נשא תשפ"א, גיליון 1201

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

 (במדבר ו', כ"ו)

איור: הרי לנגבהיים

ישא ה' פניו אליך.היפך אעלים עיני מכם, והטעם כאשר פירשתי, כי בכל מקום שתפנה יהיה פניו נשואות אליך.

וישם לך שלום.כטעם 'לא יגע בך רע, לא מאבן ולא מחיה רעה ולא מאויב'.

(אבן עזרא שם, שם)

וישם לך שלום. לא נאמר 'ויתן לך שלום', כמו בויקרא (כו) 'ונתתי שלום' ובחגי (ב) 'אתן שלום', אלא 'וישם' פי' על כורחך, כמו בשמות (טו) 'שם שם לו חק ומשפט' ובאסתר (י) 'וישם המלך אחשורוש מס', כי השלום אינו לרוחם של הכל.

(הרב יהודה הרצל הנקין: קונטרס חיבה יתרה)

השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמניינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדויות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כוחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

 (הראי"ה קוק, אגרת תקעא: מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני)


נשיאת כפיים והארת פנים

בשמת חזן

השבת נקרא את פרשת נשא. בפרשה מופיעה ברכת כוהנים. זוהי ברכת ה' המתווכת על ידי הכוהנים ונאמרת לקהל. לאורך התורה כולה אנו רואים את כוחן של ברכות, כבר מימי בראשית. כאן יש ברכה מיוחדת הנאמרת לכלל בני ישראל ונשתמרה לאורך הדורות כאחד מתפקידי הכוהנים שבשגרה השבועית:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם: יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

הקב"ה, דרך משה, מעביר לאהרון ולבניו את הסמכות לברך בשמו את בני ישראל. זוהי העברה מעניינת מאוד, הברכה, ברכת האל, עוברת על ידי שימת שמו:

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

שלושה שלבים מצויים בברכה עצמה: השלב הראשון – הברכה שטמונה בה השמירה, זה אולי המקום הבסיסי ביותר של ברכה. השלב השני כבר מכוון למקום נוסף – הארת הפנים של הקב"ה שבתוכה החן והחנינה ואולי רמוז בה גם החינוך, ובשני האספקטים האלה כבר יש משהו שבאיכותו הוא יותר משמירה בסיסית. דמויות כיוסף וכאסתר עולות בזיכרון כשמדובר על חן, ואולי לשניהם יש גם קשר לחנינה… וכמובן יש כאן אפשרות נוספת שבה האדם מחונן בשכל טוב, דעת בינה ומוסר. ולבסוף – נשיאת הפנים שזו כבר עליית מדרגה מהארת הפנים, יש בה בחירה, הבדלה שעניינה ייחוד ממש פנים אל פנים, והיא נחתמת בשלום. הניסוח הזה "יָשֵׂם לְך שָׁלוֹם" טומן בחובו את השלום הכללי והפנימי, שלום לאדם המבורך מבית ומחוץ.

מעיקרה נאמרה הברכה הזו בבית המקדש. כל הכוהנים, גם אלה שלא שירתו באותה עת בקודש אמרו אותה. הברכה הזו עברה לבתי הכנסת עם חורבן הבית ושולבה בתפילה, וכבר במשנה אנו מוצאים עדויות לכך. יש ממצאים ארכיאולוגיים של תכשיטי כסף רקועים בהם מופיעות מילות הברכה ונראה כי המילים "ושמו את שמי על בני ישראל" קיבלו גם פירוש קונקרטי ממש שעניינו נשיאת הברכה על הגוף.

מעבר להיות הברכה הזו ברכת כוהנים שנאמרת בנשיאת כפיים בבתי הכנסת, היא הפכה גם להיות הברכה בה אנו מברכים את הבנות והבנים בערבי שבתות, ביציאה למסעות חדשים, לפני התמודדות עם אתגרים ובעוד הזדמנויות. היא מצאה לה מקום אפילו בתרבות הפופולרית הישראלית בתוכניות ריאליטי שבהן הורים מברכים את ילדיהם שעומדים לפני תחרות או התמודדות בתוכנית.

בברכה הזו אנו מאחלים ומייחלים להארת ונשיאת הפנים. כשפנינו מוארות מכוח העובדה שיש מי שנושא אלינו את פניו ורואה בחיננו. כמו רות, גיבורת המגילה שקראנו בשבועות, שראתה את נעמי וזיהתה בה משהו שרצתה לדבוק בו, ראתה את בועז וידעה שהוא אדם ראוי ונכון, ראתה את השתקפותה האפשרית בעיניהם, האירה להם את פניה ומתוך כך הוארו פניהם והיא טוותה להם חוט של חסד שחשבו אולי שכבר לא יהיה להם, ומתוך כך נולדה המלכות.

כשאנו מברכים את הילדים בברכה אנו נוהגים לסמוך את ידינו על ראשם. פעולה זו של סמיכה שמוכרת לנו מהכוהן הסומך ידיו על הקורבן ומהסמיכה רבנית, יש בה העברה והאצלה דרך מגע כפות הידיים. כוח שעובר ממקור עליון, דרך האדם המברך אל המתברכות והמתברכים. שהרי כמו שכתב נתן זך, ומבצעת באופן נוגע ללב ולנשמה נורית גלרון:

כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל…

…שיש לכל זה טעם,

גם כשהטעם תם,

בואי ואראה לך מקום

שבו עוד מאיר אור יום.

וראוי לסיים דווקא בימים אלה בברכה ששלחה המשוררת זלדה:

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בכל המובנים. בגשמיות וברוחניות. הרי כולנו זקוקים לרחמים רבים מידו הפתוחה הגדולה והרחבה. כולם זקוקים לשלום אמיתי – ראשית כל שיהיה שרוי השלום בינינו ובין איברינו ובינינו ובין נפשינו ובינינו ובין יקירנו, ובינינו ובין הקיץ והחורף, ובינינו ובין כל הבריות, שיבינו את דיבורינו ואת שתיקתנו, ושאנחנו נבין את דיבורם ואת שתיקתם…

ולברך את כולנו שבדרך זו, של הארת פנים וחסד תעשה לנו דרך של שלמות ושלום.

בשמת חזן היא במאית וסופרת ומרצה בקריה האקדמית אונו. היא חיה בירושלים עם ארבעת ילדיה. ספרה החדש "שם איי הזהב" בעריכת פרופסור חיים וייס יצא בימים אלה בהוצאת פרדס.


"בכָּתֵף ישאו' – האדם והמדינה

גדול מכל ובמובן מקיף ועמוק עוד יותר, זהו היחס בין הארגון המדיני והחברתי (המדינה) לבין האדם במדינה, הוי אומר כלפי התכנים המשמעותיים של הקיום האנושי, וניתן אף לדבר על היחס בין המדינה והחברה.

מדינה וארגון חברתי וכל מה שקשור בהם, החל ממאבקים על עמדות שלטון וכלה בפוליטיקה במובן הרחב של ההוגים בתורת המדינה מימי קדם ועד ימינו, כל הנושא העצום הזה על סיבוכיו ומרכבותו, משמעותו היא מיכשורית ואינסטרומנטלית בלבד.

אין המדינה כי אם כלי מכשיר ואמצעי להגשמת מטרות שיש בהן משמעות ערכית, בחינת סיפוק צרכי האדם, כגון צדק, חינוך, בריאות, תרבות, עבודת ה' וכו', ושום מנגננון מיכשורי אינו מסגול להגשים ערכים אלה; משמעותה של המדינה היא בכך, שהיא מאפשרת לאדם עליו מוטלת חובת הגשמת הערכים, להגשימם ולממשמם, ולעולם אין לדרוש או לקוות מהמדינה שתהא מגשימת ערכים.

כיוצא בזה, עבודת הקודש האמורה במשכן, עליה נאמר במליצה "בכָּתֵף ישאו' האדם נושא חובותיו אלו על כתפיו תרתי משמע, ולהגשמתן צריך הוא להשקיע מאמץ רב וביצוע. הכלים והמכשירים כגון "העגלות" ו"הבָּקָר" מתייחסים אך ורק ליריעות, למסכים, לקלעים, ליתדות, לאדנים, לבריחים, לעמודים וכיוצא בהם, שאינם כלל וכלל בגדר עבודת הקודש, אלא הם יוצרים את המסגרת בה תלויה עבודת הקודש, וכל זאת רק אם יהיו בני האדם מכונים להטריח עצמם לקבל עליהם מרצון את התנאי הרציני והערכי של "בכָּתֵף ישאו".

אי ראיית יחס זה בין הצד המיכשורי של הדברים לבין הצד הערכי שלהם נפוצה מאד בעולם כולו, והיא מתחילה להשתלט גם עלינו, ובתחום המציאות החברתית המדינית והלאומית שלנו, היא מביאה לקראת הלך רוח לאומני פשיסטי, לפיו צד מיכשורי זה של הקיום הקולקטיבי הוא עצמו נעשה תוכן ערכי.

בעבודת המשכן עניין זה מסומל בכך ש'קודשי המשכן' המיוצגים באופן סמלי על-ידי הכלים המוצבים בתוך המשכן, כגון הארון, שולחן-הפנים, המנורה ושני המזבחות,, משאם של כלים אלה אינו מותנה לא בעגלות ואף לא בבהמות משא, אלא כאמור 'בכף ישאו'.

זהו המשל; ומהו הנמשל? הוי אומר שהתכנים הערכיים של קיום האדם, דברים אלה כולם אינם ניתנים לביצוע על יד אמצעים, כגון שלטון מדיני, עוצמה שלטונית, או מנגנון חבתרי וכו', אלא הם ניתנים לביצוע אך ורק על ידי האדם עצמו, וכל אלה אינן בעיות של צורת הקיום החברתי, אלא הן בעיות האדם בחברה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 633-634)

שלום חיצוני ופנימי: סמיכות הפרשיות בפרשת נשא

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה (ה, ה-ח; פרשת אשם גזילות) להסיר הרע מהמחנה, אשר יביא למריבה ולקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.

…והנה סמך זאת הפרשה (סוטה – ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם…

…והנה סמך זאת הפרשה (נזיר; ו, כב-כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא…

…ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

 (מתוך פירוש הרלב"ג, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים לספר במדבר, עמ' 45-46)

"וישם לך שלום": שלום בכניסתך, שלום ביציאתך, שלום עם כל  אדם.

(סיפרי פרשת נשא, מב)

המלה האחרונה ב'ברכת הכוהנים' היא 'שלום' ותקצר היריעה מלהיגד אף משהו במשמעותו וערכו של השלום, הוי אומר השלום אשר כל ברכה תלויה בו…

לכאורה, שלום הוא מניעת היפוכו של השלום, כלומר מניעת מלחמה, כלשון המדרש ב'ילקוט שמעוני': 'גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום, שנאמר: 'כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם' (דברים כ, י); אולם במשמעותו העמוקה, המלה שלום נגזרת מן המלה שלֵמות, ומכאן שהשלום הוא המעלה העילאית במעמדו, במצבו ואולי אף במהותו של האדם, וייתכן כי במובן זה יקל להבין את מאמר חז"ל – 'גדול השלום שאפילו מתים צריכין שלום, שנאמר – 'ואתה (אברהם) תבוא אל אבֹתיך בשלום' (בראשית טו, טו)…

בני אדם סוברים כי משמעות השלום היא הפסקת המריבה או הקטטה או המלחמה, אולם כאמור יש בשלום יותר מאשר מניעת מלחמה, אלא הוא הדבר המהותי ביותר, והוא למעשה התגלמות הכוח האלוהי בעולם.

 (מתוך: י. ליבוביץ: שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 639, 641)

חוטא או קדוש?

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר..מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל.

(במדבר ו, א-ד)

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' – וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר – על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו') 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי תענית יא ע"א)

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

(רמב"ם הלכות דעות ג, א)

אחר שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר, מבואר דהחטא הוא שפירש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דבקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה, אות הוא שאינו ראוי לכך, ואם כן בחינם ציער עצמו מן היין וביקש דבר שגבוה מערכו.

 (העמק דבר לנצי"ב מוולוז'ין במדבר ו, יא)

"וישמע את הקול מִדבר אליו"

מה פירוש "וישמע את הקול מִדבר אליו"? (ויש לציין שהצורה הזאת של נטיית הפועל חוזרת בכל המקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל). והנה דברי רש"י על "מִדבר אליו": "מִדבר כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". זאת אומרת: ה"אליו" הראשון, "הקול מִדבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע את ה' מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תפס את המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 89-90)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.