סוכות תשע"ה (גליון מספר 871)




סוכות

גליון מס' 871 תשע"ה
(קישור לדף המקורי)

וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ

וּבִתֶּךָ

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר

וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר

בִּשְׁעָרֶיךָ… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

(דברים טז, יד-טו)

 

 

 

אבל בחג הסוכות, אמר 'ושמחת בחגך', וכן 'והיית אך שמח' (פס' טו), ב' שמחות. האחד, כנגד שמחת התורה. ולפי שאחר נתינת התורה חטאו בעגל ולא

נתכפרו עד יוה"כ, כתיב במועד של סכות שמחה יתירה, כנגד הכפרה. כי החוטא הוא

עצב מפחד החטא, ואחר לכפרה הוא שמח. ולכן נקראה ירושלם יפה נוף משוש כל הארץ, לפי

שבמקדש היתה הכפרה והשמחה.

(צרור המור שם, שם)

 

איתא במדרשות כי בסוכות כתיב ג' שמחות; 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני

ה' אלקיכם', 'והיית אך שמח'. ובפסח לא כתיב שמחה, לפי שנא' 'בנפול אויבך אל

תשמח' ע"ש. כי בפסח זמן חרותנו שהבדילנו השי"ת מן התועים. ואח"כ

זמן [מתן] תורתנו. ואח"כ בכח התורה צריכין בני ישראל לתקן ולקרב גם כל

האומות. ולכן בסוכות ע' פרים. ולכן סוכות זמן שמחה, כדאיתא במד' בפסוק 'ישמח ה'

במעשיו' לשון עתיד שבעוה"ז כביכול אין השמחה בשלימות. ועיקר השמחה לפניו יתברך

שמו כשמתוקנים הנפשות כדאיתא במד' 'כל חפצי אעשה' שחפץ להצדיק בריותיו כמ"ש 'ה'

חפץ למען צדקו'. ולכן כשבנ"י נטהרו ביוה"כ נעשה זמן שמחה לפניו. אבל

עתידין בנ"י לזכות את כל העולם. כי הם יצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו. ולכן

נקראים בני ישראל ישורון פועל יוצא דלא כ' ישרים רק ישורון שהם מיישרים לכל

העולם, ויתקנו כל העקמומיות וקלקולים שנעשה בעולם.

 (ספר

שפת אמת – דברים – לסוכות – שנת [תרנ"ח] )

 

 

ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום

 

 

סוכת האמונה – בין

יציבות ובטחון לארעיות.

גילי זיוון

הקיץ האחרון לימד אותנו מהי חוויית הארעי בחיינו. מאדוני הארץ

נהפכנו לגולים. למדנו מהי חווייתם של פליטים הנאלצים לנטוש את מקומם בשל מלחמה

המתרגשת ובאה עליהם. הוא לימד אותנו שתחושת הביטחון וההשתרשות באדמתנו יכולה

במהירות להתחלף בתחושה של תלישות ופחד מפני הבאות.

הקיץ האחרון לימד אותנו שוב עד כמה נכונה האמירה העממית "אַ

מענטש טראַכט און גאָט לאַכט". כי למרות שתכננו חופשה משפחתית מפנקת, בריכה

ודשא, המציאות הייתה שונה לחלוטין. התוכניות התהפכו בחטף, התקווה לימי רוגע

ברי-תכנון ארוך טווח הלכה ופינתה מקומה לחוויית הרגע.

הטלטלה הזו שחווינו כאן, בעוטף עזה, לימדה אותנו שוב פרק

בהלכות בן אנוש. למדנו שארעי שוכן במחוזותינו הבטוחים והשאננים יותר משהעזנו להודות.

אך היא גם באופן פרדוכסלי חיזקה בנו את תחושת הבית. מכל המקומות בהם ביקרנו, למרות

כל מבצעי האירוח והפינוק שאזרחים יקרים ארגנו ליושבי הנגב המערבי, יותר מכל רצינו

כבר לחזור הביתה. למרות מטחי התותחים שהרעידו את ביתי, וצפצופי ההתראה של

"הצבע האדום", העדפתי שוב ושוב לחזור לפינות המוכרות בהן אני "בעלת

הבית" ןלא אורחת, נאחזתי במקום הזה שנקרא בית.

חוויה אישית זו מובילה אותי לחוויית חג הסוכות ולסוכה אשר אנו עומדים

להיכנס בשעריה. יותר מתמיד מהדהדות בי משמעויות החג הסותרות: חג האסיף

של החקלאי היושב על אדמתו כנגד חג הסוכות של הנוודים במדבר. תחושת

אמביוולנטיות עזה זו של תלישות ושורשיות כאחד, של ביתיות יחד עם גלותיות, הולכת

ומתעצמת בחוויית הסוכה השנה.

מי שהיטיב לתאר מורכבות זו בחוויית הסוכה וראה בה מטאפורה

למצבו הקיומי של האדם בכלל והמאמין בפרט, היה הרב שג"ר שקובץ דרשותיו למועדי

ישראל יצא לאחרונה: 'שארית האמונה – דרשות פוסטמודרניות למועדי ישראל',

הוצאת רסלינג, אוגוסט 2014.

שג"ר מבקש להשתמש בחוויית הסוכה כדי להדגיש אמביוולנטיות

זו של גלותיות בתוך ביתיות, וטוען כי רק האחיזה בשני הקצוות תשמור על מוסריותנו

ותזהיר אותנו מפני הפיכה לאדוני הארץ המנוכרים לזרים הגרים בתוכה.

בדרשתו של הרב שג"ר לימי הסוכות "על השארית

והגלות", שהתפרסמה לאחרונה בקובץ הנזכר, משמשת הסוכה, שהיא "דירת

ארעי גלותית אך גם מבטאת את חג האסיף הארץ-ישראלי" (שם, עמ' 75), כמטאפורה

חשובה לאתגר העומד בפני השבים לארצם. "תודעת הסוכה" – המגלמת ארעיות

בתוך הקביעות, גלות בתוך הגאולה – הכרחית כדי לשמור על רגישות כלפי הזולת, טוען

הרב שג"ר.

מה קורה

כשיחסי הכוח משתנים, כשהאומה הגולה והמפוזרת בכל העולם […] נעשית ריבון

בטריטוריה מוגדרת? […] האם בהכרח נהפוך לרעים כשיעבור הכוח אלינו? […] אפשר

לראות כי הרצון לכונן לאומיות רכה יותר, כזאת הנותנת מקום לאחר, שאינה מתנשאת מעל

לאומות האחרות ואינה מתנכרת לבניהן נמצא כבר בפסוקי התורה […] "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם

הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ

מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט,

לג-לד). […] מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים היא לכונן סולידריות של מנוצחים

ולא של מנצחים. […] פיתוי הכוחניות הוא פיתוי עז, והתורה חוששת

ומזהירה מפניו בלא הרף. [..] לכן דווקא מתוך הגלותיות של הסוכה, אותה סוכה

שהושיבנו ה' בה בצאתנו ממצרים [..] הסוכה שבה האדם מוותר על כוחו ומטיל את יהבו על

אלוהים, יכולה לבוא הארת הפנים הכוללת את הקרבת שבעים הפרים למען שלומן של אומות

העולם (שם, עמ' 75-77, הדגשה במקור).

בדרשה הנזכרת מוסיף הרב שג"ר נדבך נוסף על דיאלקטיקה זו של

כוח וחולשה והוא מדבר על המוטיב הפרטיקולרי והאוניברסאלי המצוי בחג הסוכות. או

בניסוחו "שיתוף הלאומיות באוניברסליות" (שם, עמ' 78) ואלו מקצת

דבריו על הצורך באחיזה כפולה זו:

יש צורך בלאומיות ובאוניברסליות כאחד: הלאומיות הנה היעגנות

במה שאתה […] אך כדי שהיא לא תהפוך נוקשה ואטומה, היא נדרשת לאוניברסליות שתדור

עמה, […] האוניברסליות מערערת על העדיפות של זהות לאומית אחת על רעותה, ואף

מערערת על עצם קיומה האותנטי של זהות זו […] אנו מוצאים בה (באוניברסאליות – ג.

ז.) את צלם אלוהים של האדם בכלל […] מזווית זו, האנושי הוא הממשי, והלאומי הוא

הבניה מאוחרת בלבד, הניתנת לעיצובים שונים.

אך גם האוניברסליות נזקקת ללאומיות […] הלאומיות, מצדה,

מדגישה את השוני של האחר ואת העובדה שהוא איננו בר־השוואה (שם עמ' 77-78).

תפיסה זו, המבקשת לאחוז בו זמנית בכוח

ובחולשה, בארציות ("אמא אדמה") ובגלותיות ("אבא אלוקים"), בלאומיות

ובאוניברסליות – באה לידי ביטוי עמוק גם בדבריו של הרב שג"ר ביום העצמאות

תשס"א:1 "לא באו שנות הגלות הארוכות כדי להתנער מהם, אלא כדי

להפנימם גם בהיותנו עם חפשי בארצנו" (כלים שבורים, עמ' 158). בניגוד

להמנונים של עמים אחרים המבטאים עוז רוח, שירת התקווה, אומר הרב שג"ר, היא

המנון מלנכולי של ציפייה וגעגוע, כי זו "גאולה זוכרת ומפנימת גלות" (שם).

הרב שג"ר מרבה לדבר על תודעת "ביתיות" שמאפשרת

להכיר בערכם של בתים אחרים עבור היושבים בהם. "לאומיות עמוקה וכנה, שורשית

ואמיתית, יודעת להתגלגל בויתור כלפי האחר, דווקא משום שורשיותה" (שם, עמ'

187).

פירושו של מושג ה'ביתיות' החוזר

ונשנה בכתבי הרב שג"ר הוא 'שאמונתי משמעותית לי ביותר, מכוננת את עולמי ומכוונת

את דרכי, מקנה לי בטחון המושרש בביתי, ועם זאת אין בי היומרה והרצון לטעון לתקפותה

האובייקטיבית. אינני מבקש לכפותה על ה'אחר'.'

תחושת הביתיות מקנה ליחיד אחיזה שאינה נובעת

מאידיאולוגיה נוקשה, המבקשת לרמוס את כל מי שאיננו כמוני. וכך, כפי שלא ניתן לבסס

את האמונה הדתית על צידוקים חיצוניים "אובייקטיביים", כך גם במאבק

הלאומי עמדתי אינה נחלשת בשל ההכרה בכאבו ובחלומו של השכן הפלסטיני.2

היבט נוסף של הסוכה שהיא בית ליושבים בה אך דירת

ארעי למתבונן בה מחוץ, משקף לדעת הרב שג"ר את האמונה הדתית של מי שבוחר

ל"הישאר בבית". בדרשה אחרת לימי

סוכות הנקראת "על האמונה" (שארית האמונה, עמ' 51-68) בוחר הרב שג"ר לראות בכניסה לסוכה מטאפורה לכניסה

לעולם האמונה. הסוכה היא סוכת ארעי, מטה לנפול, אך כשנכנסים אליה היא נוסכת

תחושת הגנה וביטחון. כך גם האמונה – היא מצדיקה את עצמה רק אם כבר נכנסת בשעריה.

"הסוכה, אם כן, היא הבית של האמונה" (שם, עמ' 51).

האמונה, שהיא צל ללא צל, מצדיקה את עצמה רק

אם כבר מאמינים – כמו הסוכה היוצרת הגנה רק אחרי שנכנסים אליה. […]

אי אפשר להוכיח אותה וגם לא להפריך אותה; […]. האם בכך היא מתרוקנת ממשמעותה?

לדעתי, כלל וכלל לא – האמונה מאפשרת למאמין יחס למציאות שאינו כבול למציאות

(שם,

עמ' 61, הדגשות שלי – ג. ז.)

האמונה באלוהים היא אמונה

שאין בהתנסויותינו דבר שיכול לאששהֳ או להפריכה. היא אינה זקוקה ואינה ניתנת

להוכחות, אלא מתבטאת במשמעות שהיא מעניקה לאוחזים בה ובהשפעתה על אורחות חייהם.

אבקש לסיים בפרפרזה על דברי

הרב שג"ר שיש בהם בכדי להחזיר אותנו לימים אלו בנגב המערבי, לימים שבין קיץ

חם ומטלטל לסתיו קריר ומנחם. "הסוכה" אומר הרב שג"ר, "היא

הביטוי למרחב, לסביבה שחיים בה, סביבה היוצרת את האדם ועושה אותו מה

שהוא" (שארית האמונה, עמ' 52)

– האם לא לימד אותנו הקיץ על מרחביו השסועים עד כמה שבירים חיינו ועד כמה יהיר הוא

הביטחון כי הכול בידינו? האם לא לימד אותנו הקיץ הזה כי בית הוא בית גם כאשר אין

זה 'הגיוני' לבחור בו?

1. "אבא אלוקים,

אמא אדמה – קטעי דרוש ליום העצמאות ולשנת השמיטה" בתוך כלים שבורים,

עמ' 149 – 158.

2. ראו גם דרשתו "והיה

ביום ההוא – בין טבע למיסטיקה, בין ציונות לפוסט-ציונות" (בתוך ביום ההוא,

עמ' 188 – 164) בדרשה אחרת, אף מיתרגם חזון זה, לפרוגראמה פוליטית

מרתקת: הקמת מפלגת שמאל רדיקלי דתית-לאומית. ("חוק

ואהבה", בתוך "ביום ההוא", עמ' 241)

ד"ר גילי זיוון חברת

קיבוץ סעד, מנחה ומרצה במרכז יעקב

הרצוג ומכון מנדל.

 

 

כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה

יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.

(תהלים כז,

ה)

אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל

תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם.

 (קהלת ה, ז)

 

יצפנני בסוכה, יסתירני בסתר אהלוהצפון הוא שלא תראהו העין לפי שעה הפך של צפה (עי' יהושע ב'), והסתר הוא הנסתר לגמרי, וכן האהל הוא יותר מן הסוכה .

(מלבי"ם תהילים שם, שם)

 

אם עשק רש וגזל משפט וצדקה וגו' – אם תראה

במדינה שהם עושקים את הרשים וגוזלים את המשפט ואת הצדק. אל תתמה – על חפצו של מקום

כשיביא עליהם רעה.

כי גבוה מעל גבוה שומר – ורואה את מעשיהם

וגבוהים יש עליהם העושים שליחותו של מקום וידם תקיפה ליפרע מהם. וגזל משפט

– גזל של משפט לפי שהוא דבוק הוא נקוד גזל פתח קטן שאם לא היה דבוק היה נקוד גזל

קמץ, עניין אחר: אם תראה שהם עושקים רשים וגוזלים משפט ורואה אתה צדק בא לעיר,

שהקב"ה משפיע להם טובה ואינו נפרע מהם, אל תתמה על חפצו של מקום, כי כן דרכו

להאריך אפו. כי גבוה מעל גבוה שומר – ממתין עד שתתמלא סאתם.

וגבוהים – יש לו עליהם ליפרע מהם בבא עת פקודתם, כמו (איוב יד) 'ולא תשמור על חטאתי' (ישעיה כז) 'שומר אמונים' (בראשית לז) 'שמר את הדבר'.

(רש"י קהלת שם, שם)

 

 

ראשון לחשבון עוונות

– חג הסוכות מחבר בין עבר, הווה ועולם הבא

'ולקחתם לכם ביום הראשון'

– וכי ראשון הוא, והלא ט"ו יום הוא ואת אמרת ביום הראשון?!

אלא, ראשון הוא לחשבון

עונות, מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתברך שמו, וישראל שהם מסגלין עונות

כל ימות השנה, מה הקב"ה עושה? אומר להם: עשו תשובה מר"ה, והם נכנסין ובאין

ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ר"ה

גדולי הדור מתענין והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים

יחידים מתענים והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין

רחמים אנשים ונשים וטף והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (ויקרא טז) 'כי ביום הזה

יכפר עליכם וגו'. מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים

לפני הקב"ה והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם ואומר להם 'הרי ויתרתי לכם את כל

עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון', לכך כתיב 'ולקחתם לכם ביום הראשון'

– ראשון לחשבון עונות, אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה

לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם שנאמר 'בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי

בסוכות הושבתי וגו", ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני, אבל, לעתיד לבא אני אופיע

במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר (ישעיה ד) 'וסוכה תהיה לצל יומם מחורב'.

(תנחומא אמור סימן כב)

 

 

"שבעים

פרי החג כנגד שבעים אומות העולם"

מה יונה זו מכפרת על העונות, כך ישראל

מכפרים על האומות, שכל אותן שבעים פרים שמקריבים בחג כנגד שבעים אומות שלא

יצדה העולם מהם כפי שכתוב: (תהילים קט) "תחת אהבתי ישטנוני, ואני תפלה".

 (מדרש שיר השירים רבה, א)

 

שבעים פרים. פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני,

כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שירדו גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על

המים.

(רש"י מסכת סוכה דף נ"ה, ע"ב)

 

רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אומר: גדול

השלום שכל הברכות חותמין בשלום, בקריאת שמע הפורס סוכת שלום, בתפלה עושה

השלום, בברכת כהנים וישם לך שלום, ואין לי אלא בברכות, בקרבנות מנין? תלמוד לומר: "זאת

התורה לעולה למנחה וגו' ולזבח השלמים", …אין לי אלא בעולם הזה בעולם הבא

מנין? ת"ל "הנני נוטה אליה כנהר שלום". רבנן אמרין: גדול השלום,

שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע

שלום.

(ילקוט שמעוני במדבר פרק ו סימן תשיא)