"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם…"

 "אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל… וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ…"

(במדבר פרק ה': ב, יב)

לִזְכוּתֵנוּ יֵשׁ לוֹמַר:

עַד שֶׁיָּצָא הַצַּו

אַחֵר בְּהֶחְלֵט

הָיָה הַמַּצָּב

הַיָּזְמָה  הָיְתָה שֶׁל אֱלֹהִים הָרַחוּם

"אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם

וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם"

כְּלוֹמַר

אֲנִי אוֹ הֵם!

מָה כָּל כָּךְ הִפְרִיעַ

לֵאלֹהִים?

הֲרֵי גַּם צְרוּעִים

בְּצַלְמוֹ בְּרוּאִים!

הִגַּשְׁנוּ עִרְעוּר לָעֶלְיוֹן

וְזָכִינוּ:

גַּם הַטָּמֵא, נִפְסַק

הוּא אָחִינוּ

וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם

הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה

בִּי, בְּךָ

וּבְכָל מְצֹרָע.

בארי צימרמן – המדרשה אורנים תשס"ג

האמת והשלום אהבו – ממתן תורה לברכת כהנים

דביר ורשבסקי

לפני ימים ספורים חגגנו את חג השבועות, ושמחנו על הזכות שנפלה בחלקנו לקבל תורת אמת ועל נטיעת חיי עולם בתוכנו, וכדברי התורה, 'כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו'. בדרשה לחג השבועות, הרב משה אביגדור עמיאל – מרבני 'המזרחי' – מנסה לפענח את מושג ה'אמת' המופיע בצירופים כמו 'תורת אמת' ו'נבואת אמת', ולעמוד עליו לאשורו. את הדרשה הוא פותח בבעיה שהעסיקה לאורך הדורות הוגים דתיים מכל דתות ההתגלות – הן נביאי אמת והן נביאי שקר מתעקשים על אמיתת נבואתם, ויתכן מאד שהם גם משוכנעים בה בכל ליבם. ואם כן, מה מבחין בין נביא האמת לנביא השקר? אחת ההתמודדויות המפורסמות עם הבעיה הזו, ניתנה למשל על ידי הרמב"ם. לדידו, הדרך לבחון אם הנביא הוא נביא אמת או נביא שקר היא "שֶׁיֹּאמַר דְּבָרִים הָעֲתִידִים לִהְיוֹת בָּעוֹלָם וְיֵאָמְנוּ דְּבָרָיו" (משנה תורה, הלכות יסודי התורה, י, א).

בדרשתו, הרב עמיאל מתמקד בהיבט אחר, המבחין בין נבואת אמת לנבואת שקר – עד כמה הנביא מטיף ל'חיים של אמת', ועד כמה מדויקת ויציבה תפיסת הצדק שלו. בשונה מהרמב"ם, הוא מציב את ההבחנה בין נבואת השקר לנבואת האמת במישור האתי, ומציע לבחון את מידת המחויבות של הנבואה לעולם יציב ועקבי שלא עסוק בהצדקת סדריה הדכאניים של המציאות, אלא בהעמדת ביקורת קשה ובלתי מתפשרת אל מול הסדרים הללו. לדבריו, "נביא האמת הטיף לחיים של אמת, בעוד שנביא השקר ידע רק מאמת של החיים, זאת אומרת, שנביא האמת רצה להנהיג את החיים על פי האידיאל האמתי שלו, ונביא השקר כפה על האידיאל שיתאים להחיים. אצל נביא האמת היה "צדק לפניו יהלוך" ונביא השקר גרר את האמת, שהיה בידו כחומר ביד היוצר, לאחריו" (הרב עמיאל, דרשות אל עמי, שלש רגלים, כ"ב).

מתוך פרספקטיבה אקטיביסטית, ברצוני להצביע על אתגר יסודי שמלווה את הגלגולים העכשוויים של נבואות אמת נוסח הרב עמיאל: העיסוק המתמיד במתיחת ביקורת על סדריה הדכאניים של המציאות החברתית היא מצב קיומי שעשוי להיות מאד לא נוח עבור מי שמבקשים להשכין שלום במרחבי ההשפעה שלהם. עבור אנשים שוחרי שלום, כניסה מרצון למרחבים נטולי שלום כמו מוקדי אלימות מתנחלים בגדה המערבית עלולה להיות קשה ולא אינטואיטיבית. חשוב לציין כי בהפנמת הקושי הזה כרוכה סכנה של ממש: היא משרתת היטב את המנגנונים האמונים על שימור הסדרים הדכאניים; אלימות משטרתית, למשל, היא כלי רב עוצמה בדיכוי מחאות לא רק משום מסכנת את שלומם של המפגינים ומפחידה מפגינים פוטנציאליים, אלא גם משום שהיא יוצרת זיהוי בין תודעה פוליטית ביקורתית לבין שהייה מתמשכת במרחבים אלימים. כך, באופן פרדוקסלי, הבעת דעה שנתקלת באלימות קשה מתויגת בעצמה כאלימה ופלגנית, ומובילה יותר ויותר אנשים הסולדים ממצבי קונפליקט לאפיין את עצמם כ'לא פוליטיים', תוך שהם מצטרפים לרוב הדומם המכשיר בשתיקתו את פשעי מנהיגיו. על הרקע הזה, יש חשיבות מיוחדת להדגשת הזיקה ההכרחית בין בקשת השלום למימוש תביעותיהן הקשות של נבואות האמת והצדק; בין דיאלוג יהודי-מוסלמי – לצורך העניין – לבין נוכחות מגינה בכפרים פלסטיניים הנתונים בסכנה.

בהמשך הדרשה, הרב עמיאל מתאר את משה רבנו בתור דוגמה למי שמכונן במעשיו זיקה כזו:

"נביא האמת כשרואה שני אנשים נצים אינו שוהה אף רגע מלצוח ככרוכיא "רשע למה תכה רעך", והוא נראה אמנם בזה לבעל מחלוקת, אבל באמת מטרתו בזה רק למען השלום, שיחדלו מלהריב זה עם זה. אכן נביא השקר אם יבוא מקרה כזה לידו יפנה לכל אחד ויאמר שהצדק אתו, ואם יבא השלישי וישאל, היתכן, ששניהם ביחד יהיו צודקים הלא המה "שני כתובים המכחישים זה את זה"? יתן גם להסתם מקשן זה צדק ו"למען השלום" הזה מובן שמביא רק פרוד ולא יותר.

כלומר, בשונה מהדפוס האופייני לנביא השקר, משה לא פוטר את הסיטואציה האלימה אליה נחשף בהנחה כי "זה מורכב", וכי לכל אחד מהצדדים יש סיבות טובות לנהוג כפי שהוא נוהג. בשונה מכך, הוא מבין את יחסי הכוח בסיטואציה הזו, ותובע מהאדם המכה לחדול ממעשיו הרעים. עם הוצאת יחסי הכוח האלימים והלא-שוויוניים מהאינטראקציה של האנשים הניצים, נסללת הדרך לסיום הקונפליקט ולהשכנת שלום ביניהם.

אם כן, הרב עמיאל מציב את המאבק לבקשת הצדק בתור מבוא הכרחי להבאת שלום. הוא עומד על האופי הפרדוקסלי משהו של הקביעה הזו, אבל גם על כך שהחלופה הסכרינית שמציעים נביאי השקר פרדוקסלית לא פחות – נביאי השקר מצהירים כי ניתן להגיע לשלום תוך התעלמות מהתשתית הלא שוויונית, הדכאנית והמעוולת של היחסים בין הצדדים הניצים; בפועל, הדבר רק יגביה את החומות ביניהם, וירחיק את האפשרות לכונן שלום. ברוח המעבר מחג השבועות לפרשת נשא, הרב עמיאל מזכיר לנו שרק צעידה בדרך הקשה והתובענית של "תורת אמת", תוביל אותנו אל הברכה המופיעה בפסוקי פרשתנו "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום".

דביר ורשבסקי – פעיל חברתי וחבר הנהלת עוז ושלום.

גדול השלום

גדול השלום – שכל הברכות וטובות ונחמות שהקב"ה מביאן על ישראל חותמין בשלום. בקריאת שמע  'פורס סוכת שלום' / בתפלה – 'עושה שלום' / בברכת כוהנים – 'וישם לך שלום'.

(ויקרא רבא פרשה ט, ט)

'ישא ה' פניו' וגו', יהפך פניו כלפי אצלך, לא דומה שואל שלום חבירו בתוך פניו, כשואל מן הצדדין. אלא ישא ה' פניו אליך יהפך פניו אצלך כמה דתימא (ויק' כו:ט) 'ופניתי אליכם והפריתי'.

(במדבר רבא וילנא פרשה יא)

וכי הקב"ה נושא פנים

וכי הקב"ה נושא פנים, והלא כבר נאמר אשר לא ישא פנים? אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שהם נושאים לי פנים, כך אני נושא להם פנים. כיצד? כתבתי בתורתי: 'ואכלת ושבעת וברכת', ואדם מישראל יושב הוא ובניו ובני ביתו ואין לפניהם כדי שביעה, ונושאין לי פנים ומברכין, ודקדקו על עצמן עד כזית, עד כביצה, לפיכך, ישא ה' פניו וגו'.

(במדבר רבה פרשה יד, ז)

ברכה מאהבה

"לברך את עמו ישראל באהבה". לא מצינו שום מצווה שנאמר עלינו לקיימה באהבה אלא ברכת כהנים. כותב הרב צבי יהודה קוק: "האהבה אינה תנאי ודין פרטי של מצווה זו אלא גדר עצמיותה, שאין המצווה גדר אמירת פסוקי הברכה האלה אלא שימת השם והברכה עלֿֿֿֿ­ֿ-ידם, שאינה אלא באהבה".

ברכה שלמה ואמיתית יכולה לנבוע רק מלב אוהב. והיא באה לכהנים מקדושתו של אהרון, שמידתו החסד, ועליו נאמר במשנה: "הווי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה". מידה זו של אהרון היא המאפשרת לו ולבניו לברך את ישראל. הדבקות בה' בעבודת הקודש במקדש, והאהבה והחסד שהנחיל אהרון לזרעו, הן המביאות את הברכה.

(הרב  חיים סבתו בספרו 'אהבת תורה' בהוצאת ידיעות אחרונות)

ברכת הכהנים

הכהנים מברכים את בני ישראל בכך שהם מביאים את ישראל להיות מוכנים לקבל את הברכה והדבר בא לידי ביטוי בנשיאות הכפים…. והמברך יכול בברכתו, לחוש כי הוא צינור, כי זיכה אותו הקב"ה להיות שלוחו, להביא את ברכת ד' על המתברכים, ומכח זה שניתן לו הוא מבקש לחבר בין שמים לארץ, להיות פתח וקשר הקושר בין המתברכים לבין ברכת ד' המבקשת את מסילתה אל המתברכים, והוא בברכתו מעניק לה מסילה זו.

(השפת אמת)

'יברכך' בעושר ונכסים, שאם אין קמח אין תורה. 'וישמרך' מן הגזלנים. 'יאר' יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא ה' פניו אליך' לחיי עולם. כענין 'כי עמך מקור חיים' וכו'. וכאמרם )ברכות יז ע"א( צדיקים יושבין ]ועטרותיהם בראשיהם[ ומתענגים מזיו השכינה. 'וישם לך שלום' מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש הראוי לכל שלם לחיי עולם.

(ר"ע ספורנו)

הברכה הראשונה כוללת הטבות גשמיות שהם נראים ומוחשיים… והיא כוללת ברכת הקניינים שעל זה אמר יברכך בנכסים; ברכת הגוף… ישמרך בגוף, ברכת כוחות הנפש התלויים בחומר… הברכה השנייה היא העניינים הנפשיים וזה מציין בהארת פנים… הברכה השלישית מצד הקשר שיש לנשמה עם הגוף, וחותם הברכה הוא 'וישם לך שלום' – השלום שהוא שם כולל לכל ההצלחות וקיום לכל העולמות.

(המלבי"ם)

אין אנו נכספים לקרבת ה' כדי להשיג על ידיה ברכה חומרית ורוחנית, אלא אנו מבקשים ברכה חומרית ורוחנית כדי לעשות בה את רצון ה' – למען נהיה ראויים לברכת ה'.

(הרש"ר הירש)

משפחת הגרשוני – אנשי האמצע

בני קהת הם הלווים שמתעסקים בקודש הקודשים, ארון הברית, למעט מקרים בודדים,  איננו נישא בידי הכהנים, אלא בידי הלווים – בני קהת. העבודה שלהם היא לשאת את כל מה שיש בהיכל. את כלי הקודש: המנורה, השולחן ומזבח הקטורת…. עבודתם של בני קהת, היא עבודה של אנשי המעלה.

לעומת בני קהת, בני מררי הם סבלים פשוטים. הם אלה שנושאים את הקרשים, את המבנה הבסיסי של המשכן. הם לוקחים את כל המבנה, את כל הבית – אבל את כלי הקודש לא נותנים להם. בכל העולם יש אנשים שצריכים לעשות את העבודה הפשוטה, לפעמים אפילו לעשות עבודת כפייה, הם יכולים להיות אנשים גדולים או אנשים קטנים, אבל, לפחות מצד מסוים, עליהם עומדים הדברים.

מהבחינה הזאת, משפחות הגרשונים עומדות באמצע. "זאת עבודת משפחת הגרשוני לעבֹד ולמשא". בני קהת הם אנשים שעוסקים בדברים רוחניים, בני מררי, עבודתם היא אמנם לא עבודה אינטלקטואלית, אבל בסופה עומד כאן בית. אז המשא הכבד הולך לבני מררי, והדברים העדינים והחשובים הולכים לבני קהת – ומה בני גרשון סוחבים? את כל מה שנמצא באמצע. הם צריכים לאסוף ולקפל כל מיני דברים, את הבד ואת החבלים.

לפעמים הרבה יותר קל להיות אחד מהסבלים הפשוטים, מאשר להיות מבני גרשון. כשאני מבני מררי, אמנם אני לא יכול להיות מלאך ואני לא שייך לעבודת המלאכים, אבל אני עושה איזה דבר מוגדר, ואני יודע שעשיתי משהו. אבל מה קורה כשאני לא מלאך ולא סבל – אני רק באמצע? אמנם אני עוסק בעבודת הקודש, אבל לא בשברים לעילא ולעילא, ואני מרגיש שאני בעצם לא עושה שום דבר. איפה אני עומד?

משום כך מדגיש הפסוק: "נשא את ראש בני גרשון גם הם". משום שצריך לזכור את האנשים הללו, צריך להרים אותם ולומר "אתה חושב שהקהתים לקחו את כל השמנת." – נשא את ראש בני גרשון גם הם". זה גם הצידוק היחידי לכך שהפרשה מתחילה ב"נשא את בני גרשון", ושהיא איננה מחוברת לזו שלפניה – רצו לתת כבוד לבני גרשון.

(הרב עדין שטיינזלץ על הפרשה בספרו 'חיי עולם' בהוצאת מגיד)

הדרמות האמיתיות

כשֶמֻּצגֹות טְרָגֶדְיֹות בַתֵאַטְרֹון

טֹובֹות ככָל שֶיִהְיו

הֵן אֵינָן יְכֹולֹות לְהִתְחָרֹות

בַדרָמָה הָאֲמִתִית הַמִתְחֹולֶלֶת בַקהָל

בצְדָדֵי הָאולָם, בָרַמְפֹות,

שָם מְכֻּנָסִים בשֶקֶט ובְחֹשֶךְ

נָכִים וְנָכֹות

בכִסְאֹות הַַגַּלְגַּלִּים.

נָהִיר לִיבִּי בספרו 'מחברתי' בהוצאה עצמית