זמן שמחתנו

חג הסוכות קרוי במסורת ישראל במספר שמות. ואולם השם שנקבע בסידור התפילה הוא 'זמן שמחתנו'. אכן, יש בחג הסוכות הדגשה מיוחדת של השמחה, משמחת בית השואבה שבשבעת ימי החג, ועד שמחת תורה, שבו באה השמחה לידי ביטוי ביתר שאת. 'זמן שמחתנו' הוא אפוא, מרכיב עיקרי ויסודי של החג.

אמנם, ההגדרה 'זמן שמחתנו' כקביעה של זמן המוקדש לשמחה, מעוררת תמיהה מסוימת, ואפילו קצת התנגדות טבעית: כיצד אפשר לקבוע מועד לשמחה? כיצד אפשר לשמוח על פי לוח השנה? כיצד יכול אדם לצוות על ליבו להיות שמח בתאריך נקוב מראש?

כמובן השאלה אינה רק על חג הסוכות. 'זמן שמחתנו' אינו אלא חלק משרשרת מורכבת של חוויות הקבועות בתאריכים, בהיקפו של הזמן היהודי כולו. שהרי כשם שיש זמנים המיועדים לשמחה, כך מצויים ימים שנועדו להתבוננות רצינית, לעצבות ולאבלות. הדברים קשורים זה בזה, עד שאמרו, שרק אלה שיכולים להתאבל בתשעה באב, יכולים לשמוח בשמחת תורה. שכן אותו כוח נפשי, אותה יכולת פנימית עצמה, היא זו שמאפשרת את שני הגילויים הללו, אשר על אף הריחוק ביניהם יש ביניהם קשר פנימי עמוק.

(הרב עדין שטיינזלץ בספרו 'חיי שנה' בהוצאת ידיעות ספרים)

והנה כבר חלפו להן שנתיים ועדין קשה ונדרש מאמץ כדי לשמוח.

מי ייתן וישמעו תפילותינו

 וקולות החג העולים מהסוכה

וריקודי ההודיה עם ספרי התורה

יעבירו את רוע הגזרה

והלוואי שבעת ימי החג כל הסיוט הזה יהיה מאחורינו.

הדף מוקדש לזכרם של הנופלים והנרצחים לאורך כל המלחמה הנוראה הזו

לרפואתם של כל הפצועים ולשיקומם של כל מי שכבר חזרו אלינו מהתופת

ולמען כל משפחות החטופים שאין  להן יום ואין להן לילה.

שנתיים לאסון שמחת תורה – ולמלחמת חרבות ברזל

לאה שקדיאל

• אסון שמחת תורה: "ביום השמיני"

האסון הנורא התרחש בשמחת תורה, חג שהתפתח אצלנו יחסית מאוחר, והולבש על יום שמיני עצרת (כך בארץ ישראל – בחוץ לארץ, חל שמחת תורה יום לאחר מכן, ביום התשיעי).

בעבר כבר כתבתי על העיון בחמשת המופעים של הביטוי "ביום השמיני" בספר ויקרא ("ביום השמיני מצאתי לו חברים", שבת שלום 952, לפרשת תזריע / החודש, תשע"ו). הצעתי שם כי ביום השמיני לחייה יכולה כבר הבהמה להיות מוקרבת על המזבח.  כתבתי, כי המצווה למול את הבן ביום השמיני ללידתו היא סובלימציה של קרבן האדם. ועוד כתבתי כי מותם של נדב ואביהוא ביום השמיני למילואים (היינו ביום השמיני להכשרתם לעבודה ככוהנים) נדרש במקום אחד בחז"ל כקרבן אדם הנדרש לחנוכת המזבח. מסקנתי אז הייתה כי העצרת של חג הסוכות ביום השמיני, היא התשובה המנחמת לכל זה, בדומה לטהרת המצורע במים חיים ביום השמיני.

אז כתבתי! – כי הנה בא טבח שמיני עצרת/ שמחת תורה תשפ"ד וטפח על פנינו. אכן מה נורא הוא היום השמיני. כל עוד לא שבו כל החטופים, וכל עוד לא שבו לבתיהם כל המפונים מעוטף עזה, אנו מתקשים להחזיר ליום השמיני ההוא את שמחת החג המקורי.

ובכל זאת, הנה מה שאני לוקחת מדרשת הבר מצווה של עברי ברמן מירוחם בפרשת תזריע-מצורע בשנת תשפ"א, בעקבות הרב זקס – האדם נברא ביום השישי לבריאה, ובעקבות החטא גורש מגן עדן לאחר השבת, ביום ראשון של השבוע שלאחר מכן, היינו ביום השמיני לבריאה – כדי להתחיל לממש את "צלם אלוהים" שבו, את השותפות שלו בבריאת העולם. ואני אומרת: אין לנו הרשות להתבוסס באבל על הטבח, אנו נקראים לפעולה של אחריות לתיקון העולם הפגוע.

• המלחמה: מה נעשה עם הלולב?

המלחמה החלה כמלחמה להדברת החמאס, המסכן את מדינת ישראל בהתקפות על המדינה ועל אזרחיה במטרה מוצהרת להשמידם כליל, מפני שאין ליהודים מקום במרחב המוסלמי המוגדר כ"דאר אל חארב". אבל כבר מתחילתה התרבו הקולות החותרים להפוך את המלחמה למסע נקמה, הרס, והרג כולל, נגד כל הפלסטינים תושבי רצועת עזה, וכאשר שורות אלו נכתבות עדין לא ידוע אם המאמצים להפסיק את המסע הנורא הזה, ולהחליפם בכלים מדיניים שתכליתם הסדרי ביטחון וייצוב החיים שלנו וגם של הפלסטינים, יישאו פרי. מה שהתחיל כמסע הכרחי לישועה, הפך לרדיפה אחר ניצחון מוחלט, תמונת מראה של מדיניות החמאס – הם מתמכרים לפנטזיה של מרחב ללא יהודים, ואנו מתמכרים לפנטזיה של מרחב ללא פלסטינים. ובלב המהומה ניצבים בני משפחות החטופים, המזכירים לכולנו כי המשימה האנושית וגם הלאומית שלנו איננה מלחמה אינסופית אלא מימוש חזון של חיים ושלום.

אני מחטטת במחסן האוצרות היהודיים לדורותיהם, בחיפוש אחר השראה לחזון סיום המלחמה, ונתקלת בלולב כסמל מלחמתי, ובאפשרויות לפרש אותו מחדש ברוח חזון השלום עם אומות העולם הגלום בנבואת זכריה י"ד (ההפטרה ליום א של החג).

הצורה הפאלית של הלולב הפריעה לי מאז ומעולם. והרי אין לה מקור מפורש בתורה – אנו נתקלים בה רק החל מימי הבית השני, כהשפעה של המנהג ההלניסטי להניף את הצמח דמוי החרב בתהלוכות ניצחון על האויבים, וכך גם במטבעות מרד בר כוכבא. המראה של המוני גברים יהודיים הסובבים את התיבה כשהם מניפים את החרבות שלהם כלפי מעלה מעורר בי חלחלה.

הד למשמעות הלוחמנית של הלולב נמצא גם בחז"ל. המקור הראשון הוא במשנה סוכה פרק ד: הסיבה לתקנה האוסרת על העם להביא את ארבעת המינים למקדש לפני שבת חול המועד היא המהומה המסוכנת שנוצרה כאשר הגיעו העם בשבת להרים את שהביאו לפני שבת, ודקרו זה את זה בלולביהם. המקור השני הוא בתלמוד הבבלי סוכה ל"ח ע"א – רב אחא בר יעקב ניענע את הלולב לכל הכיוונים באמרו, "חץ בעיני השטן!" והגמרא מעירה על כך כי אין זה מעשה ראוי, שכן זוהי התגרות מסוכנת בשטן.

האם הבנה זו של הלולב היא הכרחית? מה עם הפרשנות האומרת כי כוונת הפסוק (ויקרא כ"ג 40) הייתה רק לציין מהם ארבעת העצים מהם יש לבנות את הסוכה, כפי שהבין כנראה גם נחמיה (ח 15)? ומה עם ספר היובלים ט"ז 31 (מהדורת כהנא), המדבר על הלב הרך של התמר? זאת ועוד: מה אם נבין את כפות התמרים אותם עלינו לקחת בחג הסוכות ככפות ממש, הצומחות מדי שנה על עץ התמר הזכרי שבחצר שלי, ובתוכן הפרחים עם הזרעים, והן מתייבשות ונפתחות ובאמת יש להן צורת כף? מה אם נמלא את הכף הזאת בפרי עץ הדר, ענפי עץ עבות, וערבי נחל, כתפילה לפריון האדמה ולגשמים בעתם בשנה המתחילה עכשיו מחדש אחרי אסיף פירות השנה הקודמת?

אני מאחלת לנו שנה טובה של חיים פריון וצמיחה ושמחה, וסוף לחרבות המלחמה.

הרבנית לאה שקדיאל – אשת חינוך ופעילה חברתית, גרה בירוחם.

תחזית

יהודית פלד

מה יהיה בסופנו ? אני שואלת ונשאלת.

כמה כואב לקרוא את התחזית שנרשמה כאן לפני עשרות שנים :

תחזית / יוסי בנאי

לא שום דבר לא השתנה התחזית היא ישנה

יהיה חמים יהיה קריר לאוהבים יהיה בהיר

בתוך הטוב יהיה קצת רע וסיכויים גם לקרה

הנחלים ילכו לים והספק יהיה קיים

העלמות יהיו יפות ונגד זה אין מה לעשות

לא שום דבר לא השתנה התחזית היא ישנה

המציאות תהיה חלום, בעצומות יהיה שלום

המלחמות לא יתבדו והתמימים שוב יתפתו

זאב עם כבש לא יגור בשבתות יהיה סגור

לקראת הסוף יהיה סגריר עם אלוהים מקיר לקיר

לא שום דבר לא השתנה התחזית היא ישנה

חיים גורי כתב לפני 10 שנים (2015(:

אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ סִיכּוּי סָבִיר לְעוֹד מִלְחָמָה.

עוֹד מִלְחָמָה נוֹסֶפֶת עַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת,

שֶׁיֵּשׁ לָהֶן תַּאֲרִיכִים, שֵׁמוֹת וּמְקוֹמוֹת.

אוֹמְרִים שֶׁהַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָאֲרֻכִּים זְקוּקִים לָהֶן.

פֹּה דּוֹר לְדוֹר מוֹסֵר אֶת הָרוֹבֶה,

כְּמוֹ אֶת הַמַּקֵּל בְּמֵרוֹץ־שְׁלִיחִים.

בֵּינְתַיִם, אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּמְעַט בְּוַדָּאוּת,

שֶׁבְּעָתִיד נִרְאֶה לָעַיִן.

לֹא יַחְסְרוּ פֹּה הַהוֹלְכִים וְהַבּוֹכִים,

צֶאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, שְׁנֵי הָאַחִים.

*

קוראת ושואלת האמנם הסיפור והייעוד של "צֶאֱצָאֵי יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל", הוא להמשיך ללכת סחור סחור בלופ דמים חוזר ונשנה ?

של מבצע / מלחמה / שקט מדומה לזמן מה / וחזרה חלילה להתחלה ?

קוראת את התורה שלנו שבחלקים ממנה, הוטבעה והוסללה מדור לדור תפיסת "לנצח תאכל חרב" בשרשרת מלחמה ונקמה, כמו למשל בפרשת השבוע "מטות מסעי" בה משה מצטווה:

"נְקֹם, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מֵאֵת, הַמִּדְיָנִים; אַחַר, תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיך"ָ

ולאחר הביצוע כשמסתבר שהנקמה לא הייתה מספיק טוטלית ואכזרית, כי לא הרגו את הנשים, בא צו נוסף:

""וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל, שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת, הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֹשֶׁה: הַחִיִּיתֶם, כָּל-נְקֵבָה. … וְעַתָּה, הִרְגוּ כָל-זָכָר בַּטָּף; וְכָל-אִשָּׁה, יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר–הֲרֹגוּ וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר–הַחֲיוּ, לָכֶם." !!! (במדבר ל"א)

נורא הדבר שמתוך כל מה שהוריש לנו משה, המורשת של "אל הנקמות" ממומשת בימים אלה, בלי בושות, בעיניים פקוחות ובעידוד המובילים והמובילות (ח"כ סטרוק) : להרוג כל מה שזז, כי אין בלתי מעורבים, כולם ילדים נשים וזקנים – אין חפים!" וכמה בלתי נתפס הוא שתרועות מלחמת המצווה, להשמיד, להרוג ולאבד – נשמעות תקינות מכל עבר, מבוגרים נוער וילדים, כולל מתוך חברי ומקורבי.

וחושבת – כמה עצוב שהתרחקנו ממורשתו ההומנית של אברהם אבינו שהעז להיאבק על אנשי סדום, בדרישתו מהאל שיחוס ויחמול :

"ויִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע ? אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כׇּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט ? !" (בראשית י"ח)

אין לנו אברהם היום, וגם אם יש אנשים שמוחים, הם מושתקים בתואנה שהם מרפים את כוחותינו הלוחמים.

אבל נזכור שכולנו צאצאים של אברהם וחובתנו המוסרית לעצור את "ְמֵרוֹץ־השְׁלִיחִים" של ההרס, הארס וההרג היומיומי. וחובתנו הערכית היא הערבות ההדדית !

חובתנו, גם אם זה קשה ומתיש, להקשיב יומם וליל לקול דמי אחינו החטופים הצועקים אלינו מן האדמה ! ולפעול להשיבם הביתה!

זה "לֹא מְאֻחָר מִדַּי וְלֹא רָחוֹק מִדַּי. הָאִי כָּאן הוּא בְכָל מָקוֹם", כפי שכתבה המשוררת הפולניה החכמה ויסלבה שימבורסקה (מפולנית: רפי וייכרט):

דַּיָגִים שָׁלוּ בַּקְבּוּק מִמַּעַמַקִים.

בְּתוֹכוֹ פִּסַּת נְיָר וְעָלֶיהָ הַמִּלִּים:

"הַצִּילוּ! אֲנִי כָּאן. הָאוֹקְיָנוֹס פָּלַט אוֹתִי לְאִי לֹא נוֹשָׁב.

אֲנִי נִצָּב עַל הַחוֹף וּמְחַכֶּה לְעֶזְרָה. הִזְדָרְזוּ. אֲנִי כָּאן!"

– אֵין תַּאֲרִיךְ. בְּוַדַּאי כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי.

יִתָּכֵן שֶהַבַּקְבּוּק הָיָה זְמַן רַב בַּיָּם – אָמַר הַדַּיָּג הָרִאשׁוֹן.

וְאֵין צִיּוּן מָקוֹם. אֲפִילוּ לֹא יָדוּעַ אֵיזֶה אוֹקְיָנוֹס – אָמַר הַדַּיָּג הַשֵּׁנִי.

לֹא מְאֻחָר מִדַּי וְלֹא רָחוֹק מִדַּי. הָאִי כָּאן הוּא בְכָל מָקוֹם – אָמַר הַדַּיָּג הַשְּׁלִישִׁי.

נַעֲשָׂה לֹא נָעִים, הִשׂתָּרְרָה דְּמָמָה. כָּכָה זֶה עִם אֲמִתּוֹת חוֹבְקוֹת עוֹלָם.

יהודית פלד – אשת חינוך, חברת קיבוץ בית השיטה.

סוכות – כחג העצמאות

חג הסוכות מסמל את העצמאות החדשה. אחרי כל התהליכים הנפשיים והרוחניים שעברנו בחודש אלול, בראש השנה וביום הכיפורים, אנו מוכשרים כבר לפעול במציאות עצמה, אם כי בצורה סמלית. אנו יוצאים מכל המבנים הסוגרים עלינו – מבנים פיזיים, נפשיים וקוגניטיביים – אל הסוכה הנמצאת בחוץ, הפתוחה לכוכבים ולשמים. היציאה לסוכה מביעה את הנכונות לוותר על ההגנה של קירות וגג של קבע ולהסתפק בעראי.

רק אחרי שהעזנו להרפות מן הקיים והשגרתי, המקנה לנו ביטחון, נוכל לקנות לנו עמידה עצמאית ולא נסמכת. רק האדם בעל החירות יכול לוותר על הביטחון שמקנה לו הבית.

(שרה זלבסקי – מתוך מאמר בספר 'השמיעיני את קולך' בהוצאת ראובן מס)

אני מאמין / אריאל הורוביץ

אני מאמין באמונה שלמה
שאלה השמיים ושזאת האדמה
כאן היה עבר פה יהיה עתיד
האמנתי פעם אני אאמין תמיד

וכשסופה עוברת וביתי רועד
חוזר אלי ניגון ישן
שבזכותו הוא עוד עומד

אני מאמין באמונה שלמה
גם בעיניים של אחי אני מוצא סימן
שאני לא לבד
שבלי מילים נגיד
האמנו פעם ונאמין תמיד

וכשסופה עוברת וביתי רועד
חוזר אלי ניגון ישן
שבזכותו הוא עוד עומד

אני מאמין באמונה שלמה
בצחוק הילדים על הדשא שיצמח
כאן היה עבר פה יהיה עתיד
האמנתי פעם אני מאמין תמיד