נשא תשע"ז, גיליון 1005

זֹאת עֲבֹדַת מִשְׁפְּחֹת הַגֵּרְשֻׁנִּי לַעֲבֹד וּלְמַשָּׂא.

(במדבר ד, כד)

 איור: הרי לנגבהיים

 

לעבוד. עבודת התיקונים ולהעמיד בשעת הקמה. ולמשא. בשעת מסע.

(העמק דבר שם, שם)

 

על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשני לכל משאם ולכל עבדתם ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם. יש לומר על דרך מוסר, כי כבר אמרתי במקום אחר, כי ג' אלו בני לוי מרמזים על הגולה גרשון קהת ומררי, והי' שם דברינו כי גרשון הוא מלשון גר – 'כי גר הייתי בארץ נכריה' (שמות י"ח), ועל זה הרמז אמר קרא 'זאת עבדת משפחת בני הגרשני לעבוד ולמשא', כי העבודה 'עבודת ה" ומשא מלך ושרים שניהם לצדקה יחשבו להם, וזהו לעבוד ולמשא, ועל זה אמר עוד, שואת כל אשר יעשה להם ועבדוש – פי' כל אשר יעשו להם מהמלכיות ועבדו יחשב להם כריח נחוח ע"ד 'ונוגשיך צדקה', אך כל זה אם שלום ביניהם, כי כן מדרך הגֵרים להיות ביניהם שלום (פסחים קי"ג ע"ב) והרמז 'עת מלחמה ועת שלום' (קהלת ג') אם תוסיף על מספר מלחמ"ה מספר גרים יעלה למספר שלום, לומר כי מטבע הגרים להיות ביניהם שלום, אפי' אם לא הי' ביניהם שלום בארץ מולדתם, וא"כ כשח"ו לא יסבלו הגלות בטוב ויתקוטטו זה עם זה, הֵפך הגרים, א"כ לעומת זה גם משאם לא יחשב לעבודה להם, וזהו 'על פי אהרן ובניו' שהוא רודף שלום תהי' כל עבודת בני הגרשני לכל משאם, ומסיים 'ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם', פי' שיעשה להם הקב"ה משמרת למשאם, ע"ד 'ורווח תשימו בין עדר ובין עדר' (תק"ס).

(חתם סופר במדבר ד, כז)


 

רב – נזיר – פילוסוף

אפרת שפירא-רוזנברג

כנערה שהתבגרה בישראל של שנות ה-80, חגיגת בת המצווה שלי היתה אירוע צנוע ובמידה רבה חסר ייחודיות. בעידן של טרום המניינים המשתפים והשוויוניים, לא זו בלבד שלא עליתי או קראתי בתורה, אלא שגם לא עצרתי מעולם לבדוק מהי "פרשת בת המצווה" שלי, ביטוי שקשה היה להעלות על דל השפתיים או אפילו על הדעת אי אז. כמה עשורים לאחר מכן, בעוד בִּתי הבכורה מתכוננת לפרשת בת המצווה שלה במניין המשתף בו אנו חברים פעילים במזכרת בתיה, גמלה בליבי ההחלטה לעשות "תיקון" לאותו אירוע, וסביב יום הולדת עגול שהזדמן באותה שנה, לברר מהי פרשת בת המצווה שלי ולקרוא אותה קבל עם וקהילה.

בירור מהיר העלה כי זכיתי בפרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה. פרשת נשא משופעת בנושאים שונים ומגוונים כמו מפקד הלוויים, פרשת אישה סוטה (אתגר גדול לקוראת בתורה הפמיניסטית), חנוכת המשכן (במסגרתו חוזרים על עצמם 60 פסוקים בתבנית מוכרת…),ברכת הכהנים הידועה ועוד, אך שמחתי במיוחד לגלות את הקשר האישי לי לפרשה דרך פרשת הנזיר העומדת במרכזה.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹֽר. דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אֽוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַֽה'. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵֽל. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵֽל. כּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשֽׁוֹ. כּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹֽא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשֽׁוֹ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַֽה'. (במדבר ו, א-ח)

מגיל צעיר מאד גדלתי וחונכתי לאורם של הסיפורים המשפחתיים הרבים סביב דמותו המופתית של אבי סבתי ע"ה, הרב דוד כהן, אשר היה ידוע בכינויו "הרב הנזיר" או "הנזיר הירושלמי". כינוי זה דבק בו בעקבות מנהגי הנזירות אשר קיבל על עצמו, במסגרתם – כפי שמופיע בפסוקים שלעיל – לא שתה יין או צרך מוצרי ענבים כלשהם, לא סיפר את שיער ראשו, הקפיד על דיני טומאת מת קפדניים (כמתחייב אף ממעמדו ככהן) ומעבר לכך אף לא נעל נעלי עור, קיבל על עצמו צמחונות מוחלטת ובאופן כללי חי באופן שמיישם את פסוק ח "כל ימי נזרו, קדוש הוא לה'". יחד עם זאת, בניגוד לנזיר המקראי, תקופת נזירותו של הרב דוד הכהן לא היתה מוגבלת בזמן, והוא נפטר בה לאחר למעלה מחמישים שנות נזירות.

הרב דוד כהן נולד באלול תרמ"ז (ספטמבר 1887) בעיירה ליד וילנה לרב יוסף כגן שהיה רב העיירה. בצעירותו למד בישיבת וולז'ין הידועה בה נחשף אף לחלק מסופרי ספרות ההשכלה היהודית, ובשנת 1903 בהיותו בן 16 נסע לסבו שבעיר ראדין, שם למד תורה מהרב ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים". לאחר שנים נוספות בהן למד בישיבות שונות כגון סלבודקה, בשנת תר"ע (1909) החל ללמוד באקדמיה ללימודי היהדות של הברון גינצבורג בסנט פטרבורג, שם התמקד במחקר היסטורי של התלמוד והמדרש. בתקופה זו נקשרה נפשו של הרב הנזיר בנפשה של בת דודו שרה לבית אתקין אשר למדה באוניברסיטת סנט פטרבורג את תחום האגרונומיה, עקב רצונה לעלות לארץ ולעסוק בחקלאות. בתקופה זו נידברו שניהם להינשא תוך שנה או שנתיים עם סיום לימודיהם, אך המציאות התפתחה אחרת. לאחר שלוש שנות לימודים באקדמיה שבפטרבורג עבר הרב הנזיר לפרייבורג שבגרמניה, שם התמקד בלימודים באוניברסיטה בספרות גרמנית קלאסית. בתקופה זו עיצב אישיות רב גונית ובעלת השכלה כללית רחבה שהשפיעה באופן מכריע על תפישת עולמו ועל הפילוסופיה שלו בהמשך הדרך, אך מלחמת העולם הראשונה שפרצה בינתיים אילצה אותו לברוח לגרמניה ולנטוע את מקום מושבו בשווייץ, שם למד בינתיים לדוקטורט בפילוסופיה. במהלך תקופת שהותו בשווייץ התחולל השינוי הדרמטי בחייו עם פגישתו ברב אברהם יצחק הכהן קוק, שאותה תיאר בהקדמה לאורות הקדש, ספרו של הרב קוק אותו ערך:

אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי – מצאתי. מצאתי לי רב.

מפגש זה עם הרב קוק, כאמור, שינה את מסלול חייו מן הקצה. הוא החליט לעלות לארץ בעקבות רבו, קיבל על עצמו להתמסר לתורתו ולעריכת ספריו, ובאותה עת אף קיבל על עצמו את מנהגי הנזירות.

שנות מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית שפרצה ברוסיה הפרידו בין הנזיר ובין ארוסתו שרה, שנותרה מאחור בפטרבורג למשך שתים עשרה שנים, ולאחר שכבר שהה בירושלים וקיבל על עצמו את הנזירות, הצליחה ארוסתו שרה אתקין להגיע לארץ בדרך לא דרך. כאשר הגיעה לירושלים שהה הנזיר באחת מתעניות הדיבור הרבות שקיבל על עצמו, והרב קוק "הכריח" אותו באמצעות בית דין של שלושה שהתכנס באופן ספונטני להפר את התענית ולצאת לקבל את פניה. הרב והרבנית, שקיבלה על עצמה את השינוי הרוחני האדיר שעבר ארוסה משכבר הימים, נישאו בירושלים על ידי הרב קוק, וקבעו את ביתם כבית של חסד אשר דלתו היתה פתוחה, פיסית ממש, לכל עניי ירושלים אשר מצאו בו אוזן קשבת, אוכל חם וחברה תומכת. לנזיר ולרעייתו נולדו בת ובן, צְפִיה –לימים הרבנית גורן, ואחיה הרב שאר ישוב כהן, לימים רבה הראשי של חיפה. שני השמות הייחודיים נבחרו על ידיו ואושרו על ידי הרב קוק, והוא ראה בהם- כמו שמות ילדיו של הנביא ישעיהו-סימנים לאמונתו, לנבואתו ולאורחות חייו.

לא למותר לציין כי בניגוד לנזירים בדתות אחרות, וכפי שניתן להבין מפרשתנו, הנזיר היהודי אינו מצֻווה להתנזר מנישואין או מחיי משפחה, והרב הנזיר אכן חי חיי קדושה תוך כדי ניהול חיי משפחה, מה שיצר חוויות חיים מיוחדות ויוצאות דופן עבור ילדיו. סבתי הרבנית גורן ע"ה סיפרה לא אחת על תעניות הדיבור התכופות שלו בראשי החודשים, ובעיקר על המרכזית שבהן- מערב ראש חודש אלול ועד מוצאי יום הכיפורים. הדממה ששררה בבית באותם ימים בוודאי לא היתה קלה עבור המשפחה, דממה שהופרה עם הכרזתו "הולכים לבנות סוכה" מיד במוצאי החג. כאשר ביקש בזמני התעניות לתקשר עם הילדים, ומאוחר יותר אף עם הנכדים, נהג לכתוב או להצביע על מילים מתוך עיתונים או כתבים אחרים בעברית שהיו בבית. הילדים חונכו על טהרת השפה העברית, עובדה שאינה מובנת מאליה בשנות ה -20 של המאה ה-20, ימיה של מלחמת השפות בהובלת אליעזר בן יהודה. הילדים אף גודלו מלידתם במנהגי הנזירות של אביהם; צמחונות, התנזרות מיין, גידול שיער ונעילת נעלי עור. בִּתו, הרבנית גורן, נותרה צמחונית עד יום מותה, ואף לא גזרה את שערות ראשה מעולם, כאשר שערותיה היו קלועות בצמות דקיקות תחת כיסוי הראש אותו חבשה. בבית המשפחה קידשו בליל שבת על חלות, ובליל הסדר שתו ארבע כוסות מיץ תפוחים. הנזיר בילה את מרבית זמנו בבית, שם קבע גם בית כנסת ובית מדרש, אליו הגיעו תלמידיו הרבים להתפלל וללמוד איתו, כאשר הילדים (והנכדים) הם חלק בלתי נפרד מהנוף ומהמתרחש בבית. כל אחד מהנכדים קיבל "דמי ראש חודש" מידי חודש בחודשו, ולאחרונה ראיתי פתקים בכתב ידו, בהם חישובים מתימטיים של גובה דמי הכיס על פי גילו של כל אחד מהנכדים.

הרב הנזיר היה חוקר, פילוסוף ובקיא בשפות רבות בהן יוונית, לטינית, אנגלית, גרמנית וצרפתית. אך למרות דרכי הנזירות והקדושה העילאית בהן חי, חינך את תלמידיו להיות מעורבים בחיי הכלל. זאת ניתן לראות בתכנית הלימודים שבנה לבקשתו של הרב קוק לישיבת מרכז הרב, לתוכה הכניס גם לימודי פילוסופיה ומדעים כלליים, מתוך רצון לאחד מחדש חול וקודש, חומר ורוח: "בישראל אי אפשר שהלימודים הרוחניים יהיו חילוניים, הכוח הרוחני והכח הא-להי צריכים להיות אחד… כולם עניינם ומקורם התורה, הרשומה, הכתובה והמסורה… אם הישיבה המרכזית תצמצם חוג לימודיה, יש לחוש כי המכללה החילונית, שברשותה מדעי הטבע, תפתח גם כוחות רוחניים עבריים ברוח חילוני, ויהי הקרע בנשמה הישראלית. ובמלוא הלימודים הרוחניים העבריים ברום היקפם ב"ישיבה המרכזית" ברוח א-להי, יפרח רוח ישראל בתחיית קודשו. אבל לא שיעורי הלימודים לחוד, אלא עבודת החינוך האישי עיקר. כלבני הנביאים, תיקון המידות, והעלאת החיים לתחיית רוח הנבואה."

הרב דוד כהן, דמות מופתית, חד פעמית ויוצאת דופן בנוף הירושלמי, נפטר בכ"ח באב תשל"ב (1972) והוא בן 82. קצרה היריעה מלפרט את סיפור חייו הדרמטי ואת הדרך הייחודית בה הלך. ביומניו האישיים תיאר את נזירותו הייחודית, שמקורה בפרשתנו, במילים הבאות:

נזיר הנני, מדרֵגה לנבואה. אילו זכיתי לבוא לעולם רק לשם כך, לפרסם מחדש שם זה, "נזיר", כעובדת חיים בימינו, כדי להכיר שאנחנו עומדים ערב תחיית הנבואה בישראל, דייני….

אפרת שפירא רוזנברג, מנהלת פרוייקטים בקרן אבי חי ואשת תקשורת, נינה של הרב הנזיר.


 

מחיקת שם ה' ושלום בית

'ונקה האיש מעון': בזמן שהאיש מנוקה מעון, המים בודקין את אשתו. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את אשתו, ונמצא שם שמים נמחק לבטלה.

(רש"י קידושין דף פ, ע"ב)


היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יד)


התורה מקפידה על גזל הגר

"ואם אין לאיש גאל": שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים… ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו, למעלה עד יעקב? אלא זה הגֵר שמת ואין לו יורשים.

(רש"י במדבר ה, ח)


"וישמע את הקול מִדבר אליו"

מה פירוש "וישמע את הקול מִדבר אליו"? (ויש לציין שהצורה הזאת של נטיית הפועל חוזרת בכל המקרא רק עוד בפרשת המרכבה, ביחזקאל)

והנה דברי רש"י על "מִדבר אליו": "מִדבר כמו מתדבר. כבודו של מעלה לומר כן מִדַבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו". זאת אומרת: ה"אליו" הראשון, "הקול מִדבר אליו", מוכוון לדובר עצמו, שהוא ה'. משה שומע את ה' מִדַבר בינו לבין עצמו, והוא שומע מאליו, מקרבו. אין כאן אירוע אקוסטי, שבו קול מגיע אל משה, אלא יש כאן תהליך בתודעתו של משה, אשר, בסגנון הנועז של רש"י, מִדַבר בינו לבין עצמו. הוא מגיע להכרת מה שמתרחש באלהות. הוא תפס את המשמעות ואת הכוונה שבאלהים, והוא שומע את הדברים האלה מאליו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 89-90 )


הנזיר והמסתגף: חוטא או קדוש?

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא… דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה? רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (במדבר ו') 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו' ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה?

(בבלי תענית דף יא, ע"א)


מה בין סגפנות לקדושה?

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה?! לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות ג, א)

Leave a Reply

Your email address will not be published.Email address is required.

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.