נשא תשע"ח, גיליון 1055

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל־הַפְּקֻדִים

(במדבר ז, א-ב)

איור: הרי לנגבהיים

ויהי ביום כלות משה. כלות כתיב (ר"ל בפת"ח ולא כלות בשו"א ודו"ק) יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה (במדרש רבה. תנחומא נשא כ).

(רש"י שם) 

…נשיאי ישראל – היו אלה נשיאי ישראל: אנשים "נשואי פנים הנושאים את משא העם"; בתוקף מעמדם הם עמדו ברום הייעוד הלאומי, והיה עליהם להעלות את האומה לרום מעלת מעמדם. והם היו 'ראשי בית אבותם'."בית אב" כולל את כל המשפחות המתייחסות לבית אחד והמאוחדות באיחוד השבט. אנשים אלה, שבלטו בכלל האומה כ"נשיאי ישראל", בלטו גם באיחוד משפחות השבט; אישיותם ואופיים החברתי הקנו להם השפעה, והציבור היה רוחש להם אימון, ולפיכך נקראו לעמוד בראש כל ענייני השבט. תכונתם הכפולה – כ"נשיאי ישראל" וכ"ראשי בית אבותם" – הכשירה אותם להיות נשיאי המטות. השבט קרוי "בית אב" עלשם יחסו כלפי פנים; והוא קרוי "מטה" על שום שהוא "ענף" בכלל הלאומי… כ"נשיאי ישראל" היו קשורים ל"כלל"; כ"ראשי בית אב" היו קשורים ל"שבט"; ולפיכך היו ראויים לייצג את ענייני הכלל במסגרת שבטם המיוחד, והוא התפקיד שהוטל עלהים "כנשיאי המטות", ומשום כך הם "העומדים על הפקודים".

 (הרש"ר הירש שם, שם)


ארבע אמהות ושני אבות

אופיר ירדן

לרגל שמחת הבת-מצווה של בתנו ימימה

כשאנו מאמצים את פסוקי ברכת כהנים כברכת הורים לילדיהם אנו מקדימים משפטים שמקורם אינו בפרשת נשא. כידוע, לפני הברכה לבנים אומרים "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה," ולפני הברכה לבנות: "ישימך אלהים כשרה, רבקה, רחל ולאה." בחירת הדמויות הראויות לחיקוי די ברורה לגבי הבנות ואילו במקרה של הבנים, היא מובנת פחות.

הרביעייה שרה, רבקה, רחל ולאה אינה מופיעה כמחרוזת בתנ"ך, אך בברייתא בבבלי (ברכות ט"ז ע"ב) נאמר: "אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע." רש"י מבין שהארבע (אמהות) הן, כמובן, שרה, רבקה, רחל ולאה ושהשלשה (אבות) הם "אברהם, יצחק ויעקב – לאפוקי [להוציא] שבטים."בדיון בברייתא המובאת בבבלי מתקיים בירור לגבי ההגבלה לשלשה/ארבע בו שוללים שיקול של חוסר ידיעה:

אבות מאי טעמא? [מה הסיבה {להגבלה} בעניין האבות.] אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קא אתינן אי משמעון קא אתינן [אם תאמר משום שאיננו יודעים, אם מראובן באנו או משמעון באנו] – אי הכי, אמהות נמי – לא ידעינן אי מרחל קא אתינן, אי מלאה קא אתינן! [אמהות גם כן אין אנו יודעים אם מרחל באנו או מלאה באנו!]

והתלמוד מציע תשובה עקרונית: "אלא: עד הכא – חשיבי, טפי – לא חשיבי." [אלא: עד כאן חשובים הם, מכאן ואילך אינם חשובים.]

בהמשך נברר מה עומד מאחורי ברכת הבנים שיהיו כאבות השבטים ה"לא חשובים" האלה, אבל לפני כן נתייחס לבחירת הדמויות הנשיות שנבחרו.

הבבלי בעצמו מפרט את הארבע במסכת נזיר (כג ע"ב): תְּבֹרַךְ, מִנָּשִׁים–יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי. מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל, תְּבֹרָךְ: (שופטים ה' 24) מאן [מי] נשים שבאהל? שרה, רבקה, רחל ולאה. החשיבות של ארבע נשים אלה מודגשת במדרש אליהו רבה (כה): "לא גילגל הקדוש ברוך הוא והוציא את ישראל ממצרים, אלא בשביל שרה, רבקה, רחל ולאה…"

אנו מוצאים ערעורים על המספר 4, הן במקורות והן בתרבות בת ימינו. המדרשים אסתר רבה ושיר השירים רבה מונים שש אמהות, כולל בלהה וזלפה: "כנגד שש אמהות, שרה רבקה רחל ולאה בלהה זלפה." בשיר "תפילה שבת" במחזמר "כנר על הגג" מופיעות המילים "[ישימך] כמו אסתר, כמו רות הצדקת" גם במקור האנגלי של שלדון הרניק וגם בתרגומו לעברית של דן אלמגור. כנראה, המסורת אימצה את הדרשה המובאת בתלמוד הבבלי ונתנה את הבכורה לאמהות שהיו נשות האבות.

ולגבי הבנים: אם הבבלי אומר "אין קורין אבות אלא לשלשה", ורש"י מדייק שזה במכוון לא כולל את בני יעקב, אבות השבטים, מדוע אנו מברכים בשם נכדי יעקב "ישמך אלהים כאפרים וכמנשה?"

התשובה למעמד המובלט של אפרים ומשנה היא כמובן נמצאת בברכת יעקב ליוסף דרך נכדיו: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל (בראשית מח 20). תרגום יונתן מדגיש שזאת ברכה ליוסף, דרך בניו, כאשר הוא מתרגם 'בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל' כ"בך יוסף ברי יברכון בית ישראל [בך יוסף בני יברכו בית ישראל]," כנראה על בסיס המשפט 'וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף' שמופיע חמישה פסוקים לפני-כן (15). מעניין שתרגום יונתן מדייק וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא כ"ביומא דמהולתא" [ביום ברית המילה], ויש שנוהגים לברך ברכת כהנים בברית מילה.

על אף שיעקב מנחה את יוסף שלעתיד עם ישראל יתברך דרך יוסף, יוסף לא מקבל כאן את הברכה, אלא בניו אפרים ומנשה, כאשר אפרים קודם למנשה: וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה. לפי רש"י: "הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו 'יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה'." רש"י ממשיך ומציין את ההשלכות מרחיקות הלכת של הקדמת אפרים למנשה: וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם, לִפְנֵי מְנַשֶּׁה – "בברכתו לפני מנשה, להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים." אנו רואים ביטוי של הקדמת אפרים בפרשת נשא כאשר נשיא אפרים מביא את קרבנו לפני קרבן נשיא מנשה: בַּיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, נָשִׂיא לִבְנֵי אֶפְרָיִם: אֱלִישָׁמָע בֶּן-עַמִּיהוּד… בַּיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, נָשִׂיא לִבְנֵי מְנַשֶּׁה: גַּמְלִיאֵל בֶּן-פְּדָהצוּר.

למרות שברור שאנו נוהגים לפי דברי יעקב ופירוש רש"י, מעניין לברר איזה נימוקים נוספים הציעו לנוסח "אפרים ומנשה." הרי דברי יעקב עצמו כללו ברכה נוספת שעדיין נהוגה בהזדמנויות אחרות ובה מופיעים האבות אברהם ויצחק:

הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק–הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע, יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

חכמים שונים העלו הסברים מעניינים לגבי המקום שתופסים אפרים ומנשה. ר' צבי אלימלך מדינוב (1783-1841), מתלמידי החוזה מלובלין, כתב בספרו "אגרא דכלה:"

כאשר שם יעקב אבינו את אפרים לפני מנשה, ראה באפרים שלא נתגאה וראה במנשה שלא נתקנא באפרים. על כן בירכם: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם מבלי גאות, וְכִמְנַשֶּׁה מבלי קנאה.

ומציע שמברך כל אחד לפי תכונותיו. ובזה המשפחה הלא מתפקדת של אבותינו מתחילה לתפקד היטב ומסתיים פרק יריבות האחים שכל כך מאפיין את ספר בראשית בזוגות יצחק וישמעאל, יעקב ועשו וכמובן יוסף ואחיו. "המחלה התורשתית" איננה מועברת לבני יוסף. אפרים מקבל את הבכורה, אך לא מקניט ומגרה בשל כך את מנשה. ומנשה, מצידו, לא מקנא באפרים למרות העלתו לבכורה. אולי ניתן לראות רמז לרעיון הזה בפסוקי ברכת יעקב. נשים לב שזה לא מנשה אלא יוסף – שיודע לא מעט על מתח בין אחים – שמוחה על סיקול ידי אביו בברכה. רק לאחר סיום הברכה מורה יעקב ליוסף (ולבניו?) כיצד לברך בעתיד: וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה.

בספר חידושי הגרי"ז מציע הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (1886-1959, בנו של רֶבּ חיים מבריסק) שאפרים ומנשה שניהם דמויות מופת לחיקוי. לעומת אבות כל יתר השבטים שנולדו וגדלו בארץ ישראל על ברכי יעקב, הם נולדו במצריים, בסביבה מאתגרת. בכל זאת התגברו על השפעות רעות והשיגו את רמתם של דודיהם:

כל השבטים גדלו והתחנכו על ברכי יעקב אבינו בארץ כנען וזכו על ידי כך להיות שבטי י-ה, אך מנשה ואפרים לא זכו לכך, ולא עוד אלא שגדלו בארץ מצרים מקום הטומאה של עבודה זרה וגילוי עריות. ואף על פי כן זכו להגיע למדריגת השבטים. זוהי הברכה שמברכים כל אדם מישראל שלא יהיה מושפע מסביבתו, תהא אשר תהא, כאפרים ומנשה בארץ מצרים.

בוודאי כאשר אנו מברכים את בנינו ובנותינו בברכת "כהנים" אנו מקווים שיתעלו על התנשאות וקנאה, שיתגברו על השפעות רעות, שיתמודדו בהצלחה עם האתגרים שיוצבו בפניהם ושיגדלו להגשים את עצמם בדרך הטובה.

אופיר ירדן מרצה באוניברסיטת "בריגהאם יונג" בירושלים (המורמונית), ומלמד במוסדות נוצריים רבים כולל מכללת המקרא של בית לחם.


 

"מכל חטאות האדם": הכוונה לגזל הגר

"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם" (במדבר ה, ו) למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר: "נפש כי תחטא ומעלה בה' וגו' "או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר וגו'" "לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו" (ויקרא ה') אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה לומר "דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם" בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו, שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח.

(ספרי נשא פיסקא ב)


וישם לך שלום

גדול השלום שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום, שנאמר (בראשית יח) 'האף אמנם אלד ואני זקנתי'; גדול שלום ששינה המלאך שדיבר עם מנוח מפני השלום, שלאשה אמר (שופטים יג) 'הנה נא את עקרה ולא ילדת' ולא סיפר דבר זה למנוח; גדול שלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה 'ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו'; ר"א אומר: גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות אלא שלום. ר"ש בן חלפתא אמר: גדול שלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט) 'ה' יברך את עמו בשלום, אף בברכת כהנים אחד כל ברכות סיימן בשלום 'וישם לך שלום' לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם.

רבי אלעזר הקפר אומר: גדול שלום שאין חותם כל התפלה אלא שלום, ואין חותם ברכת כוהנים אלא שלום, גדול שלום שניתן לענווים, שנאמר (תהלים לז) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום' – גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל אנו אומרים 'עושה שלום ובורא את הכל'.

(במדבר רבה יא , ז)


שלום בגימטריא "עשו" לרמז הוי מקדים שלום לכל אדם, ואפילו בשלום נכרי.

(בעל הטורים במדבר ו, כו)


שלום חיצוני ופנימי: סמיכות הפרשיות בפרשת נשא

וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה (ה, ה-ח; פרשת אשם גזילות) להסיר הרע מהמחנה, אשר יביא למריבה ולקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואלים.

…והנה סמך זאת הפרשה (סוטה – ה, י"א-לא) לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום הבית קודם לשלום העם…

…והנה סמך זאת הפרשה (נזיר; ו, כב-כז) לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא…

…ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויסיר הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכללו, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כוהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על עניין השלימות והשלום האמיתי.

 (מתוך פירוש הרלב"ג, מובא בנחמה ליבוביץ: עיונים לספר במדבר, עמ' 45-46)


גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה בין הנזיר לחברה

'כל ימי נדר נזרו תער…' – למה צוה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו כשם שאמרו ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף שמלותיו' וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י י)


"וגלח הנזיר" – התגלחת ומסירת השיער לאֵש המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה: ערכה היה רק יחסי – לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים ה'; הנזירות היתה רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה לקיצה, והנזיר חוזר לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד, אלא זו מצוה. מצוה לשמוח וליהנות לפני ה' ולחיות חיים החדורים ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר מן הנזירות המגלה את כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן היא מביאה לאלה.

(הרש"ר הירש ו, י"ח)


האחדות אפשרית כאשר מעדיפים את טובת הכלל על האינטרס השבטי

'זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו' – וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח, והלא עד מלאת שנים עשר יום לא נגמרה חנכת המזבח?!

אלא בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שווים וחביבים כולם כאחד לפני הקב"ה, שהעלה עליהם הכתוב כאילו ביום ראשון הקריבו כולם,לקיים מה שנאמר (שיר השירים ד) 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך.

(במדבר רבה יד, יב)


מה תלמוד לומר 'ביום המשח אותו'? ביום שנמשח בו ביום הקריב נחשון קרבנו. אי ביום המשח אותו יכול קודם שנמשח הקריב נחשון? תלמוד לומר: 'זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו' אי אחרי המשח אותו, יכול לאחר זמן תלמוד לומר 'ביום המשח אותו' – הא למדנו ביום שנמשח, בו ביום הקריבו הנשיאים, ולאחר שנמשח מאת נשיאי ישראל, מגיד הכתוב שכשם ששוו כלם בעצה אחת, כך שוו בזכות.

(שם, שם, יג)


במדרש רבה נאמר דשקל הכתוב כאילו הקריבו כולם ביום המשח, וכן כאילו הקריבו כולם אחרי המשח כמו שכתוב בפסוק פ"ח, והיינו כמו שכתוב דכולם הקריבו בשביל כל ישראל ולא כל אחד בשביל שבטו.

 (העמק דבר במדבר ז, פד)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.