פינחס תשע"ח, גיליון 1060

וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר, שָׂרַח.

(במדבר כ"ו, מ"ו)

איור: הרי לנגבהיים

שרח בת אשר היתה מבאי מצרים ומיוצאיה; מבאי מצרים, דכתיב 'ושרח אחתם' (בראשית מו יז) ומבאי הארץ, שנאמר 'ושם בת אשר שרח' (במדבר כו מו).

(סדר עולם רבה ט, ב)


ד"א: חלילה לך. אמר אברהם: רבונו של עולם, צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו?! ואיזו היא האשה? זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, שנאמר ['ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו'] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה '(ש"ב כ טו) כיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק קראו לה ליואב, כיון שבא יואב אמרה האתה יואב ויאמר אני (שם שם יז), אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב שבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח) הלא קראת בתורה כי תקרב אל עיר וגו) דברים כ י) ולא היה לך לעשות כן, דבר [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (ש"ב כ יח) וקראת אליה לשלום וגו') דברים שם) באבל וכן חתמו וגו') ש"ב שם) ולמה תבלע נחלת ה') שם יט) כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) [ויען יואב ויאמר חלילה] )שם שם כ (ואתה שאתה רחמן ערב לך לאבד את אלו, חלילה לך מעשות כדבר הזה, ומה אמר לה יואב? לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו (שם שם כא) ,בעל מום עובד ע"ז, 'ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי') שם שם א) אמרה לו: אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר 'ושם בת אשר סרח') במדבר כו מו) אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר 'הנה ראשו מושלך איך בעד החומה' (ש"ב שם כא (וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב. אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה (שם שם כב) מהו בחכמתה? אלא אמרה להם: היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, אמרו לה? למה? אמרה להם: מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה: יטול מאתים, אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה: יטול מאה, אמרה להם: אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה: יטול עשרה, אמרה להם: אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, מיד כששמעו כך, הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר 'ויכרתו את ראש שבע בן בכרי' (שם שם). ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב"ה, בא מחמשים למ' ומן מ' לל', ומן לן' לכ', ומן כ' לי', אף זו כך. 'ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה', עליה מקלס שלמה 'טובה חכמה מכלי קרב' (קהלת ט יח) טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב, כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי מיד חזר ולא נגע בעיר, אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל?! חלילה לך!

(תנחומא בובר וירא יב, א)


  

"עד דלא ידע"

הצעה לקריאה חסידית פוסט-מודרנית במעשה זמרי ופינחס

שמואל ריינר

לזכר יעקב פווה זכרונו ברכה.

 חבר, ישר דרך, טוב רואי.

 שנזדכך ביסורים והלך לעולמו בטרם עת.

ויְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. (במדבר כה, יא-טו)

אם פינחס לא היה, היינו צריכים להמציא אותו! סיפורו של פינחס מעורר דיון חשוב מאין כמותו. בחיים הדתיים שלנו פועלים כוחות שונים; מתינות מצד אחד, וקנאות מצד אחר. אנו פוגשים בקנאות בהזדמנויות שונות ואנו נדרשים לשאלה לגבי היחס הראוי לקנאי וקנאות.האם העמדה הנכונה היא פסילה מוחלטת, או שמא יש לקנאי תרומה לחיים הדתיים.

הקנאי והקנאות מהווים אתגר לא פשוט לחברה. במעשיו מאיים הקנאי על הסדר החברתי; הוא פורץ גדר. אנו מוצאים בספרות התורנית קשר בין נדב ואביהו לפינחס ובין פינחס לאליהו. זו שרשרת של דמיות רבות הוד שפעלו מחוץ למסגרת הנורמטיבית. מאידך גיסא, הקנאי לשיטתו פועל לטובת החברה, כל מעשיו לשם שמים. הוא מעלה רעיונות שפעמים רבות נדחקים מתחת לשולחן. הקנאי איננו מתחשב באיזונים העדינים שיש בכל חברה, איזונים שפעמים רבות יש בהם ויתור ונסיגה מהאמת המוחלטת והנוקבת לטובת ערכים כמו לכידות.

פינחס מתברך: "הנני נותן לו את בריתי שלום… תחת אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל."

האם הברכה לה זוכה פינחס "ברית שלום" היא ציון לשבח? אולי היא איננה עידוד לתופעת הקנאות, אולי היא היא התרופה (ע"ע דברי הנצי"ב ב"העמק דבר"). אפילו שמעשיו של הקנאי יכולים להיות ראויים מזווית מסוימת, הם בעיתיים מזווית אחרת. בצד המחמאה, הקנאי זקוק לתיקון. פינחס זוכה לתרופה לקנאות על ידי ברית שלום, שהיא ההיפוך הגמור לתכונת הקנאות. על פי חז"ל פינחס נעשה לכהן, במקום הקנאות שהייתה בו הוא "יברך את עמו ישראל באהבה."

עד כאן הפרשנות הקלאסית לסיפורו של פינחס, שנוסחה גם על ידי פרשנים מודרניים.

הרב מרדכי יוסף ליינר מאיזבצה בעל "מי השילוח" מספר ומפרש את סיפורו של פינחס הפוך, אבל ממש הפוך מהפרשנויות המקובלות, וניתן לראות בדבריו קריאה פוסט-מודרנית. לפני שניגע בפירושו, נספר מעט על האיש. האדמו"ר מאיזביצה נולד ב-1800 בטומשוב. הוא היה תלמיד של החוזה מלובלין, ואחר כך תלמידו של ר' שמחה בונם מפשיסחה. לימים היה תלמיד חבר של ר' מנחם מנדל מקוצק. לאחר שנים של קירבה, פרש מקוצק וזאת לאחר מחלוקת על הדרך. לאחר פרישתו מקוצק,הקים חצר שונה מקוצק באיזביצה. נפטר ב-1854. תלמידיו אספו את דברי תורתו לספר הנקרא "מי השילוח". ספר זה יוצא דופן בספרות החסידית. יש בו אמירות רדיקליות מאוד עד כדי כך שיש בתי מדרש של חסידים שלא מכניסים ספר זה לספרייתם עד היום הזה.

הקטע שלפנינו הוא אחד מהקטעים שהביא צדיקים רבים מבני דורו של האדמו"ר מאיזביצה לחלוק עליו ועורר את ההתנגדות ל"מי השילוח". הוא שייך לאמירות רבות של האדמו"ר מאיזביצה שמעדיפות את "רצון ה'" על מחוייבות להלכה כפשוטה. מצד אחד "דבר ה' זו הלכה" אבל אולי יש רצון ה' "עת לעשות לה' הפרו תורתך". במקומות רבים ב"מי השילוח" עוסק האדמו"ר מאיזביצה וכך גם תלמידיו ר צדוק הכהן מלובלין במתח שבין ה"דבר" לבין "הרצון."

"מי השילוח" מתמקד במעשה זמרי. וכך הוא כותב:

…ולא יעלה חס ושלום על הדעת לומר שזמרי היה נואף ח"ו, כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה.

אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש עשר נקודות (שלבים) בזנות. הראשון מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה, היינו שהאדם מושך על עצמו יצר הרע ואחרי זה יש עוד תשע מדרגות ובכל המדרגות ניטל ממנו כח הבחירה עד המדרגה העשירית , מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו, עד שאין כבר ביכולתו לשמור עצמו יותר מזה. אז כשמתגבר עליו יצרו ועושה מעשה, אז הוא בודאי רצון ה' יתברך וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש, וזה העניין היה כאן. כי זימרי באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו, מאחר שאין בכוחו לסלק עצמו מזה המעשה.

פינחס אמר להיפך, שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה… וזה ממש עניין פינחס שהיה דן את זימרי לנואף בעלמא, על כן דן אותו "קנאים פוגעים בו" ונעלם ממנו עומק יסוד הדבר שהיה בזמרי , כי היא הייתה בת זוגו מששת ימי בראשית…

ונמצא שפינחס היה במעשה הזה כנער, היינו שלא היה יודע עמקות הדבר רק על פי עיני השכל האנושי ולא יותר. אף על פי כן ה' אוהבו והסכים עימו, כי לפי שכלו עשה דבר גדול בקנאותו ומסר נפשו" (מי השילוח ח"א פרשת פינחס ד"ה וירא)

"מי השילוח" הופך את הסיפור, אם בפשט הסיפור זימרי הוא החוטא ופינחס הוא הצדיק אצל "מי השילוח", זימרי הוא הצדיק; הוא עושה מעשה לא ראוי מזווית מסוימת,אבל בעומק כך צריך להיות. כי אי אפשר שיהיה אחרת מתוך תפיסה מסויימת של המציאות כך צריך להיות,זה רצון ה'. פינחס איננו רואה למרחוק, הוא רואה רק את המעשה ועל פיו הוא פועל כפי שהוא פועל, והורג את זימרי. לדברי "מי השילוח" פינחס הוא זה שטועה ופועל כנגד רצון ה'. לזכותו של פינחס יש לומר שהוא מוסר את נפשו על מה שנראה בעיניו קידוש ה', על כן הוא זוכה ל"ברית שלום".

האמירה של "מי השילוח" מורכבת, היא מצביעה על הבעייתיות שבקנאות. יש בקנאות מהפונדמנטליזם ועל כן היא יכולה למצוא את עצמה פועלת בשוגג נגד העניין שלה עצמה.עם כל הבעיתיות שבקנאות יש בה עוצמה רבה בכך שיש בה חיוניות וכנות ומשום כך היא זוכה לאמפתיה :"אף על פי כן ה' אוהבו."

פרשנות זו מהפכנית וקשה. תפיסת עולם זו מעוררת שאלות רבות. מהי עבירה ומהי מצווה?שהרי בעקבות המהלך הזה מתעוררת השאלה מה טוב ומה רע. האם יש כאן מצווה הבאה בעבירה בפרשנות השבתאית של המושג? ועוד שאלות נוספות בפשט הפרשה . אני מבקש לבודד את הרעיון של האדמו"ר מאיזביצה מפרשנות הפרשה ולטפל בו כדבר העומד בפני עצמו.

פעמים רבות הקנאות מתעסקת עם ה"כאן ועכשיו", היא קיצרת רואי ואיננה רואה לטווח רחוק , היא איננה מתחשבת בנסיבות. ככלל, ההתמודדות עם פונדמנטליזם הוא ביכולת לראות דברים בהקשרים רחבים של זמן ומקום. ולכן הקנאי איננו יכול להיות מנהיג, כי מנהיג נדרש לראייה ארוכת טווח. עליו לראות את ההשלכות ואת הנסיבות. המציאות הרבה יותר מורכבת ומסובכת מכפי שהיא נראית בעיני הבשר. המורכבות מבקשת מהאדם: התבונן, אולי הסיפור שונה ממה ומאיך שאתה מבין אותו?

יתכן שאת הפרשנות הזאת לקנאותו של פינחס כותב "מי השילוח" בדם ליבו. האדמו"ר מאיזביצה גדל גם בבית מדרשו של ר' מנחם מנדל מקוצק והיה שם דמות מרכזית וחשובה. הוא הכיר מקרוב חיים שיש בהם קיצוניות ותובענות בלתי מתפשרת, דפוסי התנהגות שמאפיינים את הקנאות. אולי הוא ראה בהתרחשות בקוצק השתקפות של "קנאותיה דפנחס". זאת הייתה הסיבה לפרישה לדרך אחרת עצמאית מהמקום הזה, ומההתנסות הזאת הוא מפרש את סיפורו של פינחס בתורה. יש בסיפור הזה משהו מהביוגרפיה שלו .הוא אומר לקנאי: היזהר, יתכן ואינך רואה את כל התמונה. אל תמהר לחרוץ דין בלא משפט.

אחד הפיוטים היפים בסליחות הימים הנוראים של בני עדות המזרח הוא "בדיל ויעבור" בפיוט מבקשים להזכיר את צדיקותם של אבותינו, אברהם, יצחק, ויעקב, יוסף, משה ואהרון, דוד ושלמה. בתוך הרשימה הזאת נמצא גם פינחס ולמרות הביקורת האפשרית, אנו מזכירים את קנאותו במסגרת של זכות אבות.

"רחמנא אידכר לן קימה דפינחס קנאה, בדיל ויעבור".

הרב שמואל ריינר הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע


הקנאות היא דבר מורכב והקנאי זקוק לברכת ה' שתשמור עליו

כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה: "הבועל ארמית, הקנאים פוגעין בהן". תני: שלא ברצון חכמים ופינחס שלא ברצון חכמים. אמר רבי יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".

(תלמוד ירושלמי סנהדרין פרק ט, הלכה ז)


דכיון שצריך לעשות זה ברוח אמיתית לכבוד ה', אם כן מי יודע אולי הקנאי עושה באיזו פנייה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הורג נפש שאינו מחוייב מיתה מצד הדין ממש…

(מתוך פירוש "תורה תמימה" לרבי ברוך אפשטיין)


בשכר שהניח (פינחס) כעסו וחמתו של הקדוש ברוך הוא, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב.

("העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין במדבר כ"ה, י"ב)


המנהיג הראוי

"אלהי הרוחות" למה נאמר? אמר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו .

(רש"י במדבר כז, טז)


"אשר רוח בו": כאשר שאלת, שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

(רש"י שם, שם, יח)


יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

(במדבר כז)


אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג, שנאמר (במדבר כא, לד) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע, שנאמר (יהושע ה, יג) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז) כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש…

ואשר יביאם – …דבר אחר 'ואשר יביאם' – שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי, שאיני מכניסן לארץ.

(רש"י במדבר כז , יז)


ריח ניחוח, נחת רוח, רצון הא-ל

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם: זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה'; כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם, שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם… עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'.

(במדבר כח, ב-ו)


ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י במדבר כח , ח)


וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

(בראשית פרק ח)


…ריח ניחוח איננו "ריח נעים" אלא: סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחֵר.

(הרש"ר הירש בראשית ח, כא)


לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם – יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)


לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב זבחיכם' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו.'

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפז)


חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב – בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.