' (מל"א ב, ב)

אם רש"י שם את הדגש על הרוח, אבן עזרא שם את הדגש על האיש. מכאן  שהאמירה כי יהושע הוא 'איש אשר רוח בו' באה לומר שיהושע ממלא את האידיאל של "איש". הוא מגשים את הפוטנציאל האישי שלו באופן מושלם יותר מאנשים אחרים. בכל איש חי יש רוח, המאפיינת אותו. אצל יהושע הרוח הזו מתקרבת למיצויה. נקודת המוקד של אבן עזרא הפוכה לזו של רש"י: אצל רש"י המוקד הוא חיצוני, בתקשורת עם אנשים אחרים, לעומת אבן עזרא שאצלו המוקד הוא האיש עצמו וחייו הפנימיים.

דרך שלישית, מתועדת לראשונה אצל אונקלוס, ומהודהדת על ידי רלב"ג ואז על ידי ספורנו. אונקלוס מתרגם "איש אשר רוח בו"—"גבר דרוח נבואה בֵּה". הרוח כאן אינה הרוח של אנשים אחרים, ואף אינה הרוח של המנהיג עצמו. הרוח היא רוחו של ה' שיהושע מסוגל להתחבר אליה. או, כפי שכותב ספורנו:

'איש אשר רוח בו': מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין 'ובלב כל חכם לב נתתי חכמה' (שמ' לא, ו)

אין מדובר במילוי הפוטנציאל האישי הפנימי של יהושע, ואף לא ביכולתו לתקשר עם בני האדם שסביבו. התכונה שמועלית כאן על נס היא היכולת לקבל את פני ה'.

שלוש תכונות ההנהגה האלו הן בעצם שלוש תכונות אנושיות שונות הרלוונטיות לכל אדם ואדם גם אם אינו בעמדת הנהגה. מהי מהותנו? מה אמורה להיות שאיפתנו? במה טוב שנשקיע את מרצנו בזמננו הקצוב עלי האדמה? האם נתמקד במערכות היחסים שלנו עם אחרים? האם בהתפתחות הפנימית שלנו? או בקשר שלנו עם הקב"ה? מן הסתם, לא צריכה להיות בהכרח סתירה בין המוקדים השונים הללו. יהיו מי שיאמרו שמילוי הפוטנציאל האישי טמון דווקא בטיפוח הקשרים שלנו עם אחרים. ויהיו  שיאמרו שלדרגת נבואה מגיעים באמצעות התפתחות פנימית, או באמצעות עזרה לזולת.

מי היה יהושע? איזו רוח הייתה בו? ראינו שלש דעות שונות. איזו מהן היא ה'נכונה'? היות ומקובלנו ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' נוכל לומר כי 'כל התשובות נכונות'. יהושע היה בעל אישיות מפותחת שמצא חן בעיני אלוקים ואדם.

אין סיבה שמה שהיה נכון לגבי המנהיג הראשון שמצוינת סיבת בחירתו לא יהיה נכון גם לגבי מנהיגינו כיום. הבה נדרוש ונבחר מנהיגות ומנהיגים אשר רוח בם!

יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

(במדבר כז יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.

צריך לדעת אומרו קח לך, עוד אומרו אשר רוח בו וכי יש אדם שאין בו רוח, עוד צריך לדעת מה זו סמיכה. אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה שפירש אומרו קח לך פירוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו פירוש אתה ישנך שורש כל הנשמות והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אומרו אשר רוח בו פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא, וצוה ה' לסמוך ידו להעיר לרוח מהות הנשמה שבמשה, והוא אומרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל סמוכה למאמר ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות ובזה ישמעו פירוש יקבלו מאמריו, כל עדת בני ישראל פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצים ממנו.

(שם כג) וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה.

פירוש לשון צוותא שהאיר בו הוד הנשמה כמו שפירשתי למעלה במה שכתוב וסמכת, וידויק כפי זה אומרו כאשר דבר ה' ביד משה שאין משמעות למאמר זה וכי הדיבור הזה ענין הנתפם ביד, אלא פירוש כי ה' דבר שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע. עוד ירמוז אל המלכות על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות (ש"א י"ג(  דכתיב ויצוני ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו כאשר דבר ה' ביד משה פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה.

(חיים בן עטר בפרושו על התורה 'אור החיים')

חשיבות התוכחה

וזהו סוד השיב את חמתי, כי כשראה פינחס מ"ם פורח לקחה לרמ"ח לקנא קנאה ברבים, ואז השיב א"ת (א' עד ת' הוא סוד קיום כך התורה). וסוד חמת"י אותיות מ"ת, ח"י מתהפך מ"ת לח"י. על כן פנחס הוא אליהו מלאך חי לעולם. ותורת אמ"ת הייתה בפיהו. ופינחס הוא אליהו שקנא קנאת ה' ברבים בנביאי הבעל, על כן הוא המבשר למשיח, כי חורבן של ישראל היה בעבור שלא היו מוכיחים ברבים (שבת קיט, א):

          (רבי ישעיהו הלוי הורוביץ, ספר 'שני לוחות הברית', תורה שבכתב פרשת פנחס)

מנהיגות חדשה לישראל

לפני משה עמדו שלשה אנשים שהיו ראויים להנהגה, גם רוחנית וגם צבאית – יהושע בן נון, כלב בן יפנה (שאת  יכולתו הצבאית אנו מכירים מספר יהושע) ופנחס בן אלעזר הכהן שתורה מבקשים מפיו מצד אחד, ומצד שני יש בו את האומץ ליטול רומח ולהרוג נשיא שבט מישראל, וכן אנו מוצאים אותו מנהיג את מלחמת מדין כמפורש בפרשת מטות (במדבר לא', ו'): "וישלח אתם משה אלף למטה לצבא אתם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי המקדש וחצוצרות התרועה בידו".

מינוי מנהיג ע"י הקב"ה במקום משה הוא דבר מובן מאליו, אלא שגם כלב וגם פנחס עם כל עוצמתם הרוחנית והמלחמתית אין בהם את יסוד הכללות כפי שהוא מצוי אצל יהושע. אצל כלב נאמר עוד במרגלים "ויבא עד חברון" וחז"ל דורשים שפרש מן המרגלים והלך להתפלל בקברי אבות ובספר יהושע אנו מוצאים שהוא דורש את חברון כנחלה פרטית, יהושע שכנראה לא פרש מן המרגלים למרות החטא, ולכן היה צורך להתפלל דווקא עליו "י-ה יושיעך מעצת מרגלים" ברכה שכלב הפורש אינו זקוק לה. בהמשך דרכו של כלב בספר יהושע נגש כלב בפרק יד' (פס' יא'-יב') ואומר "עודני היום חזק כאשר ביום שלח אותי משה ככחי אז וככחי עתה למלחמה לצאת ולבא ועתה תנה לי את ההר הזה וגו' ", גם כאן יש ניצול של היכולת המלחמתית לצורך כבוש הנחלה הפרטית".

פנחס למרות גבורתו ואומץ לבו פעל דווקא כפרט וכיחיד, ועם כל חשיבות מעשהו לא התגלתה אצלו תכונת הצבאיות הכללית אלא רק אומץ הלב הפרטי. גם במלחמת מדין שהוא מנהיג בראשה מתנדבים המקנאים קנאת ה' יש צורך בציווי לחלק את השלל גם לעם דבר שלא נמצא במלחמות קודמות שהיו מלחמות כלליות. עתה מובן שמשה מבקש איש שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". אישיות מושלמת זו התגלתה ביהושע בן נון איש אשר רוח בו.

(הרב אהרון פרידמן – ראש ישיבת כרם ביבנה, מאתר הישיבה)

יד חזקה

'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלׇפְחָד בֶּן־חֵפֶר בֶּן־גִּלְעָד בֶּן־מָכִיר בֶּן־מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן־יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחׇגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָֽה' (במדבר כז, א)

מדוע הזכירן הכתוב בשמותיהן? יש אומרים, שנדמו חמש בנותיו של צלפחד כאצבעות ביד חזקה, כדכתיב 'היעמד לבך אם תחזקנה ידיך' (יחזקאל כב, יד). והיו הבנות כאותן אצבעות, תומכות ואוחזות ואינן מרפות זו מזו:

מחְלה מחוללת ויוצאת במחול;

נֹעה נָעה ומניעה;

חָגלה חגה לה כחוני;

מִלכה מהלכת;

תִרצה רצה.

ואין היד מממשת עצמה אלא כאשר כל אצבעותיה מחוללות מעשה. ודרשה אותה היד נחלה, ואצבעותיה – אחוזה, אחיזה של ממש. כדכתיב 'תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו' (במדבר כז, ד).

ויש אומרים: שנדמו בנותיו לאצבעות למודות מלחמה, כדכתיב 'ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה' (תהלים קמד, א). ונדמו לאצבעות שאצרו בעצמן את הכוח לשנות ולהשתנות. כדכתיב 'ואמרת בלבבך כחיו עצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז).

מַחְלָה לא מחלה על כבודה ולא ויתרה על חלקה;

נֹעָה נָעה ונעה עד שהניעה את חוק הנחלות;

חָגְלָה חגה כִּמְעַגֶּלת, עד שנשלם מעגל הצדק;

מִלְכָּה לא נמלכה בדעתה, לא הרפתה, וזכתה במלוכה יחד עם אחיותיה;

ואילו תִרְצָה תירצה ותירצה את דבריה, ולא ויתרה עד שנתרצתה.

כנגד חמש בנות דיברה תורה בפרשה…

(צביה ולדן, דרשוני כרך א', הוצאת ידיעות ספרים)