פינחס תש"ף, גיליון 1160
אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם
(במדבר כ"ז, י"ז)
אשר יצא לפניהם. לֹא כְדֶרֶךְ מַלְכֵי הָאֻמּוֹת שֶׁיּוֹשְׁבִים בְּבָתֵּיהֶם וּמְשַׁלְּחִין אֶת חַיָּלוֹתֵיהֶם לַמִּלְחָמָה, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁעָשִׂיתִי אֲנִי, שֶׁנִּלְחַמְתִּי בְסִיחוֹן וּבְעוֹג, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"א) "אַל תִּירָא אֹתוֹ", וּכְדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה" וְגוֹ' (יהושע ה'), וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר (שמואל א י"ח) "כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם" – יוֹצֵא בָּרֹאשׁ וְנִכְנָס בָּרֹאשׁ (ספרי).
(רש"י שם, שם)
אשר יצא לפניהם – בעניין המלחמה, ואשר יוציאם בענייני הנהגת המדינה.
(ספורנו שם, שם)
אשר יצא לפניהם – "יצא ובא לפני" – איננו מורה רק על הנהגת הצבא בשעת קרב. אשר שלמה ביקש למלא את חובתו כמלך, הוא שאל מאת ה'"לב שמע לשפט את-עמך להבין בין-טוב לרע", ואם לא תינתן לו בקשה זו, לא יוכל לעשות את המוטל עליו; וחוסר יכולתו לקיים את תפקידו מבוא על ידיו בלשון "ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא" (מלכים א' ג, ז; ט). וזו היא אפוא משמעות "יצא ובא": הוא ביטוי לכלל פעילותו של אדם שהועמד בראשו של עם. יתר על כן, מצאנו ביהושע יד, יא שכלב מבחין בבהירות בין "מלחמה" לבין "לצאת ולבוא", שהרי הוא אומר "ככחי אז וככחי עתה למלחמה וצאתולבא". נמצא שהוא כולל בלשון "לצאת ולבא" לא רק את סגולת איש החיל במלחמה אלא את הכישרון הכללי לפעילות ציבורית מכל סוג. הוראת "יצא" היא: לעבור לרשות הרבים, בניגוד ל"בא" המורה על חזרה לרשות היחיד. יש צורך באיש אשר-יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם. איש זה יעבור לפני העם ויהיה להם מופת בחייו הציבוריים והפרטיים.ואשר יוציאם ואשר יביאם: בעצם המופת שהוא יציג לפניהם וגם בכח השפעתו הכללית הוא יביא לידי כך שאף הם יקיימו את כל התפקידים הציבוריים והפרטיים תוך נאמנות לחובה. העובדה שהביטוי "אשר-יצא לפניהם"וכו' אינו דן רק בהנהגה בעת קרב מוכחת גם מן האמור בסמוך: ולא תהיה… כצאן אשר אין-להם רֹעה, שהרי פעילות הרועה כוללת את הדאגה הכללית להצלחת העדר ולישעו.
(הרש"ר הירש שם, שם)
להיצמד או לדבוק בה'? – קנאותו של פנחס כהרחקה מה'
יעקב מאשיטי
מוקדש לעילוי נשמתו של ידידי
יוחנן די קסטרו ז"ל
כתוצאה ממעשה הקנאות של פינחס בסוף פרשת בלק, הקב"ה עוצר את המגיפה וקושר איתו "ברית שלום", "בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" לו ולצאצאיו. מעשה הקנאות הזוכה לברכה הינו נובע, לדבריו של אלוהים, מזה שפינחס "קִנֵּא לֵאלֹהָיו," וכפי שמפרש רש"י שם, פינחס עשה מעשה "בִּשְׁבִיל אֱלֹהָיו". כביכול כוונת הפסוקים כאן היא להצביע על מעשה גבורה של קירבה, התקרבות קנאית לה' דרך עשייה קיצונית וחסרת רחמים על מנת לעצור את העונש האלוהי. מבט לפסוקים האחרונים של פרשת בלק ובפירושים השונים יעזרו לנו לראות שפניחס הוא זה שמפריד את האדם מאלוהיו, מי שיוצר, בהתאם לתפיסתו התיאולוגית, חלל שימנע מישראל לדבוק בבעל פעור בצורה מוחלטת כפי שעבודה זרה מצווה על הפרט. קנאותו של פינחס היא באה לידי ביטוי באמצעות דקירה המכוונת "(ל)ְּתוֹךְ זַכְרוּת שֶׁל זִמְרִי וְנַקְבוּת שֶׁלָּהּ" על מנת שכולם ייראו "שֶׁלֹא לְחִנָּם הֲרָגָם". הרצח הסימבולי של פינחס מצביע על רצון לשלול את הביטויים של מיניות מופקרת ומקודשת, והינו אם כך מעשה שבא למחוק בצורה איקונוקלסטית את גשמיותה של הקרבה עם האלוהי כדרישה חסרת פשרות למרחק בין האדם ואלוהיו. וזהו מקורה של ברכת הכהונה של פינחס: לא קנאות קיצונית ולא מושכלת, אלא רצון ערני ובריא להרחיק את האדם מאלוהיו, כי רק בעזרת המרחק יכול האדם לעבוד את בוראו.
מעשי הזנות של עם ישראל עם בנות מואב מוביל את בני ישראל לבטא את צורכם לקירבה באמצעות פולחן זר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל־בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל." פעולת ההיצמדות מזכירה מייד דבקות, וכמו שמוזכר בגמרא בסנהדרין סד עמוד א, "הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל (דברים ד, ד) 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם', כשתי תמרות הדבוקות זו בזו." בהסתמך על פירוש אינטרטקסטואלי השולח אותנו לפרשת חוקת, שם כתוב "וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין־צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא," ומסגרת סוגיה בה נמתחת ביקורת על בני ישראל על היצמדותם לעבודה זרה, הגמרא מצביעה כאן על שוני מהותי בין שני מודלים ליחס לאלוהי (הבדל שאנחנו, בימינו, כבר שכחנו): היצמדות האדם לאלוהיו היוצרת הידוק הרמטי כמו זה שבין המכסה והכלי הנמצאים בתוך אוהלו של המת, מביאה לעבודה זרה כמו זו של בעל פעור. אך לפי התפיסה השניה שמוצעת כאן על ידי הגמרא, דבקות אינה פעולה של איחוד או הידוק, אלא מצב בו האדם ואלוהיו דומים לשני תמרים הדבוקים זה לזה, אך לא בחוזקה, כפי שמפרש הרב שטיינזלץ, אלא "רק נוגעות". היצמדות פגאנית מביאה את האדם, בלשונו של הרש"ר הירש, לאיטום מפני האחר מאחר:
לשון זה מורה על הקשר ההדוק עם תועבת פעור. 'פתל' מצוי ב'פתיל': חבל דק שזור מחוטים אחדים. כבר הערנו פעמים אחדות: קירבת 'פתל' ל'בתל' ו'בדל' מורה שעיקר הוראת 'פתל' איננה החיבור אלא הבידוד הנעשה כתוצאה מכך, שכן דברים שונים המחוברים זה לזה מבודדים על ידי כך מהשאר.
קירבתם של הנצמדים הינה אם כך הידוק בין האדם ואלוהיו שאינו יוצר אינטימיות, אלא אטימות ובידוד מהשאר , מהאחר. אם נפרש את דבריה של הגמרא מבלי לייחס אותם לנימה של ביקורת כלפיי בני ישראל הזונים לפולחן זר, ניתן לטעון שדבקות היא קירבה בריאה, אוהבת אך מבחינה בין שני הצדדים, המאפשרת את ייחודיותו של כל צד גם במצב של "ביחד." וכדי לחזור אל ההיבט המיני בסיפור כוזבי וזמרי, הגמרא מפרשת כאן את ההיצמדות כהזדווגות ומציעה ארוס כתחליף למודל הפגאני. כאשר האיחוד הפיזי מבטא רגע של אינטימיות והצטלבות, המחשה גופנית לפולחן שמקרב בין האדם לאלוהיו, מוצעת דרך חלופית, מורכבת יותר ואמביוולנטית, של קירבה מתוך ריחוק, של איחוד מתוך יחידאיות. ולמרות שפרשנות זו מעוותת קצת את כוונתה הפשוטה של הגמרא, הלקח חשוב עד מאוד, והוא מוטיב קבוע בזווית שלי על התורה וההווי הדתי – ה' אינו מעודד קירבת יתר לקודש, מהסיבה הפשוטה שהיא יכולה להביא לביטולו של האדם. עדיף מתח ארוטי בלתי מסופק על ההזדווגות חסרת הרסן של פולחן בעל הפעור.
ואם באמביוולנטיות עסקינן, מוטב לשים לב לדרך בה הגמרא בסנהדרין מביאה ברייתא שנושאת בתוכה מסר שונה, או אפילו מנוגד. "במתניתא תנא: הנצמדים לבעל פעור – כצמיד על ידי אשה; ואתם הדבקים בה' אלהיכם – דבוקים ממש." היצמדות, לפי הברייתא, היא ביטוי לקשר רופף כמו צמיד על ידה של אישה, קישוט אסתטי בלבד, עיטור חיצוני לחלוטין. דבריו של רש"י כאן מדויקות: "שבח הוא אצלם דדבוק משמע מחובר טפי מנצמד, צמידין אינן מחוברין ונמשכין וזזין אילך ואילך, דבוק משמע יפה יפה". במקום הקשר הרופף וחסר משמעות של האדם הנצמד לאלוהיו כפי שעושים עובדי עבודה זרה, דבקות הינה קשירת קשר הדוק, ו"יפה יפה".
אבל אולי שתי הדרכים לחבר בין האדם לאלוהיו משלימות אחת את השניה, ויכולות ליצור ערבוביה של אמביוולנטיות ופתיחות פרשנית. לקיבעון של הפולחן הפגאני, פינחס מנגיד רגע של קריעה, מעשה כוחני של ריחוק. דקירת שני הזונים באה מייד אחרי פסוק בו בני שבט שמעון – שבטו של זמרי – מיוצגים כבוכים "פתח אוהל מועד", במצבם של מי שאינם יודעים איך להגיב לזנות רליגיוזית שכזאת, והצמדות לסוג כה גשמי של הקרבה. כמי שנמצא במצבם של שני תמרים הדבוקים זה לזה, פנחס אינו יכול להכיל את ההשתוקקות להתמזגות עם האלוהי של "הנצמדים". מעשהו של פנחס הינו אקט פתאומי של מחיקה, של ניפוץ אלילים – וכדי שתהיה כהונה, כדי שתהיה ברכה ופולחן, חייב להיות ריחוק מסוים בין שני הצדדים. כדי שלא תהיה אטימות לסבלו של האחר, חייבים ליצור קרע בין האדם ובוראו. כך שכדי שהאנושיות תבוא לידי ביטוי בקשר עם האלוהי, חייבים לשלב בין הרצון להידוק והצורך לריחוק, תוך יצירת מצב של איחוד ו חיבור רופף ולא יציב. במובן זה, האנושיות יכולה לפרוח אך ורק כאשר הקשר הוא מתבסס על תזוזה, שינוי, שאלות, ספקות, תהיות וכמיהה ארוטית לאל בדומה לתשוקה הארוטית בשיר השירים. כדי שהאדם יוכל לעבוד את אלוהיו, כדי שהוא ישתוקק אליו, חייב הוא לרקוד כמו צמיד על ידה של אישה מתוך רצון להשיג מצב של הידוק.
לשאול שאלות לימדני אבי מורי עוד באיטליה, אך מי שעיצב אותי כיהודי שואל שאלות, יהודי שחותר לראות את אותו הטקסט כל פעם מנקודת מבט אחרת, ולדון בכבוד הדדי עם הזולת, היה יוחנן די קסטרו שהלך לעולמו בכ"ב בסיוון השנה בקיבוץ שדה אליהו. ויוחנן עשה זאת לא מתוך רצון להראות לי את הדרך הישרה אל האיחוד עם האל, אלא כמי שמלמד את האחר לשלב את המרחק עם ההידוק, את התזוזה מצד לצד שנגרמת מכל שאלה שעולה, עם יציבותה של הדבקות . יוחנן היה איש קביעות ותזוזה, יציבות ותנועה, והמשיך לצעוד עם כל ספר מיני רבים שהוא קרא לאורך חייו הארוכים. אתגעגע אליו אך אמשיך להיות יהודי רוקד עם אלוהיו, לא נצמד כפתיל צמיד, אלא מחבק את הזולת כמו שני תמרים.
דר' יעקב מאשיטי מלמד במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר אילן וחבר בקהילת ידידיה.
מעשה הקנאות: התייחסות מורכבת
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך (להתייעץ) אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו, פנחס נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו שהרי רודף הוא.
"וירא פנחס בן אלעזר": מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו"?אמר לו (משה לפנחס): קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (זה שקורא את האגרת יהיה שליח לביצועה) ושמואל אמר: ראה (משלי כ"א) ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.
(סנהדרין פב, ע"א)
מתוך המעשה של הריגת אדם בגלל קנאות דתית, עלול האדם להגיע לידי מצב של אטימות רגשית לגבי הרג, ופינחס הוצרך לברכה מיוחדת מאת ה', כדי שמעשה הקנאה שעשה לשם שמים, לא יהפוך אותו עצמו לרשע, שהרי הגבול בין מעשה שפיכות דמים לשם שמים, לבין שפיכות דמים מתוך פורקן ליצרים שבאדם, עלול להיטשטש… גם פינחס וגם אליהו עשו את אשר עשו משום דבקותם בה', ולא משום ששנאו את החוטאים, שהרי אדם המקנא קנאת ה' צבאות משום שנאתו את הרשעים, בכך למעשה, לא את ה' הוא עובד, אלא הוא מופעל ומושפע על-ידי יצריו ודחפיו ולסיפוקו העצמי, ואין בכך מאומה משום קנאה לה' שהיא במקרה זה הונאה עצמית.
(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 730)
לנשים לא היה חלק במעשה העגל ובעוון המרגלים
'למשפחת מנשה בן יוסף' – למה נאמר? והלא כבר נאמר 'בן מנשה'?! אלא, לומר לך: יוסף חיבב את הארץ, שנאמר (בראשית נ כה) והעליתם עת עצמותי וגו', ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר (במדבר כז, ד) 'תנה לנו אחוזה'.
(רש"י במדבר כז, א)
'ותקרבנה בנות צלפחד' – אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו" והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) 'וישובו וילינו עליו את כל העדה' ועליהם נגזרה גזירה שאמרו 'לא נוכל לעלות' אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר כו) 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה' – איש ולא אשה, על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
(במדבר רבה כא י)
…מאמר אגדי זה מספר על מה שהיה בעבר הרחוק, אולם אין זה מן הנמנע שדבר זה יהיה בכל הדורות, ואנו עדים לכך שבמקרים רבים הגברים מקלקלים והנשים מתקנות.
(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 731)
בי"ז בסיוון הלך לעולמו יצחק מאיר ז"ל, איש הציונות הדתית, איש אשר רוח בו.
להלן דברים לזכרו שכתב אחיינו דר' משה מאיר ביום פטירתו
דודי יצחק, אחיו הגדול של אבא שלי, נפטר הבוקר לבית עולמו.
יש אנשים מיוחדים, ויש אנשים מיוחדים מאוד. דודי היה אחד מה'מאוד'. אחד מאחרוני אנשי הרנסנס, אישיות צבעונית ורב גונית. משורר, סופר, צייר, מוסיקאי, מחנך אומן, פוליטיקאי, שגריר. איש שידע שפות רבות לעומקן ולנפתוליהן והשתעשע בשפה עשירה באופן יוצא דופן. השכלתו לא היתה אקדמית – למרות שלמד ספרות באוניברסיטה – אלא רנסנסית, תולדת סקרנות ויצירתיות יוצאות דופן. סיפור חייו כלל את מסע הבריחה הנועז שתכנן אביו – סבא שלי – והוציאה לאור אמו – סבתי, מסע רגלי בשלג מצרפת הכבושה לשווייץ של סבתי עם אבא שלי ואתו ודודי הצעיר בבטנה ההרה של סבתא, מסע שבשיאו עמד הוא – ילד קטון ונאם את נאומו הראשון בו שכנע את השומרים כי חובתם המוסרית וההיסטורית היא לתת להם להיכנס… מאז לא הפסיק לדבר ולחשוב וליצור, כמעיין השופע ומגבר, כפטיש יפוצץ סלע. איש תבונה נוקב, המכיר בגבולות האפשר ולא נרתע מלעמוד אל מול קירות אטומים ולחפש את החריץ ולבקוע אותם. בתהפוכות ההיסטוריה העכשווית לא תמיד היה לו מקום, קולות אחרים, קיצוניים משלו, רדודים משלו, תפשו את הבמות בהן הוא ניסה להשמיע את קולו ולפעול. אבל נצחונה של הרוח הוא לא תמיד הניצחון בפועל, והקול שהושמע עוד יישמע ויהווה מצפון למי שיטו לו אוזן.
משה מאיר