וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד

בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף;

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.

(במדבר כ"ז, א)

"ותקרבנה בנות צלפחד", כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם, רחמי המקום; בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל,שנאמר "טוב ה' לכל,ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה).

(סיפרי פרשת בלק פיסקא קלג)

"כן בנות צלפחד דברת", יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.

(רש"י במדבר כז ז)

'למשפחת מנשה בן יוסף' – למה נאמר? והלא כבר נאמר 'בן מנשה'?! אלא, לומר לך: יוסף חיבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) והעליתם עת עצמותי וגו', ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) 'תנה לנו אחוזה'.

(רש"י במדבר כז, א)

'ותקרבנה בנות צלפחד' – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו" והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד) 'וישובו וילינו עליו את כל העדה' ועליהם נגזרה גזירה שאמרו 'לא נוכל לעלות' אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר כו) 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה' – איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

(במדבר רבה כא י)

…מאמר אגדי זה מספר על מה שהיה בעבר הרחוק, אולם אין זה מן הנמנע שדבר זה יהיה בכל הדורות, ואנו עדים לכך שבמקרים רבים הגברים מקלקלים והנשים מתקנות.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 731)

"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ"

"רוח" – המילה המנחה בספר במדבר – בעקבות מרטין בובר

רמי פינצ'ובר

"בשם 'מילה מַנְחָה" מציינים אנו מילה או שורש לשוני, החוזרים בתוך טקסט או רצף טקסטים או מסכת טקסטים חזרה רבת משמעות; המתחקה על חזרות אלה – משמעות אחת של הטקסטים מתפענחת או מתבהרת לפניו או, מכל מקום, מתגלית לו ביתר שאת.¹

המילה רוח מנשבת על פני ספר במדבר החל בפרשת סוטה: "וְעָבַר עָלָיו רוח קִנְאָה" (במדבר ה 14); ממשיך בסיפור האצלת הרוח על שבעים הזקנים: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוח אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם… וַיָּאצֶל מִן הָרוח אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים… וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוח וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ: וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוח… וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם." ומיד צמוד לו סיפור קברות התאווה: "וְרוח נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה… הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם² טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה" (במדבר יא 17 ואילך); וממשיכים אנו לפרשת המרגלים והרוח הרעה שהביאו לבני ישראל אחרי חזרתם משליחותם לארץ כנען וסופו המר של דור המדבר ומגדלור הרוח: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוח אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה" (במדבר יד 24). ומכאן לסיפור מרד קרח ועדתו כאשר משה ואהרון מנסים להציל את העם מזעם האל באומרם: "אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז 22) עד פרשתנו בה משה מצווה לעלות "אֶל הַר הָעֲבָרִים" ומתבשר על מותו המתקרב הרחק מן הארץ ומיד הוא מבקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוח בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו" (במדבר כז 16 ואילך).

למדים אנו שהרוח נעה ומנשבת בספר במדבר בין רוח קנאה לרוח תאווה, בין רוח רעה לרוח טובה, בין רוח תבוסה לרוח של עוצמה, בין האל השולט ברוחות למנהיג אנושי בעל שאר-רוח ואצילות.

אולם אסור לשכוח שלרוח ישנו גם ממד דימוני,³ אנו פוגשים את הרוח אצל שמשון (שופטים יג 25), אצל שאול (שמואל א' י 10 ו יח' 10) ובפרט בסיפורי אליהו ובהתגלות הגדולה במדבר: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוח גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוח ה' וְאַחַר הָרוח רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה" (מלכים א יט 11), רוח הקנאה מפנה את מקומה לדממה, בניגוד למשה שלאחר שבירת הלוחות – כאקט של קנאה לה' הוא עובר לשלב בקשת הרחמים "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ…" (שמות לב' 11), אליהו איננו מבין את המסר שבעקבות הקנאות צריכה לבוא מידת הרחמים, ועל כן ה' מעביר את התפקיד לאלישע.⁴

ועדיין עומדים אנו ושואלים מה פירוש הביטוי "אִישׁ אֲשֶׁר רוח בּוֹ"? ונזכרים אנו ביוסף העומד לפני פרעה ופותר חלומותיו ומראה לו את הדרך לקראת שנות הרעב, כשפרעה פונה אל עבדיו ושואל: "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוח אֱלֹהִים בּוֹ: וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ" (בראשית מא 38) וכך גם מעמד ההחלפה בסיום ספר דברים: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוח חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו". (דברים לד 9) התרגומים הארמיים מכוונים לנבואה בהסתמך על האצלת הרוח בסיפור נבואת שבעים הזקנים, זאת למרות שאין אזכור לנבואת יהושע; ואולי האצלת הרוח מעבירה גם אצילות מנהיגותית? והאם כל מה שנדרש ממנהיג הוא להיות נָבוֹן וְחָכָם?

נראה שהמפתח נמצא בצווי ה' למשה "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו… וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו". על המנהיג הממשיך לספוג את ההוד של משה. ומהו ההוד הזה? יפה הגדיר את הרוח יוחנן מופס כשכתב ש"'הרוח' היא הפוטנציאל היצירתי הגלום באדם המביא לטרנסנדנציה⁵ עצמית"⁶. כלומר, יכולת האדם להתעלות מעל נסיבות החיים הרגילות ולקבל על עצמו שליחות ותפקיד המחייבים ויתור, ונכונות להקרבה אישית וראייה רחבה הנישאת מעבר לזמנו ומקומו. ההוד הוא אפוא שילוב תכונותיו הנדירות של משה, כפי שאנו מכירים אותו מתחילת דרכו: רודף צדק ומגן החלשים, עם יציאתו מארמון המלך פרעה, ומכיר בדרישות התפקיד בענווה, במעמד ההתגלות בסנה. אך גם, כפי שמתגלה בהמשך, קנאי לשליחותו ותפקידו במעמד העגל ובזמן מרד קורח ועדתו, ולא פחות מכך רועה נאמן ורחמן לצאן, הממשי והמטפורי, שומר, דואג ומציל, ובסוף הדרך מניח את טובתו האישית ודואג ליורש בעודו בחייו. מסיכום תכונות אלו נראה שמשה הוא "אִישׁ אֲשֶׁר רוח בּוֹ" שאין בלתו.

המסר העולה מתוך הרוח של ספר במדבר היא שמנהיג יכול לקבוע את כיוון הרוח. בדומה למה שאומרים חז"ל: "אִישׁ אֲשֶׁר רוח בּוֹ" – שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (ספרי במדבר פיסקא קמ). חשוב לציין כי במדרש דומה מופיעה הדרשה באופן מעט שונה "ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו" (במדבר רבה (וילנא) פרשה כא ד"ה טו) – מנהיג שמגלה סובלנות⁷ ורחמים ומקנא ברגעי משבר במידת הצורך, מבין ללב כל אחד, ומנהיגו לפי מזגו ונטיותיו⁸.

ניתן לשלב את שתי הדרשות ולומר שמנהיג צריך לדעת איך להתנהג עם כל אדם, לפעמים צריך להלוך עם הרוח במידת הרחמים ולפעמים כנגד הרוח במידת הקנאה, כפי שמפרש בעל "העמק דבר": "אִישׁ אֲשֶׁר רוח בּוֹ" (במדבר שם). רוחו היינו דעתו – עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים.

יהי רצון שנזכה שמנהיגותינו ומנהיגינו יהיו נשים ואנשים אשר רוח הצדק, החסד, הרחמים והסובלנות⁹ מפעמת בם. נשים ואנשים שאינם דואגים להנאת עצמם, המגלים עוז רוח ודאגה לדורות הבאים.

1. מרטין בובר "דרכו של מקרא" עמ' 284 ואילך.

2. בובר בספרו "משה" עמ' 158 כותב: "הניגוד בשר-רוח הוא ששזר את שתי שרשרות המאורעות… הכוונה היא לרמז על הניגוד שבפי הנביאים בין ה"בשר" הארצי ובין ה"רוח" השמימי… הכוונה להטעים לקורא, כי שתיהן, הפעולה בטבע והפעולה בנפש האדם, מפעל עליון אחד הן."

3. ראו בהרחבה א.הראל פיש "מנהיגות קנאית: הדגם המקראי" בתוך "מנהיגות רוחנית בישראל" עמ' 32 ואילך.

4. באחרית הימים אליהו אף הוא משנה את תפקידו " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם: (מלאכי ג')

5. ניתן לתרגם – מופלאות

6. "אישיותו של אלהים" עמ'.148

7. בעקבות: אלישי בן יצחק הדף השבועי 1280 בר אילן.

8. וכפי שא. הראל פיש כותב שם עמ' 39: "המנהיג האמיתי אינו פילוסוף קר מזג ואף לא קדוש מעונה או חסיד מתבודד, אלא איש זועם וסוער. למרבה הפרדוכס, האיש הסוער והזועם הוא גם דוברה הטוב יותר של מידת הרחמים, הוא משיב חימה, הוא משכין שלום בעולם…"

9. על הסובלנות ביהדות ראו: אביעזר רביצקי, "שאלת הסובלנות במסורת היהודית: בין פלורליזם לפטרנליזם", בין סמכות לאוטונומיה במסורת ישראל (עורכים זאב ספראי ואבי שגיא), 1997, עמ' 420-396.

רמי פינצ'ובר הוא מהנדס

'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם' – מתנת השלום כפרס או כ'תרופה' נגד השחתת המידות

השלום היא טובה שאין למעלה הימנה, כי היא כוללת כל ההצלחות הרוחניות והאושר הנצחי, ולכן הברכה שנותנין הכהנים לישראל חותמת בשלום, ולפי שאין האדם מגיע בחריצותו אל המעלה הזאת אם לא יבוא לו עֵזר מן השמים, לכן בא אצלה לשון נתינה, כי היא מתנה טובה שנותן הקב"ה ליראיו, ופינחס זכה למעלה זו חלף נדיבות לבו לעשות מעשה גדול כזה שהיה מעשה צדקה, כדברי המשורר 'ותחשב לו צדקה' (תהלים ק"ו, ל"א) וידענו ששכר הצדקה הוא השלום, כדכתיב 'והיה מעשה הצדקה שלום' (ישעיה לב יז), וכך אמרו באבות: 'מרבה צדקה מרבה שלום'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר כה, יב)

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

(העמק דבר כה, יב)

"איש אשר רוח בו", שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן: וסמכת את ידך עליו, שיתברך תלמודו על ידך.

(ספרי זוטא פרק כז)

סובלנות משמעותה כיבוד התחושות האישיות של כל פרט ופרט; סובלנות משמעותה התחשבות בדעותיו וברגשותיו של כל אדם באשר הוא אדם; סובלנות משמעותה ניסיון להבין את הזולת, גם אם זולת זה נוהג בדרך החורגת מהמקובל; סובלנות משמעותה נכונות לפשרה; פשרה בין הפרט לכלל; פשרה בין הפרט לפרט. זו פשרה שאין בה ויתור על עקרונות, אך יש בה ויתור על השימוש בכל אמצעים להגשמת המטרות.

(אהרן ברק, "על הערך בדבר סובלנות", מבחר כתבים, חלק ג – עקרונות חוקתיים, 2017, עמ' 169)

ריח ניחוח, נחת רוח, רצון הא-ל

ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י במדבר כח, ח)

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

(בראשית פרק ח)

…ריח ניחוח איננו "ריח נעים" אלא: סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחֵר.

(הרש"ר הירש בראשית ח, כא)

הקרבנות – שחיטת "פרות קדושות" במסגרת המאבק נגד עבודת אלילים

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם – יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב זבחיכם' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו.'

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפז)

כתוב בתורה, כמו שפירש אונקלוס, שהמצרִים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה, לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושׂונאים רועי צאן. נאמר: 'הן נזבח את תועבת מצרים' (שמות ח', 22) ונאמר: 'כי תועבת מצרים כל רֹעה צאן' (בראשית מ"ו, 34). כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השֵדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עִזִּים. לכן קראו לשדים שֹעירים. תפישׂה זאת היתה נפוצה הרבה מאוד בימי משה רבנו: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשֹעירים (אשר הם זֹנים אחריהם)' (ויקרא י"ז, 7). לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רוב עובדי עבודה זרה שׂונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאוד. לכן אתה המוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.

כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (שם, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני.

(מורה נבוכים ג, מו – בתרגום מיכאל שוורץ)

'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' – …לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

 (עולת ראי"ה עמ' רצב)