שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה.

(דברים ח', ד')

שמלתך לא בלתה – ענני כבוד היו שפין

בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים ואף קטניהם כמו

שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט שגדל

עמו.

(רש"י שם, שם)

ר"ל מה חידוש היה בזה שאם מניחים הבגדים בקופסא

שלא היו בלין, ומפרש דאע"פ

שהיו הבגדים עליהם כל ארבעים שנה לא היו בלין, והטעם

משום דענני כבוד וכו', וזהו דכתיב מעליך ר"ל אע"פ שהיו הבגדים עליהם.

(שפתי חכמים שם, שם)

לא חסרת חליפות שמלות עד שתבלה שמלתך על בשרך מבלי להחליפה.

(שד"ל

שם, שם)

שמלתך וגו'. ג"ז היה כדי להודיענו שאפשר להיות במלבושי כבוד גם בתוקף הגלות ואין לנו גידולים

הממציאים צרכי לבישה. כמו שהיה במדבר בדרך פלא. וע' להלן

כ"ט ד' תנחומי משה רבינו על עומק הגלות בזה הרעיון

יע"ש.

(העמק דבר שם , שם)

ואולך אתכם קוממיות וגו' לא בלו וגו'. עוד פיוס אחר. להודיע כי זה הפזור והצרות אינם רעים כ"כ כפי הנראה לאדם

השומע. שהרי נגזר ארבעים שנה להיות במדבר והיה מדומה לישראל שהוא צרה גדולה כמבואר

בפ' דברים א' מ"ה כמה בכו על זה והפצירו לבטל גזרה

של ארבעים שנה. וכל זה הוא משום שכמדומה להם איך יסבלו כל זה המשך בלי כסות ושמלה

ומנעלים במדבר. והרי נתקיים הגזרה הרעה הזאת, ומכל מקום לא בלו שלמותיכם וגו'. הרי ההשגחה עליכם אפי' בהסתר פנים. שהרי

לא נברא שלמות ונעלים כמו המן והבאר בדרך נס. אלא בהשגחה נסתרת לא בלו השלמות

והנעלים. כך תבינו ותשכילו כי גם בעת עומק הצרות תהיה ההשגחה חזקה עליכם. ויודע

הקב"ה חוסי בו. גם בשעת רעה זו. וא"כ אינו כ"כ רע.

(העמק דבר דברים כט, ד)

הכניסה לארץ והיציאה

לעולם

חיים ויצמן

דבר תורה זה וגיליון זה

של "שבת שלום"

מוקדשים לזכרו של אבי

ויצמן

שהלך לעולמו בחודש אב

לפני שנה.

הציבור הדתי המודרני מתמודד עם לא

מעט קשיים שאבותינו פחות סבלו מהם, ושיהודים החיים בקהילות סגורות ממעטים להיתקל

בהם. אחד מהאתגרים התכופים שניצב בפני הדתי המעורה בעולם הגדול הוא איך להקפיד

במצוות ברכת המזון כשאוכלים עם יהודים שאינם נוהגים לקיים את "וּבֵרַכְתָּ

אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר

נָתַן-לָךְ", כשסועדים עם בני דתות אחרות שמנהגם להגיד דברי הודיה לפני

הסעודה אך לא אחריה, ועם אלה שלא מאמינים שיש למי להפנות דברי הודיה. מי שנתקל

במצבים אלה יכול להסכים עם המלך הכוזרי השואל את החבר אם הברכות אינן טורח יתר על

המידה. אכן, המפגש עם החוץ מעורר שאלות רדומות, ולכן הוא טורדני – אך גם מרתק.

נחמד ומנומס להגיד תודה, אבל אם

זאת כל הרעיון, מדוע צריכים ברכה ארוכה כל כך? מדוע לא מספיק להגיד תודה בלב?

בנוסף, ברכות, כמו תפילות, בקלות הופכות לתגובות בלתי רצוניות, למצוות אנשים

מלומדה. קשה לקיים את המצווה בשגרה, אפילו כשרוצים באמת לקיים את המצווה במלואה,

גם במילותיה וגם בכוונותיה. הברכות, כמו התפילה, אמורות להיות עבודה שבלב הדורשת

התבוננות ומחשבה. אבל כשהראש מלא המון מחשבות אחרות היא בקלות הופכת למכאנית.

חז"ל מבססים את מצוות ברכת

המזון על דברים ח' י', "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ",

פסוק הבא ברצף דברי משה על חשיבות קיום המצוות כולן לאחר הכניסה לארץ. משה מדגיש

שכל הטוב שבני ישראל ייהנו ממנו בארץ בא מה' ולא ממאמציהם או כוחם. כמה פסוקים

לפני-כן, בפסוק ב', משה רבינו נותן טעם כללי למצוות:

"וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ

זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר. לְמַעַן עַנֹּתְךָ

לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם לֹא." טעם המצוות הוא גם זכירת המסע במדבר.

אך באופן מפתיע, ארבעים שנות

הנדודים במדבר מתוארים בפסוק זה כניסיון. הדבר תמוה לאור העובדה שבתחילת נאומו,

בדברים פרק א', משה מזכיר לקהל שומעיו את חטא המרגלים ועונשו (ל"ד-ל"ו): "וַיִּשְׁמַע ה', אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם; וַיִּקְצֹף, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאֶה

אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת, הָאָרֶץ הַטּוֹבָה,

אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי, לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם.

לו זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה,

הוּא יִרְאֶנָּה, וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ, וּלְבָנָיו יַעַן,

אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה'."

האם ארבעים שנות המסע במדבר הן

עונש בדיעבד על החטא, או ניסיון שתוכנן מלכתחילה, כמבחן לראות אם ישכילו לשמור

מצוות?

הרמב"ן מדגיש את הניסיון.

לדבריו, עצם הניסיון היה שבמדבר לא היה לעם כלום. הם לא עסקו בחקלאות ולא היתה להם אפשרות ליצור את לחמם. הם היו נתונים לגמרי לחסדי

שמיים, גם למן שאכלו, וגם לבגדיהם. לכן הם היו צריכים לשמור מצוות כי ידעו שאחרת

ירעבו וילכו ערומים.

המוזר הוא שהחיים בארץ מצטיירים

באותם הפסוקים בצורה דומה מאוד לחיי המדבר. נכון שבארץ יצטרכו לעבֵּד את שדותיהם

כדי לקבל אוכל, אך מובטח שאם ישמרו את מצוות ה', יחיו בשובע ובששון. הסכנה היא

אותה סכנה שהייתה במדבר – שיחשבו שהכל בא להם בחינם:

"ורָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ

שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין מָיִם;

הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ

מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ. לְמַעַן עַנֹּתְךָ,

וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ,

בְּאַחֲרִיתֶך. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל

הַזֶּה."

אם כן, הארץ המובטחת נראית

כניסיון לא פחות חמור מהמדבר השומם. אולי כאן יש פתרון לסתירה לכאורה בין הנדודים

כעונש והנדודים כניסיון. יש לזכור שמקורו של חטא המרגלים הוא דווקא השפע שמצאו

המרגלים בארץ. כפי שמשה מספר את סיפור המרגלים (דברים א' כ"ה), "וַיִּקְחוּ בְיָדָם

מִפְּרִי הָאָרֶץ, וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ; וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר, וַיֹּאמְרוּ,

טוֹבָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן

לָנוּ." חשוב לשים לב שבסיפורו של משה, המרגלים אינם מספרים לעם, לפחות לא

בצורה ישירה, על הענקים ואנשי החיל החיים שם. העם, כך נראה בגרסה זו, נבהל דווקא

מתיאור הארץ כארץ טובה. עונש הנדודים, אם כן, הוא עונש הניסיון – הכישלון של העם

הוא לא רק סירובו לעלות לארץ, אלא גם סירובו להודות לה' על הארץ הטובה. עכשיו משה

מדבר עם הדור שייכנס לארץ ומזהיר אותם נגד אותו חטא הרובץ לפתחם.

עכשיו התמונה ברורה. בסופו של

דבר, "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ,

עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" אינו סתם הודיה. המצווה להודות בכך

שטוב הארץ ניתן בחסד ואינו בא מכוח ידינו היא בעצמה ניסיון. הנה כי כן המצווה

מתקיימת, ואולי בצורה הטובה ביותר, דווקא כשהיא מאתגרת ולא כשהיא באה כדבר שבשגרה.

הכניסה לארץ אינה כניסה למנוחה ולנחלה אלא לאתגר חדש. אין אנו אמורים להתרגל אליה

ולא לקחת אותה כמובנת מאליה. ודווקא היציאה מהארץ, או מהחוג היהודי-הדתי שלנו, מפגיש

אותנו עם האתגר הזה ומזמין אותנו להתמודדות.

חיים ויצמן הוא חבר

בקהילה ידידיה

כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם

"לחם" הוא המזון שהאדם "נלחם"

עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות (השווה פ' בראשית יד, ב). הלחם הוא תוצר של הטבע ושל

השכל האנושי השולט בעולם. נמצא שהלחם מייצגאת השכל

האנושי השולט בטבע ופואל בחברה עם גורמים אחרים, וכך

יוצר האדם את האמצעים לקיומו. והנה יכולת המחשבה לעלות על דעתנו שכוח יצירתו של

האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי, וכך עלולים אנחנו לשכוח את הנההגת ה' שהיא הגורם הראשון של מזונו של האדם; זאת, אף על פי

שכל פרוסת לחם המפרנסת אותנו מעידה על השגחת ה' ועל ידו המלאה והרחבה. אולם רעיון

התעתועים, שמזונו של אדם תלוי רק בכוח יצירתו, הוא אבן נגף מסוכנת לנאמנותנו

לחובתנו. "הדאגה לפרנסת האישה והילדים" היא מניע מוצדק לפעילותנו והיא

עלולה להעלים מעינינו כל התחשבות אחרת; וסכנה זו קורבה אם נהיה סבורים שרק אנחנו

לבדנו יוצרים את אמצעי הקיום שלנו ושל ביתנו, שכל רכוש שנלחמנו עליו עם הטבע

והחברה יבטיח את הקיום שלנו ושל ביתנו, ואחת היא לנו היאך זכינו ברכוש זה: אם

רכשנו "לחם" תוך כדי שמירת מצוות ה' ורק במסגרת המסלולים שהותוו לנו

בידי ה', או טרפנו את לחם חוקנו בתחבולה פקחית וזריזה בלי לזכור את הצורך בהסכמת

ה'. סכנה נשקפת לנו מן "הדאגה ללחם" – אפילו אין היא מפתה אותנו לחרוג

ממסלול הצדק והחובה, שכן אם נשליך את יהבנו רק על כוחנו ועוצם ידינו, לא נוכל

לדאוג רק לצורכי השעה, אלא יהיה עלינו לתת את דעתנו לעתיד רחוק יותר ויותר ולעולם

נהיה סבורים שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו, שהיר עדיין

מוטל עלינו לספק את אמצעי הקיום לימים הבאים עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו. וכך

"הדאגה ללחם" תהפוך לרדיפת ממון שאין לה קץ ותכלית ושוב לא יהיה לבנו פנווי להגות בשום עניין שיש לו משמעות רוחנית ומסרית גרידא.

(הרש"ר

הירש דברים ח, ג)

ואכלת ושבעת וברכת…

נראה שיש משמעות מוסרית עמוקה להלכה הדנה בשלושה

שאכלו כאחד. הלכה זו מורה שהשותפות המתקיימת בשעת אכילה ראויה לתשומת לב מיוחדת. משום

כך אם שלושה או יותר בני מצוה אכלו את לחמם בצוותא,

חייבים הם גם לברך בצוותא כדי לבטא את העובדה שנשתתפו

באכילתם. אחד מהם מזמין את חבריו לברך, וכך גם הוא וגם הם יזכרו שאל אחד זן בטובו

אותו ואותם: "נברך שאכלנו משלו, ברוך שאכלנו…" אחר כך אחד מברך לכולם,

ובענותם אמן ברכתו נעשית ברכתם. בבקשת המזון – יותר מאשר בכל דבר אחר – דעתו של

אדם נתונה רק לעצמו וכל אדם מתחרה בחברו, ואילו השותפות המתקיימת בשעת אכילה ובשעת

ברכה מכוונת את הלב לטוב ה' הפונה אל כולם כאחד בשווה, וכך משתחררת הנפש ממחשבות

אנוכיות. משום כך עיק ברכת הזימון היא ברכת הזן (ברכות מו,

ע"א ותוספות שם).

(הרש"ר

הירש דברים ח, י)

"כֹחי ועֹצם ידי": הסכנה הטמונה בשיכרון הכוח

הפיתוי המוזכר כאן (דברים ח, יב–יז) אינו פיתוי הלוכד ברשתו את ישראל מיד בבואם לארץ

והתוועדותם אל נופה, אלא פיתוי שלאחר זמן, לאחר היאחזות והתנחלות, לאחר השתרשות

בארץ והצלחה בעבודה יוצרת. זה פיתוי הבא מתוך תחושה של "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", פיתוי המעמיד במקום עבודת בורא עולם ומלואו, לא את הטבע

ואת עבודת אלוהי הטבע, אלא את האדם ואת גאוותו. כנגד הביטחון בכוחו העצמי

של האדם מעמידה התורה את זכר ההליכה "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים", את ההליכה במדבר שאין בו קיום

עצמי לאדם.

 (נחמה ליבוביץ:

עיונים בספר דברים , עמ' 95)

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם

יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ , כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת

חָיִל" – ידוע כי

ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף,

ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את

החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח

ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, אם

כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד

כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו… וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמו ֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי

רְצִיתָם" ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם

כח עליהם…

(רמב"ן דברים ח , יח)

…נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" – "כי לא בחרבם

ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם

נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל

הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו.

ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז

"ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה

לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם…

(כלי יקר ויקרא יד, לד)

'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' – הלקח

המוסרי הרצוי מהגלות

"ואהבתם את

הגֵר" – הֶיו דומים לה' באהבת הגר בנלווה

עליכם מהנכר, ובקבלת הגר תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון

בפני החוק והאהבה שישראל מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את העם ואת הארץ כעם ה'

וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו בעם ה' ובארץ ה' רק

אנושיות טהורה הנכנעת לה' קובעת את מעמד האדם.

(הרש"ר הירש דברים י, יט)

"כי גרים הייתם" – כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא

הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל

העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות

והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם – זה לשון האזהרה – פו תעמידו את זכויות

האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא

אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל

תועבת מצרים.

 (הרש"ר הירש שמות כב,

כ)

…ויושם לב לכך, שבכל המקומות אשר בהם הנכרי ישובח, על כי יש בלבו יראת

אלוקים או יגונה על כי איננה בו, בכל אותם מקומות "יראת האלהים"

מתבטאת בהתנהגות אל בן עם אחר, אל בן המיעוט. כי יחס זה אל הזר, אל חסר

הכוח ונטול החסות, הוא הוא אבן הבוחן – אם יש יראת

אלוקים בלב או אין.

 (נ.ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 33)