פינחס, תשפ"ב, גיליון 1260
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה, וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם, וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה', בַּעֲדַת קֹרַח. כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטן לִפְנֵי ה'.
(במדבר: כ"ז, א'-ה)
…וּרְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת לִיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן.
(בבא בתרא קי״ט א)
ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה (במדבר כז, ב). איתא בזוהר פרשת בלק (רה, ב) ביאור הענין, דבנות צלפחד דאמרו אבינו מת במדבר, וכי אחרים לא מתו במדבר. אלא רבים חולקים בזה. יש אומרים, שמקושש עצים היה, שנאמר (במדבר כז, ג) 'כי בחטאו מת'. ויש אומרים, אחד מהמעפילים היה. אבל הטענה שהיו טוענים בנות צלפחד שהיה מת במדבר שהוא היה אב לבית יוסף. ולפי שלא היה חכם בתורה כראוי, לא היה נשיא לשבטו, אף על פי שהיה אב לבית יוסף. והוא לא שמר פיו ודיבורו לפני משה, ועליו נאמר (שם כא, ו) 'וימת עם רב מישראל'. מאי 'וימת עם רב', וימותו הוה ליה למימר (היה צריך לומר). אלא הוא קאי על צלפחד שהיה עם, רצה לומר איש מעמי הארץ ולא חכם בתורה. והיינו עם רב, שלא ידע בתורה והווה רב במשפחה, רב על זרע יוסף מבני מנשה. ולפי שחטא במדבר, רוצה לומר בדיבור ממש, חשבו שמשה נוטר שנאה, ולכן קרבו עם משה לאלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי האבות, ולא דיברו עם משה אלא לפניהם. מכאן מי שחושש וירא מהדיינים, יוסיף דיינים עליהם ויצא הדין לאמתו. והם לא ידעו שמשה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא היו צריכין לירא מפניו. כיון שראה משה כך, מיד פירש עצמו מהדין ההוא. זהו שאמר הכתוב (שם כז, ה): 'ויקרב משה את משפטן לפני ה". ענוותנותו של משה הקריב את משפטן לפני ה', ודיינים אחרים שהם בעניין זה שניתוסף עליהם דיינים ונחשדים על הדין לבעל דין ההוא ואינם פורשים את עצמן מהדין ההוא, אזי אותן דיינים נקראים עזי פנים אין בהם ענווה כלל. אשרי חלקו של משה.
(שני לוחות הברית, תורה שבכתב, פנחס, דרך חיים ג׳)
פינחס נזכר, משה שכח…
פנחס לייזר
פרק כה מתאר את אשר אירע לבני ישראל בשיטים, את מעשהו הפרובוקטיבי של "איש מבני ישראל", הלא הוא זמרי בן סלוא ואת תגובתו הספונטנית של פינחס. פשוטו של מקרא כמעט ואינו מאפשר קריאה שאיננה רואה במעשהו של פינחס פעולה מבורכת, הרי היא עצרה את המגפה! גם ברית השלום הניתנת לו מתפרשת, לפי קריאה זו, כתגמול על מעשה הגבורה. פינחס עשה מעשה בשעת 'ליקוי מאורות' והציל את ישראל.
לעומת פשוטו של מקרא, מוצאים אנו בספרות חז"ל ובפרשנים מאוחרים התייחסות מורכבת יותר לפעולה הקנאית של פינחס. מחד גיסא, הופך המעשה בעיני חז"ל מתגובה ספונטנית של קנאי דתי ליישום הלכה בה נזכר פינחס לנוכח "מעשה זמרי", וכך לשון הגמרא (ירושלמי סנהדרין ט, ז):
כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן". תני: שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.
אך מאידך גיסא, בניתוח הלכתי, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל כך; יש מעין הצדקה או הבנה בדיעבד למעשהו של פינחס, אך יש גם בעייתיות רבה במעשה זה, וכך לשון הגמרא (בבלי סנהדרין פב ע" א):
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) – אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס – נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס – אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
במאמר זה, המובא בשם רבי יוחנן, יש הדגשה של כלל הלכתי ברור וחד-משמעי; אין אדם עושה דין מתוך פעולה קנאית. הספונטניות של המעשה והסיטואציה הייחודית הוציאו את פינחס "זכאי" במעשהו הקנאי. כמו-כן, ניתוח מדוקדק של הדו-שיח בין משה לפינחס מאפשרת קריאה שונה:
'וירא פנחס בן אלעזר': מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו"? אמר לו (משה לפנחס): קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (זה שקורא את האגרת יהיה שליח לביצועה) ושמואל אמר: ראה (משלי כ"א) ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.
משה, שלימד הלכה זו לפינחס, שכח אותה וגם אינו מוכן ליישם אותה. "שכחה" זו מזכירה את הסיפור המובא בתלמוד הבבלי (ברכות כח, ע"ב) על חיבור ברכת המינים על ידי שמואל הקטן:
תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁמְעוֹן הַפָּקוּלִי הִסְדִּיר שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל עַל הַסֵּדֶר בְּיַבְנֶה. אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים: כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ לְתַקֵּן בִּרְכַּת הַמִּינִים? יָרַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְתִקְּנָהּ. לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת שְׁכָחָהּ.
תמצית משנתו של שמואל הקטן מובאת במסכת אבות (ד, יט): 'בנפול אויבך אל תשמח'. לכן, אין זה מפליא שהיה לו קשה להיזכר בברכת המינים שחיבר שנה לפני כן, ואולי גם אין זה מקרי ששנה לפני כן, התנדב לחבר את התפילה, מתוך ידיעה שאולי הוא האדם הראוי ביותר, מכיוון שאין בו שנאה לאנשים.
יתרה מזו, הביטוי "לשנה האחרת" או בשנה האחרת, מצביעה על פרספקטיבה אחרת, על הסתכלות אחרת. אנו יודעים שחג החנוכה נקבע, לא מתוך החלטה רגעית, אלא "לשנה האחרת". במסכת עבודה זרה מסופר על חרדתו של אדם הראשון כאשר ראה שהימים מתקצרים, כאשר גילה שיש מחזוריות, הוא ציין בשנה האחרת גם את ימי החרדה כימים של חג והודיה. יתכן, אם כן, שאחרי שנה, בחן שמואל הקטן מחדש את הרלוונטיות ואת ההצדקה לומר ברכה זו.
ואולי גם למשה רבנו נעלמה הלכה זו, לא רק בגלל שאלתו החתרנית של זמרי בן סלוא וחולשתו, אלא אולי מפני שחשב שאין כאן אפשרות 'הלכתית' להעניש את זמרי בדיני אדם, או אולי דווקא פחד שאם יעשה זאת, זה יהיה ממקום של פגיעה אישית, או לפחות יתפרש כך. גם פרשני מקרא מאוחרים יותר היו ערים לבעייתיות הטמונה בקנאות. רבי ברוך אפשטיין, בעל פירוש "תורה תמימה" כותב:
דכיוון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן, מי יודע? אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש…
ר' ברוך אפשטיין מניח שאי אפשר להיות בטוח בטוהר מניעיו של הקנאי, וקיימת סכנה של פגיעה בהליכי משפט תקינים. הנצי"ב מפרש את ברית השלום הניתנת לפינחס לא כ"פרס" אלא כברכה שכל קנאי, כולל פנחס, זקוק לה, מכיוון שהריגת אדם פוגעת בנפשו של אדם ועל אף כוונותיו הטהורות של פינחס, אין "תעודת ביטוח" לקנאי; הריגתו של אדם פוגעת בנפשו של ההורג, אפילו אם ההריגה היתה מוצדקת לכאורה. וכך לשון הנצי"ב (הנצי"ב מוולוז'ין: העמק דבר במדבר כ"ה, י"ב):
בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.
האם ניתן להסיק מכך שכל קנאות היא פסולה? דומני שמסקנה גורפת זו אינה מדויקת, ועיון בדוגמה אחרת עשויה לאפשר לנו להבחין בין סוגםי שונים של קנאות. לעומת מעשהו הקנאי של פינחס, שהיה כרוך בשפיכות דמים ללא משפט, נתפסת שבירת הלוחות הראשונות, מעשה אלוהים, על ידי משה לנוכח "העגל והמחולות", על ידי חז"ל וגם על ידי הפרשנים, כמעשה של גבורה עילאית. למשל, פירושו של רש"י על הפסוק האחרון בתורה (רש"י דברים לד, יב):
לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) 'ואשברם לעיניכם', והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) 'אשר שברת' – יישר כחך ששברת.
פינחס וגם משה מגיבים כאשר הם רואים מעשה ומזדעזעים ממנו. בפרק כה, ז נאמר: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו". בפרשת העגל (שמות לב, יט) נאמר: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידו את הלֻחֹת, וישבר אותם תחת ההר." את מעשהו של משה מצדיקים; ההתייחסות למעשהו של פינחס היא מורכבת יותר. ואולי טמון ההבדל בין שני הסיפורים לא בלהט הדתי וההרגשה שיש צורך באמירה חזקה כדי להפסיק הידרדרות; אולי ההבדל הוא בין שבירת לוחות (מעשה אלוהים) לבין הריגת אדם (צלם אלוהים). בחפצים, אפילו אם הם מעשה אלוהים, אין קדושה; רק האדם יכול לשואף לקדושה על יד מעשיו. וכותב זאת רבי מאיר שמחה, בעל פירוש "משך חכמה" על התורה:
כל הקדושות; ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה; ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. ה' יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה; וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו; ויותר מזה, הלוחות מכתב-אלוהים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם; וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק ה' יתברך הוא קדוש במציאותו המחויבת, ולא נאווה תהילה ועבודה… כל המקומות הקדושים אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני, מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממו, עלו בו צאן ובקר.
והמדרש (איכה רבה פרשה ד) מבטא את ההבדל בין הריסת אבנים (אפילו אבני המקדש) לבין הריגת בני אדם:
כתיב (תהלים ע"ט): 'מזמור לאסף, אלהים באו גוים בנחלתך', לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר 'מזמור לאסף'?! אלא, משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו, ואת יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר?! אמר להם: מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ' ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה'.
יתכן שיש מקום, כדברי בעל תורה תמימה והנצי"ב, להתבונן במניעים של האדם הקנאי, כי הקנאות האלימה עלולה להשחית את נפשו של האדם והשנאה מקלקלת את השורה.
יחד עם זאת, האם לעתים אין לחשוש שמתינות תהפוך לרדידות או לחוסר מחויבות רצינית לרעיון? אולי אין פתרון חד-משמעי וברור לדילמה זו ועל כל אדם לקחת אחריות על החלטותיו, אך אולי ההבדל בין ההתייחסות של חכמינו למשה להתייחסות מורכבת יותר לפינחס מלמדת אותנו שגם בדורנו רצוי להפנים את העיקרון החשוב שחיי אדם עדיפים על אבנים ואדמה, שאין כל קדושה מהותית בעצמים ושהקדושה תלויה במעשיהם של בני אדם השואפים להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש?
פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.
לנשים לא היה חלק במעשה העגל ובעוון המרגלים
"ותקרבנה בנות צלפחד": אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ", ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'" והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד) "וישובו וילינו עליו את כל העדה" ועליהם נגזרה גזירה שאמרו "לא נוכל לעלות" אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
(במדבר רבה פרשה כא)
…מאמר אגדי זה מספר על מה שהיה בעבר הרחוק, אולם אין זה מן הנמנע שדבר זה יהיה בכל הדורות, ואנו עדים לכך שבמקרים רבים הגברים מקלקלים והנשים מתקנות.
(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 731)
המנהיג כרועה, כמשרת ציבור שאינו מנצל את נתיניו לצרכיו
יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.
(במדבר כז)
אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) 'אל תירא אותו'. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) 'וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו". וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) 'כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש'…
ואשר יביאם – …דבר אחר 'ואשר יביאם' – שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ.
(רש"י במדבר כז, יז)
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.
(משנה תענית ד, ו)
"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת".
(שמות פרק לב)
לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת.
(רש"י דברים לד, יב)
והעמיד צלם בהיכל – פליגי בה אמוראי בירושלמי; חד אמר: צלם של מנשה, ובבית ראשון מיירי. וחד אמר: צלם של אפוסטמוס שהיה משרי היונים ובבית שני היה.
(ר' עובדיה מברטנורא תענית ד, ו)
היו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקב"ה והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?! אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה, הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקב"ה? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב 'ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיביהו ירושלם למלכותו'. במה השיבו? שמואל בר בינא בשם רבי אחא: ברוח השיבו כמה דת מר 'משיב הרוח וידע מנשה כי ה' הוא האלהים' באותה שעה אמר מנשה: אית דין ואית דיין.
(ירושלמי סנהדרין פרק י, ה"ב)