פינחס תשע"ג (גליון מספר 805)




פרשת פינחס

גליון מס' 805 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת

צְלָפְחָד וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר

הַכֹּהֵן…:

אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר

וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה

הַנּוֹעָדִים עַל ה'

בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם

אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?

תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה

בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.

(במדבר כז, א-ד)

 

תנה לנו אחוזה

בתוך אחי אבינו. ר' נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים. אנשים אומרים (במדבר יד) 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' ונשים אומרות 'תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו'.

 (ספרי פינחס פיסקא א)

 

"ותקרבנה בנות צלפחד", כיון ששמעו בנות צלפחד

שהארץ מתחלקת לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו:  לא כרחמי בשר ודם, רחמי המקום; בשר ודם רחמיו

על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות

רחמיו על הכל, שנאמר "טוב ה' לכל ורחמיו על

כל מעשיו" (תהילים קמ"ה).

(סיפרי בלק פיסקא

קלג)

 

"כן בנות צלפחד

דברת", כתרגומו יאות, כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד

שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה. "כן בנות צלפחד

דברת", יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.

(רש"י במדבר כז, ז)

 

'ירמיהו היה גדול ומוכיח לישראל כמשה'

נַחֵם אילן

פרשת 'פינחס' נקראת לרוב אחרי י"ז

בתמוז, ואז מפטירים בפרק הראשון בירמיהו, ובו בשורה נוקבת על חורבן ירושלים. אכן, אפשר

למצוא זיקה פנימית בין הפרשה, שבה סמך משה את יהושע והעביר לו בצורה סדורה את ההנהגה

(כז, טוכג), לראשית ספר ירמיהו המספרת על מעמד הכתרתו לנביא.

רבי אברהם סבע

(להלן רא"ס; 1440, ספרד – 1508, איטליה) היה מחשובי

הפרשנים בדור גירוש ספרד. הוא עצמו נאלץ לברוח ממנה ב-1492 ובא לפורטוגל. ב-1497 נוּצרו

בליסבון שני בניו בכוח לעיניו, והוא הצליח להימלט לפאס שבמרוקו.

אחרי כמה חודשים של חולי גופני ונפשי התאושש וכתב מן הזיכרון את חיבוריו שהותיר בפורטוגל.

הגדול שבהם הוא 'צרור המור', פירושו המקיף לתורה, אשר נדפס כמה פעמים. בצלאל ויכלדר העמיד מהדורה משוכללת שלו לפני למעלה מעשרים שנה (בני ברק תש"ן).

אגב עיסוקו בפינחס הביא רא"ס את דברי המדרש 'ארבעה באו ממשפחה בזויה: פנחס וירמיהו ויחזקאל ואוריה', והוסיף: 'ובכאן יכולים לדבר בענין שבת 'דברי [ירמיהו], ובחורבן הבית, ותוכחות ירמיה ובמעלתו'.

רא"ס סקר בקצרה את נבואות החורבן של ירמיהו ושזר בדבריו

תוספות מספרות המדרש. אולם הוא לא הסתפק בדברים הללו, שיש להם זיקה ישירה להפטרת הפרשה,

והעמיד השוואה מפורטת ומעניינת בין ירמיהו למשה. רא"ס

סימן תחילה היבטים המשותפים לשתי הדמויות ואחר כך עמד על המבחין ביניהן. מכיוון שאין

'צרור המור' זמין לכל אחד, אביא את דברי רא"ס במלואם.

פתחתי ראשי תיבות והוספתי הבהרות בין סוגריים רבועים.

ולפי שירמיהו היה גדול ומוכיח לישראל כמשה

ע"ה [עליו השלום], שאמר 'אלה הדברים' (דברים א, א), אמרו שעליו רמז הכתוב 'מקרב אחיהם כמוך' (שם יח, יח), וכן אמר "נביא מקרבך כמוני' (שם שם, טו). ולכן אמר 'בטרם אצרך בבטן' (ירמיה א, ה), ואמר 'ויגע על פי ויאמר: הנה נתתי דברי בפיך' (שם שם, ט). ז"ש [זהו שכתוב] 'נביא אקים להם ונתתי דברי בפיו' (דברים יח, יח) – וזהו "כמוך". וא"ת [ואם תאמר]: והא כתיב [והרי כתוב] 'ולא

קם נביא עוד בישראל כמשה' (שם לד, י)? אלא מה משה אמר 'אלה הדברים' (דברים א, א), כך אמר ירמיהו 'דברי ירמיהו' (ירמיהו א, א). ומה משה התנבא בישראל ארבעים שנה, כך ירמיהו הוכיח לישראל ארבעים שנה, עד

שהיו דבריו לישראל כקוצים, ועליו אמר 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר

תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם, וצררו אתכם'

(במדבר

לג, נה). זה ירמיהו הנביא, שבא מבני בניה של רחב, שהשאיר אותה יהושע. והוכיח

לישראל בספרו, וחיבר ספר קינות [איכה] בד' ספרים, שהם ד' אלפי ביתות

[ארבעת הפרקים הראשונים, הסדורים על פי הא"ב], וספר קטן [פרק ה, הקצר מקודמיו],

שהוא 'זכור ה" (איכה ה, א) כנגד ספר 'אלה הדברים',

והוא ספור דברי המגלה, כמו 'אלה הדברים' שהוא ספור הספרים הראשונים. והתחיל 'איכה ישבה

בדד' (שם א, א), וכבר הארכתי בפירושה [הפירוש אבד]. אבל

באלפא ביתא של 'אני הגבר' (שם ג, א) רצה לומר, שאע"פ [שאף על פי] שהיה דומה למשה, לא השיג אליו אלא ברעות.

וזהו 'אני הגבר ראה עני בשבט עברתו' (שם), ולא במטה

האלהים; 'אותי נהג ויולך' וכו' (שם שם, ב), ובמשה כתיב 'וה'

הולך לפניהם יומם' (שמות יג, כא). וכן בכל האלפא ביתא הזאת רומזת על

צרות ירמיהו, ועל הביזיון שביזוהו ישראל על שהיה מוכיח להם, וכן על שהיה ממשפחה בזויה,

כמו שהיו אומרים על פנחס. ולכן יחסו הכתוב פנחס בן אלעזר וכו'.

מה מציעה ההשוואה? דמיון מבחינת הסוגה

העיקרית של דבריהם – תוכחה; דמיון מבחינת כושר הנבואה – 'כמוני'/'כמוך'; משך כהונה

זהה – ארבעים שנה; שניהם הותירו מורשת כתובה ובה חמש יחידות הנחלקות לשתיים: ארבע הראשונות

משוכללות ונכבדות מן החמישית, שהיא מסגרת סיפורית אישית לארבע הקודמות. לצד השווה ניכר

גם השונה. כוחו של ירמיהו דמה לזה של משה רק בתוכחותיו, היינו בעוצמת נבואות החורבן.

למשה היה משהו נוסף, שרא"ס לא אפיין במפורש. אני משער

שכוונתו לחזון חיובי שהעמיד משה וכן להיותו המנהיג המובהק של העם. ירמיהו היה דמות

לעומתית, אשר ביקרה את ההנהגה. ולכן, לדעת רא"ס, זכה

משה שה' ילך לפניו, ואילו ירמיהו זכה רק ל'רוח גבית' אך

לא לכך שה' יוביל אותו.

ההשוואה הזאת מציעה טווח מגוון של משתנים

שבעזרתם אפשר להעריך נביא ולהשוות בין נביאים. מתברר שיש דמיון רב בין מדדים חיצוניים

ופנימיים בתפקודם של משה וירמיהו. בה בעת בולטים גם ההבדלים. ומה גובר על מה? מה מכריע?

רא"ס לא התייחס לשאלות הללו וממילא לא הביע את עמדתו

לגביהן. אם יש לקורא עניין בהן, יואיל לתת דעתו עליהן ולגבש את עמדתו בעצמו.

מכל מקום ברור, שעצם ההשוואה בין משה לירמיהו

אינה תוצאה של אילוץ – לשוני, ספרותי, היסטורי, פרשני או רעיוני – אלא בחירה מודעת

של רא"ס. בעזרתה נחשפות זיקות גלויות וסמויות בין שתי

הדמויות, מתלבנת שאלת אמות המידה להשוואה ביניהן, ובעיקר מסתמן הלקח העיקרי הטמון בבסיסה

של כל השוואה: אין להסתנוור מן הדמיון הרב, כשם שאין ללכת שולל אחר הבדלים בולטים;

הדמיון וההבדלים הם חלק מהותי בכל השוואה. השקלול וההערכה הם משימת המתבונן, הקורא,

החושב.

רא"ס זימן לקוראיו מסד נתונים מעניין ופורה לחשיבה על ייחודו של ירמיהו,

על הזיקה בין פרשת פינחס להפטרתה ועל הזיקה בין משה לירמיהו. כל האמור כאן הוא פנינה

אחת מרבות הטמונות בפירוש 'צרור המור' לרבי אברהם סבע, 'המגורש

בשני גירושים'.

פרופ' נחֵם אילן מלמד במכון לנדר בתכנית לתואר שני במדעי היהדות

ובתכנית לתואר ראשון בלימודי ארץ ישראל וירושלים.

 

 

 

"בריתי שלום"

– תגמול או חיסון מפני נזק נפשי?

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן

הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם

וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן

אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם.

(במדבר כה' , יא-יב)

 

בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה בֵּרכוֹ במידת השלום,

שלא יקפיד ולא ירגיז, ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה

נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה

שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב.

 (העמק דבר כה,

יב)

 

מתוך המעשה של

הריגת אדם בגלל קנאות דתית, עלול האדם להגיע לידי מצב של אטימות רגשית לגבי הרג, ופינחס

הוצרך לברכה מיוחדת מאת ה', כדי שמעשה הקנאה שעשה לשם שמים, לא יהפוך אותו עצמו לרשע,

שהרי הגבול בין מעשה שפיכות דמים לשם שמים, לבין שפיכות דמים מתוך פורקן ליצרים שבאדם,

עלול להיטשטש… גם פינחס וגם אליהו עשו את אשר עשו משום דבקותם בה', ולא משום ששנאו

את החוטאים, שהרי אדם המקנא קנאת ה' צבאות משום שנאתו את הרשעים, בכך למעשה, לא את

ה' הוא עובד, אלא הוא מופעל ומושפע על-ידי יצריו ודחפיו ולסיפוקו העצמי, ואין בכך מאומה

משום קנאה לה' שהיא במקרה זה הונאה עצמית.

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 730)

 

 

"קול דמי אחיך…": אדמה שספגה דם נקי מתנקמת בבניה

ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת קרח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו

לנס.

(במדבר כו,

יא)

 

 

ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא: מיום

שפתחה הארץ את פיה וקיבלתו לדמו של הבל, שוב לא פתחה, שנאמר: (ישעיהו כ"ד) 'מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק מכנף הארץ'

ולא 'מפי הארץ'. איתיביה (הקשה עליו) חזקיה אחיו

(במדבר ט"ז) 'ותפתח הארץ את פיה

'?! אמר ליה: לרעה פתחה, לטובה לא

פתחה.

(בבלי סנהדרין לז,

ע"ב)

 

 

יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם

וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם .

 (במדבר כז, טזיז)

 

בין התכונות אותן מונה משה רבנו כראויות להיות באישיותו של מנהיגם

של ישראל מציין הוא: "אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר

יָבֹא לִפְנֵיהֶם", ועל כך אומר המדרש: "אשר יצא לפניהם" – שלא

יהא עושה כדרך שאחרים עושים; שלא יהא מוציא רבבות ומכניס אלם, מוציא אלפים ומכניס מאות'.

כוונת המדרש לאותם מנהיגי אומות השומרים על חייהם רחוק משדה הקרב,

אך אינם נמנעים משלוח לגיונותיהםלמלחמות על אף האבידות הרבות

– "מוציאים אלפים ומכניסים מאות".

מחובתו של מנהיג להיות – "איש אשר יצא לפניהם", ויוציאם

במספר ויביאם במספר, ועשה את כל הנדרש כדי להימנע ככל האשפר

מאבידות וקרבנות.

המדרש מוסיף על כך ניסוח נפלא: "למה היה משה דומה? לרועה נאמן

שאמר לו בעל צאנו "התסלק מצאני", אמר לו: איני

מסתלק עד שתודיעני את מי אתה ממנה תחתי!".

 (י.ליבוביץ: שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע, עמ' 734)

 

מלך בשר ודם שיוצא למלחמה על אויביו – מוציא חיילותיו להרוג וליהרג.

ספק אוהב את חיילותיו ספק אינו אוהב את חיילותיו, ספק הם חשובים

בעיניו ספק אינם חשובים בעיניו, ואפילו חשובים בעיניו חשובים בעיניו כמתים, שכל היוצא

למלחמה מלאך המות כרוך בעקבותיו ומתלווה לו להרגו.

פגע בו חץ או סייף או חרב או שאר מיני משחית ונהרג מעמידין אחר במקומו, ואין המלך מרגיש בחסרונו, שאומות העולם מרובים

וגייסות שלהם מרובים. נהרג אחד מהם יש לו למלך הרבה כנגדו.

אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב

שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה'

בנו כי אנו המעט מכל העמים.

ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו

כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס

ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח

כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו

יתברך.

(ש.י. עגנון: פתיחה לקדיש –  אחר מיטתם של הרוגי ארץ ישראל)

 

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה

וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת

בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח

ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח,ַ וַיֹּאמֶרה' אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה

בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת

אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

(בראשית

פרק ח)

 

ריח ניחח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני.

(רש"י

במדבר כח , ח)

 

…ריח ניחוח

איננו "ריח נעים" אלא: סיפוק משאלתו ושאיפתו של אחֵר.

(הרש"ר הירש בראשית ח, כא)

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם – יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי

עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים

וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ

לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא

מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה

הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.

(ישעיהו פרק א)

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? אמר ר'

אלעזר: גדולה תפילה מכל הקרבנות, שנאמר 'למה לי רוב זבחיכם' וכתיב 'ובפרשכם כפיכם וגו'

גם כי תרבו תפלה אינני שומע'. אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר 'ידיכם דמים מלאו.'

(ילקוט

שמעוני ישעיהו רמז שפז)

 

'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' – …לעתיד לבוא,

שפע הדעת יתפשט ויחדר אפילו בבעלי-החיים. "לא ירעו

ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה" וההקרבה שתהיה אז של מנחה,

מהצומח, תערב לה' כימי עולם קדמוניות.

(עולת ראי"ה

עמ' רצב)

 

אבל זה פשוט שבימי דעה

אלו לא יהיה בהם המושג לרצות פני אל ברבבות נחלי שמן.

 (הרב

חים הירשנזון: מלכי בקודש ח"א, עמ' 32)

 

 

יואל יוסף פיין ז"ל

ביום השנה ה-15 למותו

של יואל,

ניפגש לערב-לימוד

כדי להתייחד עם זכרו

ביום ד', כ"ה

בתמוז תשע"ב (3.7.13) בשעה 19.45

תפילת

מנחה בשעה 19.30

השיעור לזכרו ינתן ע"י

דר' בברלי גריבץ

בנושא:

״מחורבן לגאולה:  סיפור אהבה״

שיעור במסכת

תענית ל״בין המצרים״

תפילת ערבית לאחר השיעור

מרים, יהונתן, דבורה,

נעמי ואפרים פיין

הערב יתקיים בבית

הכנסת של קהילת ידידיה

רחוב ליפשיץ 12 (סוף

רחוב גד, שכונת בקעה) ירושלים

 

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

לכל קוראינו ואוהדינו

כדי שקולה של הציונות הדתית

המחויבת לשלום ולצדק ימשיך להישמע

וכדי שנוכל להפיץ את שבת שלום במאות בתי כנסת בארץ

באינטרנט ודוא"ל ללא הפסקה, בעברית ובאנגלית,

אנא, שילחו את המחאותיכם לפקודת "עוז ושלום"

לעוז ושלוםנתיבות שלום ת.ד 4433

ירושלים 91043

ציינו על גב הצ'ק שהתרומה מיועדת ל"שבת שלום"

לפרטים נוספים (פטור ממס, הקדשת גיליון וכו')

אנא, פנו למרים פיין 0523920206

ozveshalomns@gmail.com