פינחס תשע"ד (גליון מספר 858)




פרשת פינחס

גליון מס' 858 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

אֵלֶּה

פְּקוּדֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן…

וּבְאֵלֶּה

לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן…

כִּי

אָמַר ה' לָהֶם: מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר

 וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן

יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

(במדבר

כו, סג-סה)

 

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ – אבל על הנשים לא

נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ, האנשים אומרים: 'נתנה ראש

ונשובה מצרימה', והנשים אומרות: 'תנה לנו אחוזה'. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן.

 (רש"י שם, שם)

וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁהאמור

בעגל אמור גם במרגלים: הנשים לא היו שותפות לחטא, ולפיכך גם לא נשאו בעונשו; וכך

אמרו בבמדבר רבה (כא, יא): "אותו הדור היו הנשים גדורות מה שאנשים

פורצים."

 (הרש"ר

הירש שם, שם)

 

תחת התפוח

עוררתיך – דרש רבא: בזכות נשים צדקניות

שהיו באותו הדור נגאלו ממצרים.

 (ילקוט

שמעוני שיר השירים – פרק ח – המשך רמז תתקצג)

 

 

 

איש על העדה – ההנהגה

בנימין סלנט

ספר במדבר, חומש הפקודים, שבו שני המפקדים, הראשון: "בשנה השנית לצאתם

מארץ מצרים" (א, א). והשני, בפרשתנו לקראת בואם לארץ: "בערבות מואב על ירדן יְרֵחוֹ"

(כו, ג) הספר מתאפיין בסימני ארגון וסדר של ההנהגה, והנה לדוגמא מפסוק אחד: "קרואי

העדה, נשיאי מטות אבותם, ראשי אלפי ישראל הם (א, טז). וכן חלוקה למחנות: "איש על

מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם (א, נב).

אברבנאל, בהקדמתו לבמדבר, כותב:

"בא הספר הרביעי לספר סדר הנהגת העם… והספר הזה, יש בו עשרה סדרים, להגיד,

איך היתה הנהגת משה עליו השלום, את העם בהיותם במדבר". מן הפסוקים שלעיל, אנו

למדים על ההירארכיה שהיתה אצל מנהיגי העם. משה מנסיונו הרב יודע ששרשרת ההנהגה

תתפקד היטב רק כאשר בראשה יעמוד מי שיוכל להוביל, לצאת ולבא, "ולהלוך כנגד

רוחו של כל אחד"…(רש"י). רש"ר הירש, בפתיחה כותב: "החומש

הרביעי פותח בכך, שהאומה נמנית כעדר ה' לצורך הרועה". (כל הדגשים שלי.ב.ס.) לאחר שה' מודיע למשה" ונאספת אל עמיך" (כז, יג), דואג משה למחליפו, בהכירו היטב את קשיי ההנהגה, מציין משה, בפנייתו אל ה'

את התכונות הנדרשות מן המנהיג: "איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר יָבֹא

לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (שם, ז). רש"י, על אתר, (בעקבות הספרי): "יוצא בראש ונכנס

בראש".

רש"ר הירש, על אתר, מסביר: "אשר יצא לפניהם וגו' איננו מורה רק

על הנהגת הצבא בשעת קרב… 'יצא ובא' הוא ביטוי לכלל פעילותו של אדם, שהועמד בראשו

של עם". וממשיך הירש: "לצאת ולבא" (כולל) את הכשרון הכללי לפעילות

ציבורית מכל סוג". העברת ההנהגה ממשה ליהושע, מוצאת את ביטוייה גם במדרש: (ב"ר ב, ה) "עד שלא השקיע שמשו של

משה, הזריח שמשו של יהושע, שנאמר (כז, יח): "ויאמר ה' אל משה, קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו"

ספורנו, מתמצת: "אשר ייצא לפניהם', בעניין המלחמה, 'ואשר יוציאם' בענייני הנהגת המדינה". למדנו,

שהביטוי המשולש: "יצא ובא", משמעו, הנהגה צבאית ומדינית. מדברי ה' למדים

שמנהיג לעם, צריך שיהיה איש בעל שאר רוח…

בדורנו אנו, קל להבין מה היא חשיבותם של אנשי ההנהגה, בנוסף לכל התכונות

הנדרשות (ר' לעיל) יש צורך במנהיג שיכול לשמש דוגמא, גם בנקיון כפיו, כך נהג משה

כשטען בפני ה': "לא חמור אחד מהם נשאתי"… (פר' קרח, טז, טו) כשמשה דואג

למנהיג הבא, הוא רואה לנגד עיניו את חטא המרגלים, שהיו מן ההנהגה: "כל נשיא

בהם" או במרידת אנשי קרח, גם הם: "נשיאי עדה, אנשי שם" מכאן מובנת

הדרישה , למימד הנוסף: "איש אשר רוח בו" – רוח, רוחניות.

הביטוי: "אלוקי הרוחות לכל בשר" (כז, כט) בפנייתו של משה אל ה', הופיע כבר בפר' קורח (טז, כב) שם פירט רש"י (בעקבות התנחומא): "יודע מחשבות… לפניך

גלויות כל המחשבות". ואילו כאן בפרשתנו, רש"י, מוסיף: "ריבונו של

עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה מנה עליהם מנהיג

שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". לאור תשובת ה' למשה: "קח לך את יהושע

בן נון, "איש אשר רוח בו" (כז, יח). יש מקום לשאול מה היא אותה רוח? ואכן מביעים הדרשנים והפרשנים שלל דעות

ותוארים, כולם במגמה חיובית.

אונקלוס: "גְבַר דרוח נבואה בֵיה".

ספרי (במד' פיסקא קמ) "שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד".

רס"ג: "איש בעל

יתרונות". ויתרונות אלו פורטים המפרשים:

אבן עזרא, "הטעם, כמו וחזקת להיות

לאיש" (מל"א, ב,

ב, מצוואת דוד לשלמה) אבי עזר, פרשנו של

האבן עזרא, מסביר: "רק פירוש, רוח חכמה ודעת".

בכור-שור: "רוח בו דעת, גבורה ויראת

שמים". רלב"ג: "רוח אלוקים, כי הוא היה ראוי לנבואה".

לאחר שנתפרשו 'יתרונות' "האיש אשר רוח בו" עדיין אין בידינו

הגדרה חד משמעית לאותה רוח. וכך מסביר זאת הרב אהרון

ליכטנשטיין, בספרו, "באור פניך יהלכו" (מ' 264) "אני מודה שרוחניות היא

תכונה לא מוגדרת, ורבים אינם יודעים איך לתפוס אותה… בתנ"ך מתואר יהושע בן

נון, בתור 'איש אשר רוח בו'. והרי הוא האיש שאליו עברה גלימתו של משה רבנו. ככל

שתהיה קטגוריה זו חסרת הגדרה ואולי עמומה, היא בכל זאת מרכזית". הרב

י"ד סולובייצ'יק, (פרקים במחשבת

הרב, עמ' 101) דן במעלת סמכותו הרוחנית של מנהיג ואומר:"סמכותו של משה רבנו נבעה

מתפקידו של מורה העם, ומרמתו הרוחנית היחידה במינה… עובדה היא, שהסמכות הרוחנית,

לעתים קרובות יעילה יותר, ולהוראותיה מצייתים… יותר מאשר לבעל עמדה פוליטית איזו

שהיא"…

מעניינת במיוחד דעתו של הרמב"ם במו"נ,

(חלק א' עמ' 184) על ריבוי

משמעויות של המושג 'הרוח', וכך הוא כותב: "אנו כבר הסברנו כי רוח הוא שם

משותף, כן הסברנו… את ריבוי המשמעויות שחל בשמות אלה".

לסיכום נושא זה, מעניין לציין שמילון אבן-שושן, מקדיש שמונה הגדרות שונות

למושג "רוח" ואלו משתרעים על פני יותר מארבעה עמודים.

 

"וסמכת ידך עליו"

הסמיכה,1 נעשתה

בשלבים: להציג את יהושע לפני העם, להכין אותו כמחליפו של משה, ולהכין את העם כדי

שיכירו בו כמנהיג הבא אחרי משה. לבקשת משה: "יפקוד ה'… איש על העדה"

באה הוראת ה': "קח לך את יהושע בן נון" ומתחיל תהליך הסמיכה בשלבים:

א.      "וסמכת ידך עליו" – תחילת פעולת

הסמיכה.

ב.      "והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן, ולפני כל

העדה", שלב הצגתו בפני העם.

ג.       

"וציוית אותו לעיניהם", שלב המינוי.

אונקולוס :"ותפקיד יתיה" (מנה אותו).

ד.     

"ונתתי מהודך עליו" (ר' מאמרו של שאול רגב, הדף השבועי, בר אילן, 401) רש"י: מהודך ולא כל הודך" (האצלה) רש"י ממשיך בעקבות הספרי

(שם, קמ) "נמצינו למדים: פני משה כפני

חמה ופני יהושע כפני לבנה".

ה.      ושאל לו במשפט האורים". רש"י: "כשיצטרך

לצאת למלחמה". מפתיע לגלות, שבכל מלחמות הכיבוש ע"י יהושע לא

נזכרים "האורים" ולא נזכר אלעזר הכהן. ואכן המדרש עונה לעניין זה במפגיע:

(לוי גינזבורג, אגדות

היהודים עמ' 230) "ולפני אלעזר הכהן, יעמוד

ושאל לו במשפט האורים": לאחר שלא חלק אלעזר כבוד למשה, והורה לפניו, נענש שלא

נצטרך לו יהושע כל ימיו, ולא עמד לפניו אפילו פעם אחת".

שלוש פעמים, נזכר הפועל סמך,

בקשר ליהושע. פעם ראשונה בהוראת ה': "וסמכת ידך עליו" (כז, יח) פעם שנייה, משה מבצע: "ויסמך

ידיו עליו" (שם, כג). פעם שלישית, לקראת מותו של משה: "כי סמך משה ידיו עליו" (דברים לד, ט) וכבר נזכר הקשר בין סמיכה זו לסמיכת הקרבן. המונח "סמיכת זקנים"

מופיע במשנה בסנהדרין (פרק א,

ג). ור' גם, בגמרא בסנהדרין (יג, עב), וידבר משה (ספר וידבר, הוא

גם אחד משמותיו של במדבר – ר' ב"ר, סד, ז, ויק"ר, ד, ג ועוד…).

לאחר שנאמר למשה: "ונאספת

לעמיך", מביע משה, דאגתו, בפנייה הנדירה: "וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד

ה'… משה דואג למחליפו, מי שינהיג את העם בהגיע עתו. (רמב"ן: "בבוא

יומו") "ואשר יוציאם ואשר יביאם" (שם, יז). יוציאם מן המדבר ויביאם לארץ. המדרש בספרי (קלח) על

"וידבר משה אל ה'" מביא את דברי התנא: "ר' אלעזר בן עזריה אומר:

בד' מקומות ביקש משה לפני הקב"ה, והשיבו את שאלותיו. כיוצא בו אתה אומר: (שמות ו, יב) "וידבר משה לפני ה' לאמר, הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך

ישמעני פרעה… וכיוצא בו אתה אומר: (במדבר יב, יג) ויצעק משה אל ה' לאמר: אל נא רפא נא לה… כיוצא בו אתה אומר (במדבר, כז, יז) וידבר משה אל ה' לאמר: יפקֹד ה' א-להי הרוחות לכל בשר… כיוצא בו אתה אומר: (דברים ג, כג). ואתחנן אל ה' בעת

ההיא לאמֹר אעברה נא"… מתוך ארבעת המקומות שמביא ר' אלעזר בן עזריה, שניים

הם לשון תפילה. כך: "ויצעק" אונקלוס (על אתר) "צלי" וכך: "ואתחנן" אונקלוס:

"צליתי". שתי הפניות הנוספות שהן בלשון דיבור,"וידבר" ועל

כך כבר נאמר במסכת מכות (יא, א): "דכל דיבור לשון קשה" רש"י, שם: "וכל דיבור לשון עז

הוא" ולא בכדי, על "וידבר משה אל ה' לאמר: יפקוד ה'"…אומר על כך

המדרש, "כל מי שמבקש צרכי ציבור כאילו בא בזרוע" ניתן לומר, שארבעת

המקומות שהביא ר' אלעזר בן עזריה, מאפיינים את ההליכים שעבר משה, מתחילת שליחותו:

"וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי"… ועד לקראת סוף

שליחותו: "ואתחנן אל ה' … אעברה נא".

לסיכום, מבחנו האמיתי של מנהיג, הוא

בעיתות משבר וצרה, ולכך, מצד אחד דרושה הענווה של משה ומצד שני, רואים חשיבות ברכת

ה' ליהושע, החוזרת ונשנית, חזק ואמץ.

1. ראו מאמרו החשוב של

ח"י בורנשטיין," משפט הסמיכה וקורותיו" באתר "דעת" מכללת

הרצוג- גוש עציון. מאמר זה במקור, יצא לאור ברבעון הספרותי "התקופה"

בשנת תרע"ט 1919, מוסקבה.

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ סעד

 

 

 

'הִנְנִי נֹתֵן

לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם' – השלום

היא טובה שאין למעלה הימנה, כי היא כוללת כל ההצלחות הרוחניות והאושר הנצחי, ולכן

הברכה שנותנין הכהנים לישראל חותמת בשלום, ולפי שאין האדם מגיע בחריצותו אל המעלה

הזאת אם לא יבוא לו עֵזר מן השמים, לכן בא אצלה לשון נתינה, כי היא מתנה טובה

שנותן הקב"ה ליראיו, ופינחס זכה למעלה זו חלף נדיבות לבו לעשות מעשה גדול כזה

שהיה מעשה צדקה, כדברי המשורר 'ותחשב לו צדקה' (תהלים ק"ו, ל"א) וידענו ששכר הצדקה הוא השלום, כדכתיב 'והיה מעשה

הצדקה שלום' (ישעיה לב יז), וכך אמרו באבות: 'מרבה צדקה מרבה שלום'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו במדבר

כה, יב)

 

 

ריח ניחוח, נחת רוח,

רצון הא-ל

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ

לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ. וְאָמַרְתָּ לָהֶם: זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ

לה'; כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם, שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ

הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם… עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר

סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'.

(במדבר כח, ב-ו)

 

ריח ניחח

– נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י במדבר כח , ח)

 

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח

מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת

הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף

עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

(בראשית פרק ח)

 

לָמָּה

לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים

וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי

תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא

תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת

קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? אמר ר' אלעזר: גדולה תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב זבחיכם'

וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו' גם כי תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל כהן

שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו.'

(ילקוט שמעוני ישעיהו רמז שפז)

 

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה

עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב – בשבעה עשר בתמוז נשתברו

הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 (משנה תענית ד , ו)

 

ואמר: 'ועבדתם את ה' אלהיכם' (שמות כ"ג, 25) ואמר: 'ואֹתו תעבֹדו' (דברים י"ג, 5), והדרך המפורסמת

בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא

להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר

קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל

לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה

ועורמת-חסדו הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את

מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על

הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין

אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה

אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה.

עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל." לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות

האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו

יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה.

 (רמב"ם: מורה נבוכים ג, לב,

בתרגום מיכאל שוורץ)

 

 

מעשה הקנאות: התייחסות מורכבת

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך

(להתייעץ) אין מורין לו, ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו, פנחס נהרג עליו. נהפך

זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו שהרי רודף הוא .

"וירא פנחס

בן אלעזר": מה ראה? אמר

רב: ראה מעשה ונזכר הלכה. אמר לו (למשה): אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני

"הבועל את כותית קנאין פוגעין בו" ? אמר לו (משה לפנחס): קריינא דאיגרתא

איהו ליהוי פרוונקא (זה שקורא את האגרת יהיה שליח לביצועה) ושמואל אמר: ראה (משלי

כ"א) ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה

נגד ה'" כל מקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב.

 (בבלי סנהדרין פב, ע"א)