סוכות תשפ"א, גיליון 1171

 הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן

סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ

 וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ.

(קהלת א', ו)

איור: הרי לנגבהיים

וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ – אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: הָרוּחַ הַזֶּה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא בָּעוֹלָם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַשְׁלוֹ בֶּהָרִים וּמְשַׁבְּרוֹ בַּגְּבָעוֹת וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹא תַּזִיק לִבְרִיּוֹתַי, וּמַה טַּעַם (ישעיה נז, טז) 'כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף' , מְשַׁלְּהֵי לֵיהּ הֵיךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (יונה ב, ח) 'בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי', כָּל כָּךְ לָמָּה? בִּשְׁבִיל, 'וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי'.

אָמַר רַבִּי הוּנָא: בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת יָצָא הָרוּחַ שֶׁלֹא בְּמִשְׁקָל, וּבִקְשָׁה הָרוּחַ לְהַחֲרִיב אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל יוֹשְׁבָיו; אַחַת בִּימֵי אִיּוֹב, וְאַחַת בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, וְאַחַת בִּימֵי יוֹנָה. אַחַת בִּימֵי אִיּוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב א, יט): 'וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר'. וְאַחַת בִּימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יט, יא) 'וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפַרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים'. וְאַחַת בִּימֵי יוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה א, ד) 'וַה' הֵטִיל רוּחַ גְּדוֹלָה אֶל הַיָּם'.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם: אוֹתוֹ הָרוּחַ שֶׁהָיָה בִּימֵי אִיּוֹב לֹא הָיָה בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹתוֹ הַבַּיִת בִּלְבָד, וְאוֹתוֹ שֶׁל יוֹנָה לֹא הָיָה בָּעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ סְפִינָה בִּלְבָד, וְאֵין לְךָ קוֹזְמִיקוֹן אֶלָּא אוֹתוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יט, יא) 'וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וגו".

רַבִּי חִיָּא בַּר תַּנְחוּם וְאַמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן: לְעוֹלָם אֵין מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא עַד שֶׁיַּעַמְדוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בַּמַּחֲשָׁבָה לְהִבָּראוֹת, וְאֵלּוּ הֵן הַנְּשָׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ה, א) 'זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם'.

(קוהלת רבה א', ו')


קהלת בעידן המשבר

דניאל יוסף אפשטיין

הוזמנתי לכתוב כמה שורות על קהלת, התיישבתי לכתוב ומיד הוא עצר אותי. באמצע הספר ובסופו נשמעת אזהרה חמורה לכותב היהיר (הכותב תמיד יהיר, גם ובמיוחד כשהוא מצטנע) :

אל תבהל פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. (ה', א')

ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. (י"ב, י"ב)

הנה הוזהרתי: הספר שהתבקשתי לדבר עליו מדבר נגד כתיבת ספרים, או הוספת מילים על מה שכבר נכתב, ובמיוחד על מה שהוא בעצמו כתב. אני מתנחם בכך שהאזהרה לא נשמעה. מאז נכתבו ספרים עד אינספור. לא הייתה תקופה כתקופתנו שבה נאמרו והופצו מילים רבות כל כך והתפרסמו ספרים רבים כל כך, מן העידית עד הזיבורית. אי אפשר לעצור את השיטפון ולהתמודד עם הבלבול שכך נוצר מדי יום. הבל הבלים, פייק ניוז. מומחים ופסוידו-מומחים, לרפואה, לכלכלה, לפוליטיקה, למדעי החברה והרוח, כל אחד מסביר את המשבר לשיטתו ומציע פתרון לשיטתו, כל אחד מאיתנו בבידודו הוא כמו עיר נצורה אשר מלך גדול סבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים (ט', י"ד), ומתי יבוא "איש מסכן חכם" שימלט את העיר בחכמתו?

נבואתו הקודרת של ניטשה בספרו "המדע העליז" (סעיף 125 "האיש המטורף") התגשמה במלואה: אחרי "מות האל" או "רצח האל", האנושות מיטלטלת כמו ספינה בלי קברניט בלב ים סוער: "האם אין אנו נופלים בלי הרף? וכי אין אנו תועים באפס אינסופי? האם לא קרב ובא בלי הרף הלילה ויתר לילה? ניטשה התכוון לאבדן המצפן המוסרי, המורה על ההבדל בין אמת לשקר ובין טוב לרע.

קהלת קרא את כל הספרים, וניטשה לא הפתיע אותו. הוא גם קרא את לוינס וחייך כשקרא בפתח ספרו "כוליות ואינסוף":

"הכול יסכימו ברצון כי חשוב ביותר שנדע האם אנו לא מרומים על ידי המוסר." הרי הוא כבר אמר:

יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אלהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אלהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל. (ח', י"ד)

לא נשמעת כאן זעקת שבר, קריאת געוואלד, על השערורייה המתרחשת יום יום בכל קצות תבל, אלא פשוט – יש, ויש. It is as it is, אם מותר לי לצטט את מי שלא קרא לא קהלת ולא ניטשה.

הקול הוא ברור, צלול, בלי פאתוס. היש הוא ניטרלי, משאיר לקורא את זכות השתיקה או את זכות הצעקה, הכול באשר הוא אדם. האם זה סוף הדרך, כאן כל הנוסעים יורדים, הבל ורעות רוח, אין להתגעגע לעבר מיתי טוב יותר (ז', י') ואין לקוות לעתיד וורוד מפני שאין להעלות על הדעת כיצד ייראה העתיד (ח', י"ז), אנחנו פשוט תקועים, או שמא הסוף הזה, לא סוף ההיסטוריה אלא סוף הדיבורים, אחרי שהכול נשמע, "דברי המטמאים ודברי המטהרים, דברי הפוסלים ודברי המכשירים ", מימין ומשמאל, שמא הסוף שאינו סוף הוא דווקא התחלה, הבל אחרון המפיח רוח חדשה בהבל הראשון, הבל מטהר שיאפשר לנו לנשום אחרת, בלי אשליות, בלי יוהרה, בלי להציע תכנית אולטימטיבית שתשים קץ למשבר ותחזיר אותנו לדרך המלך. אין פתרון סופי, מילה אחרונה, נוסחת קסם, בין אם נקרא לה דעת תורה, או דעת חכמה.

הרי כבר שמענו: "כי האלוהים בשמים ואתה על הארץ – על כן יהיו דבריך מעטים." אני מצטט פעמיים, כי רבים הסיכויים שבים המלל לא יכלו לשמוע. זו התחלה צנועה, ענווה, מודעת לקוצר הראות ולחוסר האונים שלנו, מודעת לפגיעותנו ולשבריריותנו. מודעות סוקראטית שיודעת שאינה יודעת אבל בכל זאת מנסה לדעת, בצעדים קטנים ובקול נמוך הנשמע בנחת, כיאה לדברי חכמים.

אכן הבל הבלים, כמו הבל פיו של בעל התוקע, כמו הסכך שכל רגע יכול לעוף מן הסוכה, וכמו מי שמתחנן ואומר 'הנני העני ממעש'- ועדיין מסלסל בקולו כדי לרגש את המתפללים ואת עצמו. זה גם הבל פיו של החולה המונשם ושל הרופאים העמלים להצילו, הבל פיהם של הנודדים המותשים ברחבי העולם, גם זו, נשימתנו שבה מקופלים חיינו, "מתת אלוהים היא".

קהלת, אנחנו שומעים את קולך, תהייותיך הן תהייותינו. "טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים." גערת חכם, המתבונן במצבנו, היא משב רוח טהור. הגיע הזמן לצניעות ולענווה. "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם? אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך?" (ז', ט"ז-י"ח). הגיע הזמן להנמיך את הקול ולנשום, מתחת למסכה. ואולי, אם נדע לתת יד לנופל, יגיע הזמן לשיר בחג הסוכות. אבל אסור לי להטיף, כדי לא לעורר גערת חכם יותר מדי.

הרב דניאל יוסף אפשטיין, רב ופילוסוף, מלמד במתן, במדרשת לינדנבאום ובמסגרות שונות בארץ ובעולם.


הארעיות וחוסר הרכושנות כביטוי לאמונה

והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן (סוכה ב' ע"א), וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קנייני עולם הזה בתים ושדות וכרמים, אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו. וזהו ויסעו מרעמס"ס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמס"ס הם כל קנייני העולם, אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי 'ויחנו בסֻכּות' יש להם חנייה ודי הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותניח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.

(אגרא דכלה דף רצו/א)

'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה': סוכה הוא החוסה בשם ה' ואינו צריך לכלום ומסתפק בדירת ארעי רק לפי שעה, שמי שדואג על למחר הוא מקטני אמנה , רק די בדירת ארעי לפי שעה, והוא היפך קנאה.

(קומץ המנחה לר' צדוק הכהן מלובלין-חלק שני יח)

ויראהו ה' את כל הארץ

הראייה הזאת היתה בדרך פלא, כי לא היה אפשר בדרך הטבע לראות כל ארץ כנען מן המקום ההוא, וכן אמרו במדרש: אמר הקב"ה אני מעבירה לפניך כשפחה שהיא עוברת לפני אדוניה, ובספרי דרשו על הפסוקים האלה שהראהו כל הדברים העתידים להיות בארץ ישראל עד סוף כל הדורות, וכן הוא לפי הפשט, שהרי הראהו חלוקת השבטים קודם שיכבשוה.

(רבי יש"ר רג'יו שם, שם)

ושמה לא תעבר… ושמה לא תבוא

כלומר, לא שאינך ראוי לזכות בארץ ישראל, אלא בשביל שאני נותן אותה לבני ישראל, על כן לא תוכל לבוא גם אתה, דעיקר העונש היה מידה במידה שלא יזכה להורות לישראל דרך הליכות החיים בארץ ישראל, שכל אותה הכנה שעשה הקב"ה עם הסלע היה כדי ללמד לבני ישראל דרך בעת שתהיה עצירת גשמים, ובשביל שקלקל בזה משה רבנו, היה העונש שלא יביא אותם להורות שם.

(העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין דברים לב, נב)


לסיום מחזור כ'ג של שבת שלום

לפני 23 שנה, בתשרי תשנ"ח, יצאנו לדרך, בדחילו ורחימו. כתבנו אז, בגיליון הראשון: גליונות רבים מופצים בבתי כנסת שונים ולמעשה, גליונות אלו מבטאים את שבעים הפנים שיש לתורה. לעתים קרובות, נדרש האדם המאמין המחוייב לתורה ומצוות, להתמודד עם ערכים שלכאורה יש ביניהם סתירות ומתחים. חז"ל הציבו בפנינו דגמים של התמודדות עם עולם מורכב, מלא סתירות וקשיים והעבירו אל האדם ואל הקהילה את האחריות המלאה להתמודדות זו,כאשר הכריזו: "לא בשמים היא" ו"אין משגיחים בבת-קול".

תקומת עם ישראל בארצו והמציאות החדשה ההולכת ומתפתחת במדינת ישראל ובעולם כולו מציבים בפני האדם היהודי המאמין והמחויב לתורה אתגרים ערכיים מורכבים ביותר. קיימת לעתים הרגשה שערכים מסויימים זוכים לפופולריות מרובה ופופולריות זו לעתים מעיבה על איזשהו איזון הכרחי. חלקים גדולים בציבור הדתי בישראל טיפחו כחלוצים לפני המחנה את אהבת ארץ ישראל והדגישו את ייחודו של עם ישראל, לעתים על חשבון ערכים אחרים. לעתים יש לפרשנות פונדמנטליסטית השלכות הרסניות על חיינו בארץ הזאת. איננו באים לערער על חשיבותה של אהבת העם הארץ; כוונתנו ב"שבת שלום" להדגיש ערכים נוספים שגם הם ניזונים מעולמה של תורה, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום". וכדי שנוכל לומר בלב שלם "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כי הציונות הדתית מחייבת אותנו לאחריות על האופן בו כל העולם רואה בתורה בשורה אוניברסלית.

מאז, עברה החברה הישראלית דברים רבים וקשים; השנה היו פיגועים רצחניים וגם גילויי שנאה, הומופוביה, וגזענות חמורים. יש לברך על הגינוי הגורף של פעולות נקם ולגנות בתוקף את הקולות שעודדו ובירכו על הנקמה, קולות הנותנים לגטימיציה להריגת אדם שאינו מסכן אותנו, וקולות רבים שאינם שוליים המאיימים על שלטון החוק והדמוקרטיה. עברו יותר משש שנים מאז שהתסיימה מלחמת צוק איתן בעקבות חטיפתם ורציחתם של 3 בחורים. במדינת ישראל כולה היו ללא ספק גילויי סולדיריות ראויים להערכה בתקופה זו, אך אין להתכחש לעובדה שהמלחמה, כמו כל מלחמה, תבעה מחיר כבד ויש לקוות שיימצא פתרון שיפסיק את מעגל הדמים, כי "לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת… או בשביל שפיכות דמים , ח"ו".

בשנה האחרונה התקיימו שלוש מערכות בחירות שהתאפיינו בשיח אלים, בניסיון לערער על נאמנותם של יריבים פוליטיים למדינה, ובאיום על מוסדות הדמוקרטיה ועל מערכת המשפט. כמו-כן, אנחנו בשיאה של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי ומשהו בסולידריות שאיפיינה את החברה הישראלית בימי משבר נחלש, אם כי בחברה האזרחית ובקהילות מסוימות, יש גילויים מרשימים של איכפתיות ותמיכה הדדית.

ואם הרגשנו בתשרי תשנ"ח, שיש מקום לעלון שישמיע קול ציוני-דתי ייחודי המדגיש את ערכי השלום, הצדק ואת הכבוד לכל אדם שנברא בצלם, דומני שהיום, ביתר שאת, לנוכח מגמה של הקצנה לאומנית גם בקרב הציבור הדתי, עם תופעות מדאיגות של גזענות וביטויי שנאה נגד זרים וקבוצות אחרות בחברה שלצערנו, כבר אינן תופעות שוליות, ומגמות אנטי-דמוקרטיות שהולכות ומתחזקות , עלינו להמשיך ולהשמיע קול חזק וברור של תורת חיים, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, תורה המכבדת כל אדם שנברא בצלם, עליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", תורה הדוגלת במחלוקת לשם שמים מתוך כבוד למי שחושב אחרת. ולכן, עוד עבודה רבה לפנינו.

המגיפה הזאת משפיעה על בתי הכנסת הפועלים במתכונת מצומצמת, ולכן, בתוקפה הזאת, אנו מפיצים את העלון רק בדוא"ל ובאתר ומודים לכל מי שמפיץ אותו בין מכריו או מתפללי בית הכנסת, או מניין החצרות והמרפסות.

התברכנו במאגר של כותבים וכותבות איכותיים שהציעו קריאה ייחודית לפרשות השבוע, למדרשים ולפרשנות. פתחנו את השורות לכל מי שכמונו דוגל בתורת חיים השואפת לשלום, לצדק ולכבוד האדם.

אני רוצה להודות מקרב לב לכל מי שהיה שותף לפרוייקט הזה: כאמור, לכל הכותבים והכותבות שתרמו מפרי עטם והפכו את העלון הזה למה שהוא; לדני לזר, שדואג לעריכה הגרפית, להבאה לדפוס ולפרסום העלון באתר האינטרנט, להרי לנגבהיים המאתגר אותנו עם מדרשים חזותיים מקוריים, לאלי רבל המזין את דף הפייסבוק שלנו, כולם במסירות ובהתנדבות ולכל חברי הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום על התמיכה והגיבוי. לבן בן ולצוות גרפוס פרינט על הדפסת העלון, ואחרונה אחרונה חביבה, עמיתתי במערכת, מרים פיין, האחראית "מימי בראשית" על הפצת הגיליון בבתי הכנסת, באתר האינטרנט ובדואר אלקטרוני ועל גיוס התקציב המאפשר את קיומנו.

וכמובן, לכם, הקוראים והתורמים, שותפים נאמנים למפעלנו, אנו מודים על תמכיתכם בעבר ונשמח להמשך שותפותכם במפעלנו הייחודי.

חזק חזק ונתחזק וכה לחי לשנת העשרים וארבע של שבת שלום

פנחס לייזר, עורך

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.