סוכות תשע"ח, גיליון 1023

עולו אושפיזין עילאין קדישין

איור: הרי לנגבהיים

 

חג הסוכות הקדוש הבא עלינו לטובה… ושבעה צדיקים אבות העולם המה אושפיזין עמנו בסוכה, וראוי לכבד אורחים חשובים כאלו, להכין להם מעדנים טובים מטעמים אשר אהבו, ומה הם המטעמים הנאהבים להם, הוא לשמח נפש האומללים האביונים, זהו עקר השמחה, אבל מאן דחדי בלחדוהי (ומי שיושב לבדו), ולא יהיב למסכנא (ואינו נותן לנזקקים), עליו נאמר 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם', אבל כשמשמח העניים בחלקם הוא שמחה לפני השכינה.

 (ספר דרושי הצל"ח – דרוש כ"ב לעשרת ימי תשובה)

עכשָׁו באים בני בניהם של אבות עולם אלה (האושפיזין), ושמחים בחג הסוכות לפני ה' אלקיהם ואומרים לפניו: רבונו של עולם, אנו אין לנו חפץ לא בבית ולא בתבואת השדה אלא כל חפצנו וישענו בך בלבד. כיון שזוכים לשמחה טהורה זאת, הרי נעשים מקור הברכה לעצמם ולכל העולם כולו, ובזכותם יורדים שפע וברכה על כל העולם כולו לכל השנה כולה. אף הם, כיון שבאים להקריב קרבנות רצון לפני ה', לא לעצמם בלבד הם מקריבים, אלא שבעים פרים הם מקריבים לכפר על כל שבעים האומות שיהיו מתברכים בשפע טוב. רק אחר שגמרו להקריב בעד כל אומות העולם – בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם (במדבר כט), כלומר, ביני וביניכם בלבד, וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה וגו' פַּר אֶחָד וגו'. תחילה הקריבו למענם, ואחר הקריבו למענכם. כי אכן רועים נתתיכם, שתרעו את כל עולמי באהבה וברחמים ובחסד. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: רועים אתם, בני רועים; על כן נאה לרועים נאמנים, שישבו בצל האמונה, בצוותא אחת עם זרע אמונים. וכל הגדולה הזאת שבאה לישראל בזכות מה? בזכות שהם ממעטים בתענוגות עולם הזה, ומרבים בשמחת אמת, ומתענגים על אמונתו של הקב"ה ועל מצוותיו וגזרותיו ויושבים בסוכה, בצל האמונה.

( ספר התודעה, פרק שביעי)


 

מלכים בעידן של דמוקרטיה

מרדכי בק

מוקדש באהבה לפנינה, רעייתי האהובה

לעוד שנים רבות וטובות.

בעידן שבו הדמוקרטיה נפוצה, הרעיון של מונרכיה, על כל המשתמע מכך, נראה אנכרוניסטי. למרות זאת, הבריטים יש להם מערכת דמוקרטית מפותחת, ובמקביל מתעקשים לכבד את מוסד המלוכה. גם לציוויליזציות עתיקות יותר – היהודית למשל – יש כבוד עמוק למלכות, אם לא באופן מעשי, אז לפחות למלכות כרעיון.

בעונה זו של חגי הסתיו המתחילים מראש חודש אלול ומסתיימים בשמחת תורה, בסוף סוכות, זה בולט אפילו יותר. במשך כל התקופה הזאת הרעיון של מלכות יוצר קו משותף המחבר את העם היהודי לאלהי ישראל. הופעתו של האל כמלך אינה אחידה אלא משתנה, כמו זיקית; כל גוון וצבע מרמז על זווית אחרת של מטפורת המלכות.

מכל זווית שנתבונן בה, השאלה העולה במוחו אדם המודרני היא מה המשמעות של הרעיון העתיק הזה בסביבה של עולם דמוקרטי? אפילו באנגליה יש ביקורת חריפה וממושכת על המלכות.

בחודש אלול מציגה המסורת את האל כמלך מלכי המלכים. הוא מלך של כוח, של בריאה, של הרס, של יראה ושל תקיפות. לקראת הופעתו, נהוג לתקוע בשופר במשך כל החודש, בסוף תפילה שחרית. כשמתקרב ראש השנה מתחלפת דמות האל לדמות המלך כשופט, שיחליט מי יחיה ומי ימות במשך השנה החדשה, וגם באילו תנאים – בבריאות או בחולי, בשפע או במחסור.

ה"מלך" בתקופה זו שבין ראש השנה ויום הכיפורים הוא יותר נעלם וגם יותר אינטימי, בגלל שבתקופה זו נקבעים התנאים של היחס בינינו ובין ה' ובין שאר בני האדם. בימים אלו אנחנו מנסים למצוא את האיזון בין השמים ובין הארץ, בין הצרכים החומריים שלנו לבין אלו הרוחניים, ולקבוע את המטרות של השנה הבאה.

בסוכות עובר מרכז הכובד לעולם הטבע – לחג האסיף – החג הקציר הסתווי וגם של קהילת בני האדם – הודים ולא יהודים כאחד – והדגש הוא על "והיית אך שמח". בתוך כך החליטו חז"ל להכניס את נושא המלכות באמצעות המלך שלמה וספר קהלת, שמוצג כווידוי אישי של המלך המוצלח ביותר שהיה לעם ישראל. הקריאה במגילת קהלת בתוך החג מעניקה לו משמעות יתר, כתהליך המתרחש מראש חודש אלול עד שמחת תורה – ספר קהלת משלים את הטרנספורמציה ממלכות שמים עד למלכות הארצית. מהאל כמלך העולם, מגיעה המגילה הזאת למחבר-מלך שהוא בשר ודם, כשהמחבר מבטא בעצמו את המילים האלו: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים.

בנוסף, נושא המלכות מתחזק ע"י מנהג קבלי מאוחר יותר – מנהג האושפיזין; האורחים "הרוחניים" המוזמנים לסוכותינו במקביל לאורחים ממשיים. האושפיזין האחרונים הם יוסף שנחשב "כפרעה" (בראשית מד, יח) ודוד שנחשב למלך האולטימטיבי בכל התנ"ך, ובמסורת בכלל.

 היחס של התורה לרעיון המלכות הארצית מורכב. מצד אחד התורה עצמה מזהירה את המלך מפני הדרישות הבלי נמנעות – להרבות סוסים, נשים וכסף (בסדר הזה!) (דברים יז, טז) ומצד שני, בסוף תקופת השופטים כותב המחבר: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כא, כה). מכאן משתמע שמלכות עדיפה על אנרכיה.

איזו מין מלכות מציע אם כן קהלת, הספר המורכב והשנוי במחלוקת? הנרטיב שלו כולו הוא מעין חבל המתוח בין שני קצוות.

מצד אחד: חיי שפע עם כל היתרונות שמלכות מוצלחת יכולה להציע; יין, נשים, שיר, ארמונות נפלאים וגנים מפוארים יותר ממה שכתוב בספר דברים. לעומת זאת, עומדת בספר הגישה שדוחה כבוד וזכויות ארציות, גישה אקזיסטנציאלית של "הכל הבל ורעות רוח". חז"ל היו חלוקים בשאלת הכללת מגילה לכאורה ניהיליסטית, ומלאת סתירות בתוך כתבי הקודש. המסר הזה של יאוש וחוסר אונים מצייר תמונה של החיים כחזרה אין סופית, סיזיפית, כמו שמש שזורחת כל יום, רק כדי לשקוע שוב כל לילה.

 אמנם, חז"ל החליטו בסופו של דבר להכניס את הספר לתוך הקאנון המקראי, בזכות המשפט לפני האחרון: "סוף דבר, הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). אך, אחרי התיאור הארוך של גורל מר ומייאש, הטפת המוסר הזו נראית תלושה מכל ההסתכלות שקדמה לה.

 מה עלינו לעשות אם כן עם המשא הזה של המסר העגום בקהלת והתחושה הכמעט שייקספירית לגבי גורלה הטרגי של האנושות? לא פחות תמוה הוא למה נבחר הספר הזה ללוות את "זמן שמחתנו", אחד השמות של הסוכות. אולי ניתן למצוא רמז אפשרי לכך בדו-משמעות של מושג ה"מלכות" במסורת, בין שמים לארץ, בין אלהים ואדם.

 ההתפתחות של דימוי האלוהים כמלך נמצאת ברקע ספרו של התיאולוג, הרב פרופסור ארתור גרין. בספרו "Keter: The Crown of God in Early Jewish Mysticism" הוא מחפש את המקורות האפשריים והבעייתיים של המטפורה הזאת. הוא מראה איך הרעיון התפתח וכותב: "אלוהים בתנ"ך אף פעם לא התמנה למלך ולא הוכתר כמלך. שני דברים אלו נחשבו כמעליבים מבחינה תיאולוגית. הם היו מצביעים על כך שלמלכות אלוהית היתה התחלה, וגם שמישהו עומד למשוח אותו בשמן, או עומד מאחריו להציע לו את הכתר".

למרות זאת, הרעיון של המלך האלוהי התפתח, במיוחד בקבלה, ששם הדגש מתחלף מהמלך השמימי, שמקבל תשבחות ממלאכיו, למלך שמקבל תשבחות מעמו – עם ישראל – שהכתיר אותו. ה"ספר הבהיר" העשיר את הסימליות הזאת, והוביל בלית ברירה לזהות בין דמות האלוהים לדמות האדם. מה שקורה באחד קורה גם בשני. הספירה של מלכות נמצאת גם בעצמיות של ה' וגם של האדם. זה מרמז על יכולת אדם לחקות את אלוהים בחוויה הארצית שלו.

הפוטנציאל המלכותי באדם בא לדי ביטוי במקורות שונים במסורת היהודית; הרב יוסף דב סולוויציק הביע את הרעיון באופן נוקב במאמרו "איש האמונה הבודד", בו הוא מנגיד את האדם המלכותי לדמות הארצית שלו. מבקרי המאמר הרגישו שהדיעה הזאת נוטה לסכיזופרניה, למרות שגישתו משקפת אולי יותר את העולם האמיתי מאשר זה המתואר אצל מטיפםי דתיים למיניהם, ובנוסף הוא בוודאי משקף את הרעיונות של הפסיכותרפיה כמו אלו של אסכולת הגשטאלט של פריץ פרל ומושגיו על הכלב העליון והכלב התחתון.

בספר "ליקוטי מוהר"ן", רבי נחמן מברסלב כותב על דרכים שונות להיות מלך:

" שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו, בבחינות "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרו עשרות (שמות יח, כה) המלכות יכולה גם לקחת כיוון אחר; על הפסוק: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל, אשר לא ידע להזהר עוד" (קהלת ד, יג) כותב רש"י שהמלך הזקן מתייחס ליצר הרע, המושל על כל האיברים של האדם. ולמה הוא נקרא מלך? בגלל שהוא מזדווג עם האדם מלידה עד זיקנה/

המלך המטאפורי הזה מרמז על הכוח הפנימי, אבל הוא מפוצל, כמו האדם עצמו. המלך מייצג את התשוקות ששולטות בנו לטוב ולרע, מתוך הפנימיות העמוקה שלנו, ועלינו לבחור באיזו מהן אנחנו רוצים להשתמש.

העיסוק ב"מלך הפנימי" הופיעה גם בארצות הברית, שהיא רפובליקה par excellence. המשורר-הגורו רוברט בליי ואחרים משתמשים במיתוסים אוניברסליים כדי להחזיר את הרעיון החיובי של נפש האדם, אותה הם מזהים עם "המלך". התופעה הזו היא מענה ל"געגוע העתיק והרחב של בני אדם להחזיר את המלך המשחרר והמעניק חיים  ("The King Within" by Moore and Gillette)הוא גם מלווה ע"י "מלך הצללים" שהוא כמו "היצר הרע הטיפשי" של רש"י, ששולט על האדם לרעתו.

התפקיד של המלך כאן, כמו גם בקהלת, הוא להתנגד למלך הרע – דהיינו לאגו – ולהגיע למלך האמיתי – האני האמיתי שהוא נדיב, רחב לב, סולח ואציל רוח ובד בבד גם בעל כוח, החלטי וחכם עד מאוד.

אם כן, סיומו של ספר קהלת מתאים לספר כולו ואינו תלוש. ההבדל בין מלך בשר ודם למלך שכולו רוח הוא מוחלט. בין אלוהים כל יכול והאדם המוגבל יש פער בלתי ניתן לגישור. מחבר ספר קהלת מציע אפשרות אחרת: בהתגברותנו על האגו המגביל, אנחנו יכולים להתחבר למציאות האמיתית שלנו, לחלק האלהי שבתוכנו. וזהו האדם השלם.

בניגוד לעונג שבתגלית הזאת, כל העולם נראה כ"הבל ורעות רוח" – אפילו אם אתה מלך וגם חכם. רק אם אנחנו מחברים את הצרכים החומריים שלנו עם אלו הרוחניים, אנחנו יכולים לחגוג באופן מלא את זמן שמחתנו.

מרדכי בק הוא אמן, סופר ומוזיקאי המתגורר בירושלים


 

הארעיות וחוסר הרכושנות כביטוי לאמונה

והנה מצות סוכה דירת ארעי בעינן (סוכה ב' ע"א), וכתב בעל העקידה בטעם הפשוט לרמז לאדם שיספיק לו לאדם בעולם הזה די ההכרח בלבד כדירת ארעי ראשו ורובו ושלחנו, כי עולם הזה דירת ארעי, כי כל קנייני עולם הזה בתים ושדות וכרמים, אין לו לאדם יסוד מוסד לסמוך עליהם וכולם נאבדים ממנו. וזהו ויסעו מרעמס"ס, כאשר נוסעים בני ישראל מרעמס"ס הם כל קנייני העולם, אשר ראשון ראשון שמסגלים הם מתרוססים, אזי 'ויחנו בסֻכּות' יש להם חנייה ודי הסיפוק והכרח הדירת ארעי רק כסוכה ראשו ורובו ושלחנו, ותניח דעתם בזה ולא ישתדלו לאסוף המון המותרות.

(אגרא דכלה דף רצו/א)


'מצוה קלה יש לי וסוכה שמה': סוכה הוא החוסה בשם ה' ואינו צריך לכלום ומסתפק בדירת ארעי רק לפי שעה, שמי שדואג על למחר הוא מקטני אמנה, רק די בדירת ארעי לפי שעה, והוא היפך קנאה.

(קומץ המנחה לר' צדוק הכהן מלובלין-חלק שני יח)


ראשון לחשבון עוונות – חג הסוכות מחבר בין עבר, הווה ועולם הבא

'ולקחתם לכם ביום הראשון' – וכי ראשון הוא, והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון?!

אלא, ראשון הוא לחשבון עונות, מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתברך שמו, וישראל שהם מסגלין עונות כל ימות השנה, מה הקב"ה עושה? אומר להם: עשו תשובה מר"ה, והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ר"ה גדולי הדור מתענין והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא טז) 'כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקב"ה והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם ואומר להם 'הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון', לכך כתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון' – ראשון לחשבון עונות, אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם שנאמר 'בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו", ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני, אבל, לעתיד לבא אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר (ישעיה ד) 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב'.

(תנחומא אמור סימן כב)


'בסכת תשבו שבעת ימים' – כנגד ענני הכבוד.

'כל האזרח בישראל ישבו בסכת' לגר אינו צריך להזהיר שהרי אין לו בית אחרת, אבל האזרחים והמיושבים בישראל אעפ"י שיש להם בתים ופלטרין גדולים, ישבו הם בסוכות. חג זה נקבע בזמן אסיפת גורן ויקב פן ירום לבבם על בתיהם שהם מלאים כל טוב ויאמרו 'ידינו עשתה לנו את כל החיל הזה', ומתוך שישבו בסוכה, יתנו שבח והודיה למי שנתן להם נחלה ובתים מלאים כל טוב.

(חזקוני ויקרא כג, מב)


מה טוב לאדם?

האנטיתזה בין השאלה שחוזרת ונשנית – מה טוב לאדם, ולא נמצא שום דבר שהוא טוב לאדם – ובין אותו פסוק אחרון, שבו לא נאמר מה טוב לאדם, אלא מהו כל האדם, ז.א. מהי המשמעות שיש לקיום האנושי בעולם ששום דבר איננו טוב לאדם – האנטיתזה הזאת מוכיחה, שאותו פסוק אחרון איננו תוספת של יהודי ירא-שמים שנבהל מפני הספקנות והפירה שבדברי המחבר, אלא להפך: הפסוק הזה מבטא את עיקר כוונתו של המחבר. קֹהלת אינו אומר "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא בצורה בולטת ומופגנת הוא אומר: "כי זה כל האדם". זוהי ראיית האמונה וראיית עבודת אלהים כערכים כשלעצמם, לא כאמצעים להפיק מהם תועלת.

 (י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 137)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.