בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי: פְּסָל לְךָ

שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים …

וְאֶכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים

אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ…

(דברים י', א-ב)

בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך – אחר שהתנפלתי

לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות, אבל היו

הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים, ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב

יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים.

(רמב"ן

שם, שם)

פסל לך – שאלו את רבי יוחנן בן זכאי: מפני מה לוחות

הראשונות מעשה שמים והשניים מעשה אדם? אמר להן: למה"ד למלך שנשא אשה והביא

הנייר והלבלר משלו, עיטרה משלו, והכניסה לביתו; ראה אותה המלך שוחקת לעבד אחד

משלו, כעס עליה והוציאה. בא שושבינה אצלו ואמר לו: מרי, אי את יודע מהיכן נטלת

אותה, לא בין העבדים גדלה? וכיון שגדלה בין העבדים, לבה גס בהן. אמר לו המלך: ומה

אתה מבקש, שאתרצה לה? הבא הנייר והלבלר משלך, והרי כתב ידי. כך אמר משה

להקב"ה: בשעה שבאו לידי אותו מעשה, א"ל: אי אתה יודע מאיזה מקום הוצאת

אותם, ממצרים ממקום עבודת כוכבים?! א"ל הקב"ה: ומה אתה מבקש, שאתרצה

להן? הבא את הלוחות משלך, והרי כתב ידי 'וכתבתי על הלוחות'.

(דברים

רבה ג, יז)

וכן אמרו חז"ל (תנחומא תשא לא): למה נשתברו לוחות ראשונות? לפי שניתנו בפומבי, שלטה בהן עין הרע ונשתברו,

לוחות שניות שניתנו בצנעה, שנאמר (שמות לד, ג) 'ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר', לא שלטה בהן עין הרע ולא

נשתברו.

(רבנו

בחיי בראשית ל, לח)

ואספת דגנך,

ותירושך ויצהרך

דבי וייסמן

לפני כשנה נפתח במרסיי אשר בדרום צרפת מוזיאון חדש לציביליזציות

של הים התיכון. בהחלט שווה לבקרו. התערוכה המרכזית מכילה מספר נושאים, כאשר הראשון

הוא איזור הים התיכון כערש של דתות שונות וכערש החקלאות. בתערוכה על החקלאות, מדגישים

את חשיבותם המרכזית של שלושה דברים: הדגן, התירוש ושמן הזית, או היצהר. דהיינו, חיטה,

ענבים וזיתים, הם התבואות הבסיסיות של אזורנו. מארגני התערוכה לא קישרו בין שני הנושאים

– החקלאות והדתות.

ברפשתנו, פרשת עקב, דברים פרק ח, פסוק ח, כתוב: "אֶרֶץ

חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ." אלה

שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל. אני מצטטת מספרו היפהפה "טבע ונוף במורשת

ישראל" של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים":

שבעת המינים הם המייצגים

הבולטים של הבעיות החקלאיות המיוחדות של א"י. גורל יבוליהם תלוי בשיווי משקל עדין

בין תופעות טבע מנוגדות זו לזו, ובלוח זמנים מדויק של הופעתן במשך תקופת המשברים במזג

האוויר בין פסח לשבועות. תנאי אקלים מנוגדים הקובעים גורל היבול קל לראותם כנובעים

ממלחמות בין כוחות אלוהיים שונים. בזאת רב הפיתוי לעבוד אלוהים אחרים.¹

כידוע אנחנו אמורים להביא את הביכורים מאותם שבעת המינים. יש להודות

על "הפרי אשר נתת לי ה'" – דווקא בהבאת אותם מינים, אנחנו מתמודדים עם הפיתוי

לעבודה זרה ומדגישים את עבודת האל האחד והיחיד.

אבל גם בפרשת "עקב", ובפרשת "ראה", אנחנו רואים

שיש למעשה שלושה מינים בסיסיים, שלושה סוגים של יבול חקלאי: "דגנך ותירושך ויצהרך";

דגן, שהוא בעצם יכול להיות חיטה או שעורה, תירוש, ויצהר. את השלישייה הזו אנחנו פוגשים

מספר פעמים בתנ"ך, אך המופע הראשון שלה הוא בפרשתנו בדברים פרק ז', פסוק י"ג,

דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ,

עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ . יום-יום בקריאת שמע, אנחנו קוראים מפרק י"א, פסוקים י"ג-י"ד, "וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ

תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי

דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. "

מה שלא הראו במוזיאון במרסיי היה המשמעות המיוחדת של שלושת המינים

האלה ליהודים ולנוצרים. בבית המקדש, השלושה באו ביחד – למשל, בפסוק "…סולת

מנחה בלולה בשמן ונסכו." (במדבר כ"ח, ט) סולת זה דגן,

שמן זה יצהר, ונסך, זה תירוש. לאחר חורבן בית המקדש, הבית הפרטי של היהודי תפס במידה

רבה את מקומו של בית המקדש והפך ל"מקדש מעט". שולחן השבת בבית היהודי תפס

את מקומו של המזבח. כיהודים, כל שבת וכל חג, אנחנו מעמידים את שלושת הסמלים האלה על

שולחנותינו. במקום שמן, אנחנו מדליקים נרות, אבל עדיין מברכים על היין ועל החלות. החג

היחיד שהוא יוצא דופן בזה הוא כמובן חג הפסח, בו מחליפים את החלות במצות, מסיבה מובנת.

שלושת סמלי השבת מצביעים בין השאר על הקשר – הברית – עם ארץ ישראל, על ההקשר הכללי

יותר, ועל המאבק מול עבודה זרה.

גם עבור ידידינו ושכֵנינו הנוצרים יש לדברים האלה משמעות רוחנית

מיוחדת. עבורם, נרות, יין וסוג של קרקרים, הם המרכיבים הבסיסיים במיסה.

בימי הביניים, הוסיף הרמב"ם את הרעיון שגם אמונה באל האחד,

אבל בצורה מעוותת או לא-נכונה, יכולה להיחשב כעבודה זרה.² היום, בעולמנו

הפוסט-מודרני, לא תמיד ברור לנו מה המשמעות האקטואלית של איסורי העבודה הזרה. יכול

להיות שהגזענות, האנטישמיות, או כל סוג אחר של שנאה אנטי-אנושית, עשויים להיחשב כסוג

של עבודה זרה; אמונה מעוותת לגבי מי שמגלם בתוכו את צלם האלוהים,ובלשון המדרש (ספרי פרשת עקב פיסקא ז): "ולמה נקרא שמם

אלהים אחרים? עושים את עובדיהם אחרים.

בימים אלה אני מסיימת שש שנים – שתי קדנציות – בתפקיד נשיאת המועצה

הבין-לאומית של נוצרים ויהודים. לפני כארבע שנים, הקמנו מחדש מסגרת בתוך הארגון הנקראת

"הפורום האברהמי" לאפשר דו-שיח בין יהודים, נוצרים ומוסלמים. על אף כל ההבדלים

המשמעותיים בינינו, ישנם גם ערכים רבים המשותפים לבני שלוש הדתות המונותיאיסטיות. חשוב,

בעיקר בעת הזאת, שיהודים, נוצרים, ומוסלמים – ניאבק ביחד נגד הגזענות, האנטישמיות,

האיסלאמופוביה, וסוגים אחרים של שנאה. לעניות דעתי, זהו המאבק העכשווי נגד עבודה זרה,

המנכרת את הדאם מצלם האלהים שבו.

1. נאות קדומים,

1980ת עמ' 38-39.

2. משה הלברטל

ואבישי מרגלית, עבודה זרה (אנגלית), הוצאת אוניברסיטת הרוורד: קמברידג', 1992, פרק רביעי.

ד"ר דבורה

וייסמן, אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, מכהנת כנשיאת המועצה הבינלאומית של נוצרים

ויהודים.

עגל מסכה

וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם

לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה , סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם.

 (דברים ט, טז)

לא מן המותר הוא לעיין בשאלה, מדוע יצא אהרון צורה

של עגל דווקא, שהרי בחירת הצורה היתה נתונה בידו… אין זאת אלא שאהרון בחר את מין

הבקר, וכבר הערנו בהזדמנויות אחרות, ויתברר לנו בעליל, כאשר נבוא לדון בפרשת הקרבנות:

מין הבקר – בקר, שור, פר – הוא מין הבהמה, המשמש את האדם בעבודתו, ובמערכת הסימבוליקה

של קרבנות ישראל מייצג המין הזה את הכוח שיש להפעילו בשירותה של יישות עליונה. מין

הבקר אינו מייצג כוח מושל, אלא כוח משרת, ומכאן שלא היתה צורת דמות מתאימה יותר כדי

לספק את רצון העם, מחד- והעם הן לא דרש אלוהים אחרים, אלא "משה" אחר – ומאידך,

לצמצם את החטא בתוך מסגרת הבגידה החלקית הזאת. ולא צורת פר בחר אהרון מתוך בני

המין הזה, אלא צורת עגל, ועל ידי כך נתן לכוח הזה, שבלאו הכי פועל רק תוך השתעבדות,

ביטוי רפה ככל האפשר במסגרת אותו המין.

 (הרש"ר

הירש שמות לב, ד)

"עם קשה

עורף": יש הדורשים אותו לגנאי, ויש הדורשים אותו לשבח

'ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה מהו והנה עם

קשה עורף הוא' אמר ר' יהודה בן פולויה בשם רבי מאיר: ראוים הן להֵערף. אמר רב יקים:

ג' חצופים הם: חצוף בחיה כלב, בעוף תרנגול, ובאומות ישראל. אמר ר' יצחק בר רדיפא

בשם ר' אמי: אתה סבור שהוא לגנאי, ואינו אלא לשבחן; או יהודי או צלוב. א"ר

אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחוצה לארץ האומה של קשה עורף.

(שמות רבה פרשה מב)

הארץ נדרשת ודורשת

מהיושבים עליה

והארץ אשר אתם עברים

שמה לרשתה ארץ הרים ובקעת, למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' אלהיך דֹרש אֹתה.

(דברים יא, יא-יב)

"דורש אותה" – ניתנה לדרישה להפריש

ממנה חלה, תרומה ומעשרות, או יכול אף שאר ארצות נתנו לדרוש? תלמוד לומר: אותה ניתנה

לדרישה ולא שאר ארצות ניתנו לדרישה.

(ספרי עקב פיסקא

מ')

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים

היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה

למטר השמים תשתה מים ארץ אשר עיני ה אלהיך דורש אותה…" ומסיק בילקוט

עקב (תתס) "דווקא אותה

ניתן לדרישה, להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות ולא שאר ארצות…" וכל אשר לו

עינים לראות ולב להבין, ישתומם על המראה מה ענין חלה ותרומה לכאן? ומאי משמע דאותה

למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר? ולמה נכתב מיעוט זה כאן? אלא, ודאי שרצה ליתן טעם למה

ארץ ישראל חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות ואמר: לפי שבשאר ארצות כל הטורח

שלך שאפילו שדה של תבואה, צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק על כן פטרה אותך התורה מתרומה

ומעשרות, אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה "למטר השמים תשתה מים" ואם כן, חצי

העמל שלך וחצי של גבוה על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו. ומזה הטעם היו האנשים

שונאים את הארץ לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך

ממקום הפטור למקום החיוב ובפה מלא אמרו כן "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם"

(במדבר יא ה) ודרשו בספרי "חנם מן המצות".

(כלי יקר שם,

שם)

ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אֹתו.

(דברים ח , ו)

ואומר "ללכת בדרכיו", אמרו לו

מי יוכל ללכת בדרכיו?והכתיב (נחום א) "ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו", וכתיב

"בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו" (תהלים עז) וכתיב "אש לפניו תאכל וסביביו נשערה מאד"

(שם נ). אמר להם משה לישראל: לא אמרתי לכם כך, אלא דרכיו חסד

ואמת וגמילות חסדים, דכתיב "כל ארחות ה' חסד ואמת", שתחלת התורה גמילות

חסדים ואמצעיתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים , תחלתה הלביש ערומים, שנאמר

"ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (בראשית ג), אמצעיתה בקור חולים, שנאמר "וירא אליו ה'

באלוני ממרא" (שם יא), וסופו

קבר מת, שנאמר "ויקבור אותו בגי" (דברים לד), אף אתם תלכו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא.

(תנחומא וישלח סימן י)

"ללכת בדרכיו" – בגימטריא, ללמוד תורה,

"וליראה אותו" – למה? כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה; לא תהיה כפוי טובה.

(בעל הטורים דברים שם, שם)

"ובקצרכם… לעני ולגר תעזוב אותם" –

באר שאחר שקבלנו אותו לאלהים, ראוי לנו ללכת בדרכיו לעשות צדקה ומשפט וממיני

הצדקה הם לקט שכחה ופאה האמורים בענין. וזה באר באמרו "אני ה' אלהיכם", כלומר

ומכיון שאני אלהיכם וכל ארחותי חסד ואמת, ראוי לכם לשמור מיני הצדקה אלה הרצוים לפני,

ואחר כך באר מיני המשפט שקצתם בין פרטי ההמון וקצתם בין שופט להמון וקצתם בין ראשי

העם, ועל המין אשר בין פרטי ההמון הזהיר שלא יזיק אדם את חבירו בממון.

(ספורנו ויקרא

פרק יט פסוק ט-י)

מהו האמצעי ומהי

המטרה?

ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום למען תחזקו

ובאתם וירשתם את הארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה.

(דברים יא, ח)

"למען תחזקו" אינו אומר עשו המצוות למען

תחזקו, דאין משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הכי קאמר: למען שמור המצות,

תחזקו וגו' וכן למען תאריכון ימים וגו'.

 (חזקוני דברים יא , ח)

"ואכלת

את כל העמים…לא תחוס עינך

עליהם": המצוה ויישומה

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא

מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים וכו'…

(רמב"ם הלכות מלכים ה, א)

מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר: "החרם

תחרימם" וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל

נשמה" – וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם

הלכות מלכים ה, ד)

…ערכים אינם בעלי ערך ומשקל אלא במידה שהם קשים

להשגה ונוחים לאיבוד. וזוהי המשמעות הדתית והמוסרית האמיתית של תקומתנו המדינית והחזרת

האפשרות של שימוש בכוח לידינו:

עתה אנו נבחנים, אם אנו מסוגלים לא רק לסבול

למען ערכים שדגלנו בהם, אלא אף לפעול על פיהם. קל לסבול למען ערכים סבל

פיסי וחמרי, ואפילו להקריב את קרבן-החיים: דבר זה אינו דורש אלא גבורה פיסית, והיא

מצויה במידה מפליאה בכל קיבוצי בני-אדם. קשה לסבול למען ערכים, כשסבל זה משמעותו ויתור

על דברים שגם הם נחשבים ערכים מבחינת היצר הטוב – הצרכים והאינטרסים הקיבוציים המוצדקים.

הבעיה המוסרית אינה קיימת אלא בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב; הדברת היצר הרע על

ידי היצר הטוב היא קשה, אך לא פרובלמטית.

נוחה מאד – ולכן גם זולה ועלובה מאד – היא מוסריות

המסתייגת ממעשי אלימות ושפיכות דמים מבלי שתהא בצידה של מוסריות זו גם האחריות לעניינים

ולערכים שלמענם או בשמם נעשים מעשים אלו ונשפך דם זה. לפני הקמת מדינתנו היינו עדים

במחננו לבעלי מסריות צרופה, שהם עצמם עלו לארץ ישראל נגד רצונם של הערבים וחיו ופעלו

בה בחסותם של הכידונים הבריטיים והאקדחים של ההגנה, אולם את זכות עלייתם של יהודים

אחרים היתנו בהסכמתם של הערבים, ואת העלייה בכוח – שלא בהסכמת הערבים – פסלו כלא-מוסרית…

בחשבון הנפש הדתי-המוסרי שלנו אין אנו מצדיקים ואין

אנו מתנצלים על שפיכות הדמים של המלחמה כשלעצמה (שבה נשפך דמינו יותר מזה של אויבינו).

הבעיה הגדולה מתעוררת בקשר לאופן ניהול המלחמה, הנמשכת והולכת עד היום, ולמה

שאחרי מלחמה זו. הבעיה גדולה וקשה מאד: מאחר שניתנה רשות ל"אומנותו של עשיו"

– נעשתה ההבדלה בין המותר והאסור, בין המוצדק והפסול, דקה מאד – ממש כאותו "טפח

בין גן עדן וגיהינום" ואנו חייבים בבדיקה ובבחינה אם פרצנו מחיצה זו או לאו.

 (י.ליבוביץ: "לאחר קיביה" 1953, מתוך

"תורה ומצוות בזמן הזה", עמ' 168-170)

"צעקת הדל יקשיב ויושיע"

"עושה משפט": אף-על-פי שהוא נשגב,

הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר, כטעם אבי יתומים וכן הגר,

ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.

(אבן

עזרא דברים פרק י, פסוק יח)

"ושמתם את דברי אלה על

לבבכם"

אצל לבבכם כמו וסכות על הארון, ונתת על הכפורת,

והוא ששנו רבותינו שתהא שימה כנגד הלב.

 (חזקוני דברים יא, יח)

רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: למה כתוב "על

לבבכם" ולא "בלבבכם"? כי לפעמים הלב אטום ואינו יכול להיפתח לדברים

מסוימים, אז בינתיים שיהיו מונחים על לבבכם, כדי שפעם, כאשר הלב ייפתח, הם יוכלו

להיכנס…