פינחס תשע"ו, גליון 961
תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר כה, י"ג)
וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ… (במדבר כה, ח)
כתיב 'וירא פנחס בן אלעזר' – מה ראה? אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו ( פנחס למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני "הבועל את כותית קנאין פוגעין בו"?! אמר לו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא.(זה שקורא את האיגרת, יהיה השליח לביצוע) ושמואל אמר: ראה ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'" – כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
(בבלי סנהדרין פב, ע"א)
אמר רב חסדא: הבא לימלך אין מורין לו. איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו, ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
(בבלי סנהדרין שם, שם)
את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום. שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ אבל באשר היה לש"ש מש"ה באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום. ולא יהא זה הענין לפוקת לב. וע' כיב"ז בס' דברים י"ג י"ח ברוצחי עיר הנדחת.
(העמק דבר במדבר כה, יב)
תמיד ובכל יום / דביר ורשבסקי
אחד מהפולחנים הבסיסיים ביותר בעבודת המקדש, הוא קרבן התמיד. קרבן זה הוא הפולחן המקדשי התדיר ביותר, והוא מתבצע על בסיס יומיומי. בשנה ממוצעת קרֵבים במקדש למעלה מ700 כבשים לעולה, שניים בכל יום- "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".
לאדם המודרני, תעשיית הבשר הפולחנית הזו נשמעת על פי רוב גרוטסקית ומזעזעת. מעטים הם האנשים שאני מכיר שמסוגלים לחוש רגש דתי לשמע הרשימות הארוכות של הבהמות הנידונות לשחיטה, והמעטים הללו נתפסים כמיעוט חריג ומוזר. העמדה בה רובנו אוחזים, הכוללת רתיעה ממערכת הקרבנות, היא כנראה אחד מהפערים המנטאליים המחורצים ביותר בינינו ובין כתבי הקודש. העיסוק של התורה במערכת הקרבנות רחב ואינטנסיבי ביותר, ונראה שהיא מייחסת לו חשיבות דתית עליונה בקשר בין האל וברואיו. הרמב"ם מונה לא פחות ממאה וארבע מצוות הכרוכות בעבודת הקרבנות, ובמקורות שונים החשיבות של הקרבנות1 מועצמת לכדי עיקר התורה: "ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה… שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים". עמד ר' פלוני על רגליו ואמר: 'הלכה כבן פזי, דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו".2
איזו סיבה נראית לעין הופכת את עשיית קרבן התמיד, הארכאית ומעוררת הזעזוע, לעיקרון דתי מכונן? איני בטוח שראוי לנסות לגשר על הפער המנטאלי והדתי ששאלה זו אוצרת בחובה, משום שניסיון כזה נשמע לי יומרני מדי. עם זאת, מוצדק בעיני לנסות להבין מדוע התורה כשלעצמה רואה בקורבנות חשיבות, ועל שאלה זו ניתנו במהלך הדורות תשובות שונות ומגוונות.
אחת ההתמודדויות המקוריות והמבוססות ביותר עם הקרבנות בכלל ועם קרבן התמיד בפרט, נעשתה ע"י הרמ"א3 בספרו "תורת העולה". ספר זה סוקר את ההיבטים השונים של המקדש מתוך רגישות פילוסופית ואסתטית יוצאת דופן, ויוצר תפיסה מלאת חיוניות של המתרחש במקדש. טענתו הבסיסית של הרמ"א לגבי עבודת הקרבנות, היא:
"שכל אחד מבעלי חיים הוא בדמות העולם בכללו, זולת השם יתעלה אשר אין דוגמא לו, אין לו דמות בב"ח כלל רק באדם שנברא בצלמו. על כן היו מקריבין ומפסידין בעלי חיים אחד בשחרית ואחד בערבית, להורות שכל העולם שהוא בדמות החי יפסד ויכלה, ועל ידי זה עומדים על חידוש העולם שהוא עיקר התורה ויסוד האמונה".
הקרבת הבהמה, שהיא לתפיסת רמ"א מיקרוקוסמוס, מבטאת את היותו של הקוסמוס תופעה זמנית, שקיומה שביר וייחודי, אפילו במקומות בהם הוא נראה יציב. הדבר נובע מכך שהעולם נברא בחסד, וקיומו אינו אינרטי או מחויב המציאות. הרמ"א טוען, כי הביטוי לחידוש העולם יכול להיעשות רק על ידי שחיטת בהמה, ולא על ידי ריטואל של יצירת דבר מה חדש, כפי שניתן היה לצפות. אם אדם יוצר משהו חדש, יתכן והדבר יהיה הכרחי כמציאות מתמשכת- כאשר כבד ראיה קונה משקפיים, הוא עושה זאת משום שהוא זקוק להם, ומשום שיזדקק להם עוד זמן רב. לעומת זאת, אם אדם שורף חפץ שיצר, הוא מראה בכך שקיום החפץ אינו מחויב המציאות. במעשה השריפה, מסתבר שקיומו של החפץ אינו אלא מציאות מחודשת שניתן היה לדמיין את הקיום בלעדיה, ושהבחירה בקיומה חופשית לחלוטין מכורח כלשהו, אהבה שאינה תלויה בדבר. בדומה לכך, ובאופן פרדוקסלי במקצת, גם שחיטת הבהמה (העולם המיניאטורי) מבטאת דווקא את חידוש העולם. לפרדוקס הזה השלכות מנטאליות מעניינות: הפסד הבהמה מציף את שבריריות הקיום הקוסמי, שבריריות זו מאדירה את חד פעמיותו של העולם, את רגישותו, ואת העדינות שאמורה ללוות את היחס אליו. בהמשך לאמור, הרמ"א מציג את "חידוש העולם" כעיקרון המכונן של התודעה הדתית, וכבשורה הגדולה של המקדש האוניברסלי בירושלים. מצידו השני של המטבע, הרמ"א מתאר את המאבק בתפיסת העולם כקדמון4, כמאבק דתי יסודי. את המדרש המפורסם העוסק בביטול התמיד, מציג רמ"א כתיאור טראגי של מאבק זה:
כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה והיה הורקנוס מבחוץ וארסתובולוס מבפנים, בכל יום ויום היו משלשלים להם דינרין בקופות ומעלין להם תמידין. היה שם זקן אחד שהיה מכיר בחכמה יוונית. לעז להם בחכמה יוונית, כל זמן שהם עוסקין בתמיד אינן נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרין בקופות והעלו להם חזיר. כשהגיע לחצי חומה, נעץ בצפורניו בחומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. (בבלי מנחות, סד, ע"ב)
הרמ"א מסביר כי אנשי הורקנוס:
העלו להם חזיר, והוא מלשון חזור חזור, רצה לומר רמזו להם בחזיר שהעולם חוזר תמיד בסבוב והוא תנועת הגלגל וכפרו בעבודה (בבריאה)… רצה החזיר להרוס החומה ונזדעזעה כל ארץ ישראל.. אם כן, בהבטל אמונת החדוש תתבטל נתינת ארץ ישראל ועל כן נזדעזעה כל ארץ ישראל, והוא מבואר.
הרמ"א מזהה את המטען הסמלי של התמיד, עם התודעה שנועדה ללוות ישיבה מתמידה בארץ ישראל, כלומר עם האמונה בחידוש העולם. מה נגזר מאמונה כזו כשהיא מוסבת על ישיבה בחבל ארץ מסויים? עם שאלה זו ניתן להתמודד באופנים שונים ומגוונים- אפשר לדבר על הרף האתי שמהווה תנאי לישיבה בארץ, על שייכותה של הארץ ליוצרה, או על היות השהות בה חסד ולא זכות. מכל מקום, אני חש כי המשמעויות שרקם הרמ"א סביב קרבן התמיד והמושג הארכאי לכאורה "חידוש העולם", טומנים בחובם טרמינולוגיה ותוכן שיכולים להיות חידוש מרענן בשיח הישראלי-דתי הקיים.
- המיוצגים על ידי התמיד, הקרבן הנפוץ ביותר
- הקדמת ר' יעקב בן חביב ל"עין יעקב"
- ר' משה איסרליש
- מדובר בתפיסה האריסטוטלית שהאמינה כי העולם לא נברא אלא היה מאז ומעולם.
דביר ורשבסקי לומד בישיבת עתניאל ומתגורר בירוחם
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז…: בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. (משנה תענית ד , ו)
"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת." (שמות פרק לב)
לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת – יישר כחך ששברת. (רש"י דברים לד , יב)
…ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם חלילה, השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה, וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו.
ויותר מזה, הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר: אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולא נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד. (משך חכמה שמות לב, יט)
מהנעשה בתנועה
תנועת עוז ושלום / נתיבות שלום נכנסה לחברות פעילה בקואליציה הארצית לחינוך לדמוקרטיה, וכן בפורום ארגוני השלום בישראל. נציגי התנועה השתתפו במפגש לזכרו של הרב מנחם פרומן בחלקת שורשים / ג'ודור בצומת גוש עציון, ובהמשך ביקרו ברמאללה במשרדי הועדה של אש"ף לתיאום עם החברה הישראלית. כן נפגשו נציגינו להתייעצות עם הרב מיכאל מלכיאור. דיונים על היתכנות פיתרון שתי המדינות התקיימו בירושלים, וכן בירוחם במסגרת שבתון של יוזמת ז'נבה.
ביום שישי י"ח בסיוון תשע"ו 24.6.2016, התקיים כנס הפעילים של תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום המתחדשת בבית כנסת ידידיה, רחוב ליפשיץ 12 ירושלים. מטרת הכנס: לגבש חזון משותף ומעודכן לארגון שלנו, שיאפשר לנו לגשת לאחר מכן, לא באותו יום, לבחירת הנהלה חדשה ויתר בעלי תפקידים, כדי לצאת לדרך עם מטרות ברורות.
בכנס השתתפו למעלה מ-50 איש ממקומות שונים בארץ.
בחלק הראשון התקיים פאנל בהנחיית רמי פינצ'ובר, בו הרבניות עדינה בר יוסף והדסה פרומן ופרופ' מנחם קליין שיתפו את באי הכנס במחשבותיהם לגבי האפשרויות לקידום נושא השלום בחברה הישראלית.
הרבנית עדינה בר שלום פעילה במסגרות שונות בקרב הציבור החרדי וטענה שמגזר זה מעורה יותר ויותר בחברה הישראלית, ולכן יש להשקיע בו משאבים של חינוך והסברה לשם קידום התקווה לשלום ולהיפרדות מהפלסטינים. היא מאמינה שברגע האמת, הציבור החרדי יתייצב מאחורי רבניו שיעדיפו שלום על פני שליטה על שטחים ועל עם אחר. חשוב לה ביותר לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל.
פרופ' מנחם קליין התריע מפני הסכנה של מלחמת אזרחים ולשם כך, הוא רואה חשיבות עליונה בשיתוף כל מי שמוכן לקדם הסכמה על כללי משחק דמוקרטיים במציאות מורכבת בה אנחנו נמצאים, בה יש להכיר בחילוקי דעות, אך בה יש לפסול דלגיטימציה של האחר. כמו-כן יש להכיר בקיומו של קולקטיב ישראלי, ולא להדיר 20% מאזרחי ישראל. הכרה בקיומו של מיעוט אתני ודתי אינו עניין של בדיעבד, אלא אתגר אמוני-דתי ממדרגה ראשונה.
הרבנית הדסה פרומן, מקדמת בשטח שיח של שלום בין יהודים לפלסטינים על בסיס דתי ורוחני, בין היתר עם בני נוער בתיכונים, ובמכינות הקדם-צבאיות. היא מציינת שפלסטינים מהשטח אינם נותנים אמון בהנהגה, אך היא מעודדת מהעניין שכל צד מגלה בצד השני ובשיח של שלום בעל אופי רוחני, תרבותי ודתי. היא סיימה את דבריה בהגדרה מחודשת לציונות שטבע הרב פרומן ז"ל, במקום: "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – "עם ישראל שייך לארץ ישראל".
בהמשך לדברים אלו, שיתף אותנו דר' יואל קרצ'מר בתובנות מעניינות ורלוונטיות העולות מקריאה בסוגיה הראשונה במסכת בבא בתרא. היכולת להגיע, מתוך השלמה בפתרון של חלוקה, כאשר כל צד טוען "כולה שלי" מצריך תהליך של הבשלה.
חברנו פרופ' אוריאל סימון, ממייסדי עוז ושלום, הדגיש את הצורך לחבר בין מוסר לפוליטיקה, מציע לקיים את הדיון בסוגיות השנויות במחלוקת בינינו לבין הימין הדתי מתוך הגינות אינטלקטואלית ולהתנגד לדמוניזציה של היריב האידיאולוגי. הוא הגדיר את חטא המרגלים המסביר את אי יכולתם להיכנס לארץ כחטא של ייאוש וחוסר אמונה הסוגר את האופציות לעתיד. עלינו להאמין בעתיד, גם אם בהווה יש תופעות מדאיגות. בתהלים קטז, יא, נאמר "אני אמרתיבחפזי: כל האדם כֹּזב" – לא כל האדם כוזב. דברים אלו נאמרים לעתים כהכללה, מתוך חופזה, ויש להימנע מהכללות סטריאוטיפיות החוטאות לאמת.
בהמשך התקיימה סדנה בהנחיית מנחה משתי"ל בה הועלו מחשבות שונות לגבי האפשרויות והדרכים לקדם את הערכים שתנועת עוז ושלום – נתיבות שלום רוצה לקדם.
דיווח מפורט יותר יפורסם בדף הפייסבוק והאתר התנועה.
עמדת תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום
תפיסתנו הציונית-דתית רואה בתקומתנו הלאומית בארץ ישראל אתגר מוסרי ורוחני ומאמינה שתורת ישראל יכולה לשמש מצע לבניית חברה מוסרית וצודקת, החותרת לשלום והמכבדת כל אדם שנברא בצלם
שלום צודק – השלום הינו ערך דתי ומטרה חיונית בחיי הפרט והכלל. כמו העלייה ובניין הארץ, אין להשאיר אותו בגדר של משאת נפש לימות המשיח. עלינו לחתור ליצירת מציאות מדינית של שלום עם שכנינו המבוססת על כבוד הדדי ושיתוף פעולה – "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". שלום אמת לא ייכון אלא על בסיס של צדק. הכלל הגדול "מה ששנוא עליך על תעשה לחברך" חל גם על היחסים שבין עמנו ובין העם הפלשתינאי.
חביב אדם שנברא בצלם – מדינה יהודית נדרשת להקפיד על כבודו של כל אדם- יהודי וערבי כאחד. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" אינה רשאית לכפות את שלטונה על אוכלוסיה ערבית גדולה, המחוסרת כל זכויות פוליטיות, לצד מתיישבים יהודים בעלי זכויות אזרח מלאות. עינינו רואות כיצד השליטה הממושכת רבת השנים על העם הפלשתינאי מעוותת את דמותנו היהודית וערכינו הדמוקרטיים, מערערת את שלטון החוק, מקהה את רגישותנו המוסרית, מעודדת מגמות אלימות בשני הצדדים ומנציחה את הסכסוך ושפיכות הדמים המתמשכת. אנו מצווים להשיב את קדושת החיים, שלום הבריות וכבוד הבריות לראש סולם העדיפויות של הציונות הדתית – "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".
הר הבית והמקומות הקדושים – שאלת השליטה על הר הבית מאיימת להפוך את הסכסוך בינינו ובין הפלשתינאים מסכסוך לאומי לסכסוך בין דתי. גישה דתית אמיתית שוללת את הפיכת האמונה הדתית לתביעה לשלטון על מקום, יהיה קדוש ככל שיהיה. להיפך – מקום קדוש ראוי לו שלא יהיה בבעלותו של אף גורם אנושי, ויהיה פתוח לכל המאמינים.
גאולת העם בארצו – ציונות של אמת חותרת לא רק לגאולה הארץ, אלא לגאולת העם בארצו. תפיסה זו מחייבת שינוי בסדר העדיפויות הלאומי – הקצאת משאבים לצמצום פערים חברתיים וכלכליים, לחינוך ולטיפוח סובלנות דתית ופוליטית.