פינחס תשע"ז, גיליון 1011

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ, לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט.

(במדבר כו, נה-נו)

איור: הרי לנגבהיים

 

חלוקה שוויונית?

לשמות מטות אבותם – אלו יוצאי מצרים, שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה; האחד נטל חלק אחד והשלשה נטלו שלשה, שנאמר 'לאלה תחלק הארץ' חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחילקו הכל בשווה. וזהו שנאמר 'לשמות מטות אבותם ינחלו'. שאחר שנטלו הבנים חילקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואילו מתחילה חילקוה למנין יוצאי מצרים, לא היו נוטלין אלו הד' אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ד' חלקים.

אך בגורל – יצאו יהושע וכלב וכה"א (שופטים א) ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה ואומר (יהושע יט) ע"פ ה' נתנו לו את העיר אשר שאל.

מטות אבתם – יצאו גרים ועבדים.

(רש"י שם, שם)

בין רב למעט – הכוונה שלא יתנו לשבט אחד רב האוכלוסין מקצת חלקו במחוז טוב ונבחר, ומקצתו במחוז אחר שאינו כך, אלא יתנו לכל שבט נחלתו הראויה לו סמוכה ומתחברת בין שיהיה רב האוכלוסין או מעט האוכלוסין,באופו שישב כל השבט יחד ולא יפרד קצת מקצתו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)


 

מה היה אחרי המגיפה?

 יוסי הטב

דרשה זו מוקדשת לידידנו היקר, העורך שלנו פנחס לייזר

 שגם כרת ברית עם השלום.

"וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה…" (במדבר כו, א). פרשה פתוחה, פתוחה לניחושים, פתוחה לפירושים, פתוחה לעתיד. המסר העיקרי והראשוני הוא שאחרי המגיפה: "ויהי", קורה משהו, ההיסטוריה ממשיכה, עם ישראל חי. לא כולם מתו במגיפה הזו, בדומה למגיפות הקודמות. אחרי המבול, הנוראית שבמגיפות, "וַיְהִי, מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם; וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ח, ו). נפתח חלון הזדמנויות חדש ובבראשית ט, יא: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". כולם מתו… כמעט… נותרה משפחה. ניצולים, שורדי שואה מספרים לנו שכך האמינו מתוך התופת "כולם מתו… והנותר ימותו אף הם".

גם אחרי מעשה העגל, (שמות לב, י) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם; וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל". לא נותרה תקווה לעם, וגם לא לאלוהים, שניתן יהיה להוביל את העם הזה למימוש המיזם התורני להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". משה דווקא האמין ושיכנע את ה'!: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ".

לא מעט מגיפות ונגיפות פקדו את עם ישראל מאז ועד היום, ולא מעט מכות ואסונות. מגיפה ונגף מופיעות כיום בהקשר של מחלה, אולם בתנ"ך הנן בעלות מספר משמעויות: פגיעה המונית, כעונש\, כמניעה או עצירה של אסון חברתי בהתהוותו, ולעיתים כאיום: (שמות ז,  כז) "וְאִם מָאֵן אַתָּה, לְשַׁלֵּחַ: הִנֵּה אָנֹכִי, נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים".

ושוב בפרשת המרגלים (במדבר יד, לז): "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים, מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה במַּגֵּפָה, לִפְנֵי ה'". ה' מוכן לחסל את העם, "נמאס לו ממנו", (במדבר יד, כז): "עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים, עָלָי; אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי…" "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי" (שם שם, כט).

מגיפה איטית שתימשך 40 שנה. כולם ימותו, כולם? לא! יוותרו יהושע בן נון וכלב בן יפונה. ניסיון נוסף להציל את ההיסטוריה. עם פרשתנו אנו נכנסים לשלבים האחרונים ממש של הפרק "המגיפתי", של 40 שנות מדבר שלכאורה לא היה בתכנית הראשונית ביציאת מצרים.

לכאורה, נכון יותר היה להיכתב "ויהי אחרי המגיפות הדבר הראשון המתבקש הוא לערוך מפקד אוכלוסין. רש"י ופרשנים אחרים מייחסים את המפקד הזה לעבר "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו", סופר כמה נותרו בחיים. אבל פקודת ה' למפקד הזה היא לספור "כל יוצא צבא בישראל" (כו, ב). הקב"ה מכוון לעתיד. הכניסה לארץ המובטחת "מבטיחה" מלחמות, צריך חיילים! המלחמה הקרובה עוד תהיה כאן במדבר נגד המדיינים, עדיין בחזקת (שמות יד, יד) "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן". אבל בכיבוש הארץ יהיה אחרת, תילחמו עם חייליכם בלבד, בע"ה. המפקד גם נועד לחלוקת הארץ לשבטים (כו, נג) "לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ: אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל, יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ: לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ…"

במדבר, בני ישראל היו מאוחדים, החלוקה הייתה שוויונית מסביב למשכן והלויים. 3 שבטים מכל צד. בארץ החלוקה תהיה לפי גודל כל שבט וכל משפחה וגם על-פי הגורל. ממש ריבוע המעגל! רש"י פותר את הבעיה "והגורל היה על-פי רוח הקודש". בארץ יהיו מפוזרים, עצמאיים והלוויים יקשרו ביניהם. 3 פעמים בשנה בלבד יפקדו את המשכן-מקדש, יתחברו מחדש. טרם כניסתם יש כבר פורשים מהמיזם, מעדיפים חו"ל; ראובן, גד ומחצית מנשה. משה יטפל בזה בפרשה הבאה.

חלוקה בין אחים מעוררת קנָאוֹת, טענות, סכסוכים חברתיים. טענת בנות צלופחד מדגימה לבני ישראל טרם כניסתם לארץ מול אֵלו בעיות חברתיות, משפטיות, מוסריות ומגדריות יצטרכו להתמודד. רק דוגמה: הנה הוזהרתם! גם הפעם משה לא מוצא פתרון, הוא חייב לשאול את אלוהים.

כדברי אביאל הטב:" משה כמנהיג הקריב את חייו למען העם ופעל להצלחת המסע, אך בטווח בין העם לאל הוא היה קרוב הרבה יותר לאל. הוא פועל למען העם, אבל אינו חלק ממנו. במבחן המציאות זה לא עובד…".

משה היה מנהיג למדבר, מסור ביותר, אוהב ואהוב, עניו מכל אדם. כדי לנהל מדינה יש צורך ב"איש של העדה…" (במדבר כז, טז-יז): "פְקֹד ה', אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ, עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת ה', כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה". ויש אחד כזה שכבר הוכיח את עצמו ב-40 שנות המדבר והוא יהושע בן נון: (כז, יח): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן  אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ, עָלָיו." כפוף לכהן גדול המקשר בין הקב"ה ליהושע ולעם.

ובכן, ארגנתם את העם, את המרחב, את מבנה השלטון, את פתרון הבעיות היומיומיות, אל תחשבו שזו הייתה המטרה של הכניסה לארץ. כל אלה רק כלים, תנאים לקידום המיזם התורני, שהוא להביא את בני ישראל החדשים, צאצאי העבדים ליעודם, המובא ב-שמות יט, ו: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ...". בשביל זה צריך בית מקדש. "לכפר על כל עוונותינו" (הגדה של פסח). אפשרות זמינה להיטהר, להשתחרר מהטומאה, לא להתחפר בחטא ובאשמה, לצפות לעתיד מבטיח יותר. צריך להבנות את הזמן בעזרת השבת והחגים, שהם נקודות אחיזה של קדושה בזמן. ובמרחב בבית המקדש, מקום ששואפים אֵליו, שואפים למפגש עם האלוהות, זו הקדושה, לממש את הייעוד שלשמו יצאנו ממצרים והגענו לארץ.

לא בכדי מתחילה הפרשה עם פינחס; למרות או בזכות מה שעשה לזימרי ולכוזבי, כולם זקוקים למנהיג מתאים, כאשר משה לא יכל לפתור גם את המשבר הזה (במדבר כה, ב) "לָכֵן, אֱמֹר (שיגיד בישראל – הרמב"ן): הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". כי הוא חיבר אותי, ה', אל עמי "השיב" (כה, יא). "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי". פינחס, בהיותו כהן, הבין שהתנאי לשלום בתוך בני ישראל, קרי מניעת מגפה, ובינם לבין שכניו, הוא התנהגות מוסרית מחמירה ללא כזב. יחסי אישות של כבוד ואהבה הם המודל והשאיפה ליחסי אנוש רצויים. וכל "שיר השירים", שהוא קודש קודשים, הוא משל (המחשה) לעניין זה.

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי


לנשים לא היה חלק במעשה העגל ובעוון המרגלים

"תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" – רבי נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד) ונשים אומרות "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".

 (ספרי פרשת בלק , פיסקה קלג)


"ותקרבנה בנות צלפחד": אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם " ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו'" והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל, וכן במרגלים שהוציאו דבה (במדבר יד) "וישובו וילינו עליו את כל העדה" ועליהם נגזרה גזירה שאמרו "לא נוכל לעלות", אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (שם כו) "כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה" איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.

(במדבר רבה פרשה כא)


כל בני האדם שווים לפני הקב"ה

"ותקרבנה בנות צלפחד", כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה . אמרו : לא כרחמי בשר ודם, רחמי המקום; בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן , אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל ,שנאמר "טוב ה' לכל ,ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה).

(סיפרי פרשת בלק פיסקא קלג)


"כן בנות צלפחד דברת", כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. "כן בנות צלפחד דברת": יפה תבעו,  אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.

(רש"י במדבר כז, ז)


הקרבנות – שחיטת "פרות קדושות" במסגרת המאבק נגד עבודת אלילים

המצרים הקדמונים היו עובדים את מזל טלה. לכן היו אוסרים לשחוט צאן ושונאים רועי צאן…כן היו קבוצות מבין הצאביה עובדים את השדים, ומאמינים שהם לובשים צורת עזים, לכן קראו לשדים שעירים. תפיסה זו היתה נפוצה הרבה מאד בימי משה רבנו: 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם'. לכן היו אותן קבוצות גם אוסרות לאכול עזים. כמעט רבו עובדי עבודה זרה שונאים שחיטת בקר. כולם היו מכבדים אותו מין מאד. לכן אתה מוצא שההודים אינם שוחטים בקר כלל עד ימינו אלה, אפילו בארץ בה שוחטים שאר מיני בעלי-חיים.

כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוינו להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: 'מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם' כדי שבמעשה שאותו חשבו לשיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשה הזה יכופרו החטאים. כך תרפאנה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני.

(מורה נבוכים ג, מ"ו)


'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' – …לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

(עולת ראי"ה עמ' רצב)


אין משוא פנים בנבואת אמת, למרות הקושי

בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך.

(ירמיה א, ה – הפטרת פרשת פינחס)


אמר לו הקדוש ברוך הוא לירמיהו: 'לך והנבא על ישראל' והיה משיב לפני הקב"ה: 'לא ידעתי דבר כי נער אנכי' (ירמיה א' ו') לפי שאינו רוצה להתנבאות עליהם נבואה קשה, עד שאמר לו 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך' (שם א' ה') מיד קיבל עליו נבואה והיה סבור ירמיה שאינו אלא אל הגוים, כיון שקיבל עליו ירמיה מיד אמר לו הקדוש ברוך הוא 'קח את כוס היין החמה וגו' (שם כ"ה ט"ו). מיד נטלו ירמיה, שנאמר 'ואקח את הכוס מיד ה' (שם שם י"ז) והיה סבור שאינו משקה אלא הגוים וכך אמר לו הקב"ה צא ולמד מדרך ארץ כלום משקים אלא למי שמסב בראש ראה מי מסב בראש כל מדינות והשקה תחלה ירושלים שהיא מסבה בראש כל המדינות. משל למה הדבר דומה לסוטה שנכנסה לעזרה לשתות מי סוטה בא כהן להשקותה והיה מסתכל והיא אמו, מיד נתבייש וחזר לאחוריו והיה צועק ובוכה על אמו, כך ירמיה כשאמר לו הקדוש ברוך הוא השקה את ירושלים היה צועק ובוכה אמר לפניו: רבונו של עולם, לא כך אמרת לי 'נביא לגוים נתתיך'? (שם א' ה') עכשיו תחלת נבואתי באומה שלי? 'פתתני ה' ואפת חזקתני ותוכל' (שם כ' ז')

אמר לו הקב"ה: כבר קבלת ואי אתה יכול להחזירן. מיד נטלו מידו ושתת אותו כלו ולא עוד אלא שמצצה את חרסיה, שנאמר 'ושתית אותה ומצית ואת חרשיה תגרמי' (יחזקאל כ"ג ל"ד). וכיון שראה ירמיה שנחתם גזר דינה של ירושלים, מיד היה צועק ונטל קינה 'איכה ישבה בדד'.

באותה שעה אמר לו הקדוש ברוך הוא: מה אתה עומד? מיד פתח ואמר: 'כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות ותבאנה וגו' ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה' (ירמיה ט, ט"ז וי"ז) לומר לך כל זמן שישראל שרוים בצער, אף הקב"ה שרוי עמהם בצער, שנאמר 'בכל צרתם לו צר' (ישעיה ס"ג ט') .

(מדרש זוטא איכה פרשה א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.