סוכות תשע"ד (גליון מספר 817)




סוכות

גליון מס' 817 תשע"ד
(קישור לדף המקורי)

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ

שִׁבְעַת יָמִים,

 כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ

בַּסֻּכֹּת.

(ויקרא כג, מב)

 

 

האזרח – זה אזרח.

בישראל(ת"כ) לרבות את הגרים.

(רש"י שם, שם)

 

'אזרח' – זה אזרח; אזרח',

להוציא את הנשים, שלא תלמוד מחמשה עשר של חג המצות לחייבן בסוכה כמצה בישראל,

לרבות הגרים, לשון רש"י ובת"כ (פרק יז ט) אזרח – זה

אזרח; האזרח – להוציא את הנשים; 'כל האזרח' – לרבות את הגרים ועבדים

משוחררים.

ופשוטו של מקרא על

דרך הקבלה, מפני שאמר הכתוב (במדבר ט יד) 'חוקה אחת

יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ', ואמר (שם טו טו) 'ככם כגר

יהיה לפני ה", לא יצטרך להשיב ולהזכיר בכל מקום כל האזרח והגר ואמר 'כל האזרח

בישראל', כלומר כל אשר הוא מישראל מגדולם ועד קטנם, שלא יהיה די באחד מבני

הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים, אבל כולם ישבו בסוכות. ויתכן שיאמר כל אשר

כאזרח רענן בביתו, להוציא מפרשי ימים והולכי על דרך.

 (רמב"ן שם,

שם)

 

 

ופרוש עלינו סוכת שלומך, סוכת רחמים וחיים ושלום

 

ארעי שבקבע וקבע שבארעי

אריאל פיקאר

בחג הסוכות אנו מצווים לצאת מבית הקבע שלנו ולעבור לגור בסוכה.

הברייתא מתארת זאת כך: "תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו

עראי. כיצד? היו לו כלים נאים – מעלן לסוכה, מצעות נאות – מעלן לסוכה. אוכל ושותה

ומטייל בסוכה" (בבלי, סוכה, כח ע"ב). הסוכה היא המרחב שבו אנו חיים כל שבעת ימי החג, ואילו בית הקבע

שלנו הופך להיות מקום ארעי שנכנסים אליו מדי פעם.

חכמים נחלקו ביחס לאופיה הארכיטקטוני של הסוכה. רבן גמליאל דרש

שהסוכה תהיה חזקה מספיק כדי לעמוד ביציבות גם אל מול רוח הים החזקה ולעומתו סבר

רבי עקיבא שדי במבנה העומד בפני רוח יבשתית רגילה. כך הסביר התלמוד את מחלוקתם:

"רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח

מצויה דים – לא כלום היא. רבי עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן, וכיון

דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה – כשרה" (בבלי סוכה כג ע"א). באותה דרך

הוסברה גם עמדתו של רבי יהודה שסבר שהסוכה חייבת במזוזה, זאת, על פי התלמוד, מפני

שגם הוא ראה בסוכה דירת קבע, לעומתו החכמים סברו שהסוכה פטורה מן המזוזה, מפני

שהיא דירת עראי (בבלי, יומא י ע"ב). כך גם פירש התלמוד את מחלוקת התנאים לגבי גובהה המקסימלי של

הסוכה (בבלי, סוכה ב ע"ב). בכל המחלוקות הללו הוכרעה ההלכה כדעה הסוברת שהסוכה – דירת ארעי

היא ולא דירת קבע.

בחג הסוכות צריך האדם להרגיש שביתו ארעי. הפירוש המקובל למצווה

זו הוא שדווקא בתקופת האסיף בה הביטחון העצמי הוא גדול, תחושת ההישג וההצלחה

החקלאיים מקנה לאדם הרגשת בעלות ועוצמה, דווקא אז, צריך האדם לצאת ממרחב המחיה

המוגן שלו – ביתו ולשבת בסוכה שהיא דירת עראי שם ישוב וירגיש את התלות בקב"ה,

שהוא הנותן כח לעשות חיל.

אך גם יושבי העיר שאינם עסוקים במשך השנה בקציר ובאסיף יכולים

למצוא משמעות קיומית במצוות הסוכה. בני אדם חיים במתח שבין שתי תחושות קיומיות

מנוגדות. לעתים אנו מרגישים את הקביעות: בעבודה, בחברה, במשפחה. אנו חיים מתוך ביטחון

שמה שהיה הוא שיהיה, שהשמש שזרחה אתמול תזרח גם מחר. אנו מאמינים שהיציבות הכלכלית

תתקיים ויחסינו עם בני משפחתנו ישמרו על שגרתם הברוכה. אך לעתים אנו חווים טלטלה

עזה. אנו חשים את מצב הארעיות של הקיום שלנו; הבריאות המתערערת, היחסים הנשחקים,

הבטחון הכלכלי המתפוגג.

כדי להתמודד עם מתחים אלו מציעה לנו מצוות הסוכה להפוך את הבית

הקבוע לארעי ואת הסוכה הארעית לקבע. כך נוכל לחוש את הארעי שבקבע ואת הקבע שבארעי.

את בית הקבע שלנו אנו הופכים לארעי, ללמדנו שמה שנדמה בעיננו כקבוע ויציב אינו כה

בטוח. דברים המקנים לנו תחושת ביטחון: בית, משפחה, עבודה, מסגרת חברתית, דברים

שאנו טורחים ומתאמצים כל ימינו על מנת לייצב ולמסד אותם, כל אלו אינם יכולים

להקנות לנו ביטחון מוחלט, שהרי אין אדם יודע מה ילד יום – "רבות מחשבות בלב

איש ועצת ה' היא תקום".

אלא שאם אדם יעמיק במחשבה זו, הוא עלול להגיע ליאוש מוחלט

ולחוסר אונים וחוסר רצון לבנות ולעשות. כדי לאזן מחשבה זו אנו הופכים לשבעה ימים

את סוכתנו, שהיא בניין ארעי, לדירת קבע. הסוכה מסמלת את היכולת שלנו לעצב חיים

שלמים גם במצב הארעי, אנו משלימים עם חוסר הביטחון ומייצרים לעצמנו קיום יציב גם

בדירת ארעי. הנכונות לראות בסוכתנו בית מעניקה לנו את השקט הנפשי המלמד אותנו כי

אפשר לחיות בחוסר וודאות. גם לאי של יציבות, לרגע של שלווה, יש חשיבות ומשמעות,

ואנו יכולים להפיק את המירב גם מן הארעי והזמני.

לרעיון זה יש מימד רוחני ונפשי ברמה האישית, אך גם משמעות

חברתית עמוקה. במצב של ביטחון עצמי, האדם חי לעצמו, בין ארבעת קירות הבית הממוגן

והממוזג, אנו חיים כבמבצר. הביטחון מבודֵד, הארעיות מלכדת. יתרה מזו, הבתים מסמלים

את הפערים המעמדיים, הסוכה הפשוטה – את השִוויון. בצאתנו אל הסוכה אנו פוגשים את

השכנים, שומעים ומצטרפים לשירתם ושיחתם ומריחים את ניחוחות תבשיליהם. באי הרחוב

מציצים פנימה ומתקבלים בברכה. האושפיזין המבקרים בסוכה, בין אם הם אורחים עתיקים

כאברהם ויצחק, ובין אם הם חדשים מקרוב באו, נכנסים לסוכתנו "שכל ישראל ראוים

לישב בסוכה אחת" (בבלי, סוכה, כז ע"ב) ללא הבדלי מעמדות, עדות או השקפות. ולא זו בלבד, אלא אף אומות

העולם מוזמנים לחוג עמנו את חג הסוכות (זכריה יד).

"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח,

בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת

הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי

ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג). עם ישראל גוּבש במסע במדבר כשהוא יושב בסוכות ארעי. מצוות הסוכה מזכירה

לנו את תקופת הנדודים במדבר, את השנים בהם חיינו יחד בפשטות, בסולידריות ובשִוויון.

בצאתנו מן הבית חוצה אנו מבקשים לשחזר את חוויית המדבר, את הפשטות והלכידות

החברתית, ואת האמונה שאנו מסוגלים להתמודד עם ארעיות וחוסר ביטחון, במדבר, בארץ לא

זרועה, ובארץ זבת חלב ודבש.

אריאל פיקאר – מנהל חינוכי, תכנית בארי מכון הרטמן

 

 

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים – על השמחה – מתי, כמה ואיך?

…כל שבעת ימי החג, אנו

קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין את ההלל, אלא ביום טוב הראשון ולילו,

למה? משום 'בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך', וכן אתה מוצא שאין כתוב בעצרת

אלא שמחה אחת, דכתיב 'ועשית חג שבועות לה' אלהיך ושמחת אתה וביתך', ולמה כתב בה

שמחה אחת? [מפני] שהתבואה נכנסת בפנים. ומה טעם אין כתוב שם שתי שמחות? לפי שפירות

האילן נידונין, אבל בראש השנה אין כתיב שם אפילו שמחה אחת, שהנפשות נידונות ומבקש

אדם את נפשו יותר מממונו, אבל בחג לפי שנטלו הנפשות דימוס (חנינה) ביום

הכפורים כמו שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם', ועוד שהתבואה ופירות האילן בפנים,

לפיכך כתב שלש שמחות 'ושמחת בחגך', 'ושמחתם לפני ה' אלהיכם', והיית אך שמח'.

 מהו 'אך שמח'? את מוצא אף על פי שאדם שמח בעולם

הזה, אין שמחתו שמחה שלמה. היאך? נולדו לו בנים הוא מיצר עליהן לומר שמא אינן של

קיימא. אבל לעתיד לבא, הקב"ה מבלע את המות לנצח. אותה השמחה תהיה שלמה, שנאמר

'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה'.

(ילקוט

שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנד)

 

 

על הארעיות שבקביעות

וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ

כנען, המורה על עבדות והכנעה לה'תזכו להיות גרים בארצכם, כמו

שאמר דוד "גר אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי ה'"

(שם קי"ג,

א)

הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן

מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב יעקב בארץ כנען' – ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה:

לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי'

ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה 'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה) וזהו 'כי גרים ותושבים אתם

עמדי' (ויקרא

כ, כג)

וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה היא', מכלה את הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול

פירותיה ולהנות בה לבד.

 ("שני לוחות הברית" לרבי

ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)

 

 

השמחה ומצוות החג מעצבות

חברה, זיכרון ועמדה מוסרית

אבל ימים טובים

הרי כולם לשמחות ולהתקהלויות הגורמים הנאה שהיא הכרחית לאדם על הרוב, והם גם

מועילים בהתקרבויות הדרושות להיות בין בני אדם בקבוצים המדיניים. וייחוד אותם

הימים יש להם טעמים;…וסוכות אשר המטרה בו השמחה והששון, הרי הוא שבעה ימים כדי

לפרסם הדבר. אבל היותו בתקופה זו, כבר נתבאר בתורה טעם הדבר "באספך את מעשיך

מן השדה", כלומר בעת שהאדם פנוי ונח מן העבודות ההכרחיות. וכבר הזכיר אריסטו

בתשיעי מספר המידות כי כך היה הדבר המפורסם בעמים מקדם אצלם, אמר בלשון זה: הזבחים

לפנים וההתקהלויות היו נעשים אחר אסיף התבואות כאלו הן קרבנות בגלל הרווחה. ועוד,

ישיבת הסוכה בעת זו סבילה, אין חום גדול ולא גשם טורד ושני החגים הללו כלומר סוכות

ופסח מלמדים רעיון ומידות, הרעיון בפסח היא זכרון אותות מצרים והשרשתן

לדורות, אבל הרעיון בסוכות השרשת אותות המדבר לדורות. והמידות, הם שיהא

האדם זוכר תמיד ימי הרעה בימי הטובה, כדי שתגדל תודתו את ה' ותושג לו הענוה ושפלות

הרוח, ולכן יאכל מצה ומרור בפסח כדי לזכור מה שאירע לנו. וכן יצאו מן הבתים וישבו

בסוכות כדרך שעושים העמלים שוכני המדברות והיערות, כדי לזכור שכך היה מצבנו לפנים,

'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל…', ועברנו מזה לשכון בתי משכיות, במיטב המקומות

שבעולם והדשן ביותר, בחסדי השם והבטחתו לאבותינו…

(רמב"ם: מורה

נבוכים חלק ג', מ"ג)

 

ונראה לי

שיש קשר בין המנהג לקרוא את "קֹהלת" בחג הסוכות לדברי רבי יונתן בילקוט קהלת:

"רבי יונתן אמר שיר השירים כתב תחלה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת, ומייתי

לה רבי יונתן מדרך ארץ, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל, אומר דברי משל,

הזקין אומר דברי הבלים…" (ילקוט

שמעוני קהלת, פרק א סימן תתקסה)

שלושת

הרגלים מסמלים מחזור זה בתקופות השנה: באביב, המקביל לגיל הנערות – קורין בפסח שיר

השירים ('עת הזמיר הגיע'); בקציר ועונת ביכורי הפירות – קורין מגילת רות שנזכר בה

קציר חיטים; באסיף – תקופת הזקנה – קורין קֹהלת, המזכיר סופו של אדם, המסתיים

ב'סוף דבר'.

(מתוך הקדמתו של מרדכי זר-כבוד

לפירושו על קהלת במהדורת "דעת מקרא")

 

…וְהָאֱלֹהִים

יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף.

(קהלת

ג, טו)

 

זה שאמר הכתוב 'והאלהים יבקש את

נרדף' (קהלת ג)

רבי הונא בשם רבי יוסף אמר: עתיד הקב"ה לתבוע

דמן של נרדפין מיד רודפיהן;

צדיק רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את נרדף',

רשע רודף רשע ורשע רודף צדיק – 'והאלהים יבקש את

נרדף'

נמצאת אומר שאפילו צדיק רודף רשע, מכל

מקום: 'והאלהים יבקש את נרדף'.

תדע לך שהוא כן, שהרי הבל היה נרדף מפני קין ולכן

'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה' (בראשית

ד), נח נרדף מפני דורו וכתיב (בראשית,

ו) 'ונח מצא חן בעיני ה", אברהם נרדף מפני נמרוד וכתיב (נחמיה

ט) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים, יצחק

נרדף מפני פלשתים וכתיב (בראשית כו) ויאמר

ראה ראינו כי היה ה' עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו וביניך ונכרתה ברית עמך

יעקב נרדף מפני עשו וכתיב (תהלים קלה)

כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, יוסף נרדף מפני אחיו וכתיב (בראשית

לט) ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי, משה

נרדף מפני פרעה וכתיב (תהלים קו) לולי

משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, ישראל נרדפים מפני עכו"ם וכתיב (דברים

יד) בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגולה, רבי יהודה בר סימון בשם

רבי נהוראי אומר אף כאן שור נרדף מפני ארי, כשב מפני זאב, עז מפני הנמר, אמר

הקב"ה לא תביאו לפני קרבן אלא מן הנרדפין, שור או כשב או עז.

 (תנחומא אמור סימן ט)

 

 

מה טוב לאדם?

האנטיתזה

בין השאלה שחוזרת ונשנית – מה טוב לאדם, ולא נמצא שום דבר שהוא טוב לאדם – ובין

אותו פסוק אחרון, שבו לא נאמר מה טוב לאדם, אלא מהו כל האדם, ז.א.

מהי המשמעות שיש לקיום האנושי בעולם ששום דבר איננו טוב לאדם – האנטיתזה הזאת

מוכיחה, שאותו פסוק אחרון איננו תוספת של יהודי ירא-שמים שנבהל מפני הספקנות

והפירה שבדברי המחבר, אלא להפך: הפסוק הזה מבטא את עיקר כוונתו של המחבר. קֹהלת

אינו אומר "את האלהים ירא ואת-מצותיו שמור כי זה טוב לאדם", אלא

בצורה בולטת ומופגנת הוא אומר: "כי-זה כל האדם". זוהי ראיית

האמונה וראיית עבודת אלהים כערכים כשלעצמם, לא כאמצעים להפיק מהם תועלת.

 (י. ליבוביץ:

הערות לפרשיות השבוע, עמ' 137)

 

 

הודעה חשובה לקוראינו

הכתובת להקדשת גיליון, לתיאום תרומות

פטורות ממס, לקבלת גילינות ולהפצתם היא מעתה: ozveshalomns@gmail.com

לתגובות ולתיאום דברי תורה: pleiser@netvision.net.il

 

חברות וחברים יקרים

 

אנחנו עומדים לפני סיום

המחזור ה-16 של "שבת שלום"

הבאנו לכם מדי שבוע, קוראים

יקרים, מאמרים,

דברי תורה, דרשות ופרשנויות

המבטאים, מתוך מקורותינו

והגותנו, מסרים של צדק, שלום

וכבוד לכל אדם שנברא בצלם.

 

קרן הולנדית התומכת בשלום

ובדו-קיום מאפשרת לנו

לעמוד בהוצאות הכרוכות בהפקת

הגיליון ובהפצתו

אנו שמחים בשותפותכם הערכית,

בתמיכתם הרגשית, בדברי התורה , בעזרתכם בהפצת שבת שלום

ובתרומות המסייעות

להמשך קיום מפעלנו המשותף.

 

בשנים האחרונות, חלה ירידה

משמעותית

בשערי החליפין של היורו ושל

הדולר

והדבר משפיע על תקציבנו

לכן, כדי שנוכל להמשיך בפרסום

ובהפצת

"שבת שלום"

בארץ ובעולם, ללא פרסומת

מסחרית

אנו זקוקים לכם יותר ויותר

כשותפים נאמנים

 

את תרומתכם הפטורה ממס יש

לשלוח

בהמחאה לפקודת עוז ושלום

לעוז ושלום (לידי מרים פיין)

רחוב דוסטרובסקי 9, דירה 4

ירושלים 9339806

לפרטים נוספים, ניתן לפנות

למרים פיין

בטל. 0523920206

או בדוא"ל: ozveshalomns@gmail.com

 

בתודה ובברכה לשנה של צדק

ושלום

 

מערכת "שבת שלום"                   "עוז ושלום-נתיבות שלום"