נשא תשע"ג (גליון מספר 799)




פרשת נשא

גליון מס' 799 תשע"ג
(קישור לדף המקורי)

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ

וִיחֻנֶּךָּ.

 יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

(במדבר ו, כד- כו)

 

 

אָמַר

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ

בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר

(תהלים כט), ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן

ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

(משנה עקצים ג, יב )

 

אמר

רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב

שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול יהי שלום בחילך

שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית

ה' אלהינו אבקשה טוב לך ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

(בבלי ברכות סד, ע"א)

 

יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על-ידי

צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה,

ועל-ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלקות והֵפך השלום.

ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי

השלום. הריבּוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש

להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.

(מתוך: הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל: עולת ראי"ה עמ' של)

 

לעילוי נשמת דוד בן יצחק וחנה ביר

 עֲטֶרֶת

תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא (משלי טז, לא)

 

כה תברכו את בני ישראל – על ברכת הכוהנים

וברכת ההורים

חנה מן

 לעילוי נשמת אבי מורי, דוד בן

יצחק וחנה,

 שהלך לעולמו בשיבה טובה בח' בסיוון תשע"ב,

 ושזכיתי ממנו ל"ברכת

הבנים"

 מידי שבת בשבתו למשך כמעט 101 שנה

בפרשתנו

מובאות מצוות רבות הקשורות במציאות המשכן והמקדש ורק מצוות "ברכת

כוהנים" זוכה עד היום להיות חלק מהמציאות הדתית היומיומית של עבודת ה'. למרות

שאין לנו כוהנים ודאיים, תפקיד זה של ברכת ישראל מבוצע בבית הכנסת ע"י יהודים

שחזקתם שהם כוהנים. כמו כן, בדורות האחרונים ברכת הכוהנים מצאה את דרכה אל תוך הבית

היהודי בנוסח "ברכת הבנים". הולך ומתפשט המנהג, הן בקרב ספרדים והן בקרב

אשכנזים, שבערב שבת (ובמספר קהילות אשכנזיות בהולנד ובגרמניה גם בשבת בבוקר

ובמוצ"ש), האב, ולעתים גם האם, מברכים את ילדיהם בברכת הכוהנים עם חזרתם

הביתה מבית הכנסת.

לפני

שנדון בפרטי הברכה, צריך לתת את הדעת על מהותה. נחמה ליבוביץ מעלה את השאלה, שהעלו

גם מפרשים רבים לפניה – מה טעם המצווה המוטלת על הכוהנים: "כה תברכו" (ו,

כג), מאחר ומקור הברכה הינו הקב"ה,

כפי שנאמר מפורשות בפסוקים: "יברכך" (שם,

כד) "ואני אברכם" (שם,

כז). היא מביאה בין השאר, את דבריו של

דון יצחק אברבנאל. כדי לענות על השאלה, הוא מבחין בין שלושה סוגי ברכות: 1. ברכה

שהקב"ה מברך את האדם: "והיא השפעה והטבה, כמו (בראשית

כד, א) "וה' ברך את

אברהם", 2. ברכה שהאדם מברך את הקב"ה : "והיא הילול

ושבח כמו (דברי"א כט, י) "ויברך דוד את ה' ", 3.

ברכה שאדם אחד מברך את השני: "והיא תפילה ובקשת רחמים על המתברך שישפיע

עליו הקב"ה מברכתו. ולזה נאמר כאן: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל אמור להם". ר' משה

אלשיך מוסף פן פסיכולוגי ומציין כי מתפקידם של הכוהנים להכשיר את ליבם של בני

ישראל לקבלת הברכה, דהיינו להכין אותם מבחינה רוחנית ונפשית לנתינה האמיתית, זו של

הקב"ה. נחמה ליבוביץ מסכמת את הנושא עם מסר חשוב, שמתחלק לשני חלקים: "הרואה

את הכוהנים כאנשים שיש בידם כוח עצמאי להיטיב או להרע, הריהו כרואה את הברכה

כאמצעי מאגי ואין לו חלק בתורת ישראל… ואולם המבעט

בברכת הכוהנים וטוען שאין לו צורך בה – בעט באחת ממצוות התורה." למי שהתחנך

בחינוך מערבי, אשר רואה ברציונליות ערך עליון, קל לקבל

את המסר הראשון של נחמה ליבוביץ – אל לנו לרוץ למנהיגים רוחניים בציפייה לקבל מהם

מענים לצרכינו. הפתרונות בידי הקב"ה. ובלשונו החריפה של ישעיהו ליבוביץ:

"אדם שמייחס לברכתו של צדיק או חכם פעולה והשפעה, חשוד בתפיסה אשר ריח מאגי

ואלילות נודף ממנה… אין בכוח שום אדם ויהא זה אפילו כוהן להביא ברכה על חברו.

הכוהן הוא הנציג המצווה להתפלל שהשם יתברך יברך את ישראל." אולם, למסר של נחמה

ליבוביץ יש עוד חלק, ההופך אותו למורכב יותר. לדעתה, הקיצוניות השנייה, כאשר אנחנו

סומכים על הרציו שלנו בלבד, הינה בעייתית באותה מידה. לפעמים אנחנו זקוקים לתיווכו

של דמות רוחנית כדי להיפתח נפשית ורוחנית ולהכין את לבבנו לקבלת ברכת ה', ואין

לזלזל בדבר.

ברכת

הכוהנים הינה ברכה משולשת וחז"ל מציינים שהברכות הולכות ועולות בחשיבותן

ובשפע הטוב שיושפע על המבורכים, דבר שמשתקף הן בתוכן והן בצורה (מספר המילים הולך

ועולה). מבין המפרשים, ישנם כאלה הטוענים שחלה אחריות מסוימת גם על המתברך כדי

שהברכות תתגשמנה לטובה. כך עולה מפירושו של הנצי"ב,

ראש ישיבת וולוז'ין, בעל פירוש "העמק דבר", לברכה

הראשונה: "יברכך ה' וישמרך" (ו כד):

" "יברכך": נכלל בזה לכל אדם כפי הראוי לו להתברך… לעוסק

בתורה – בלימודו, ולעוסק במסחר – במסחרו. "וישמרך": דכל ברכה בעי (צריכה) שמירה, שלא תיהפך לרועץ, חס ושלום, בעל

התורה בעי (צריך) שמירה מן הגאווה וחילול השם וכדומה ,וכמשמעו – שלא יישכח. בעל

נכסים בעי (צריך) שמירה שלא יהי עושר לרעתו, כמו בקרח ונבות היזרעאלי וכדומה.

וכמשמעו – שמירה מגניבה ואבדה". הנצי"ב מזהיר

אותנו כנגד גאוותנות ורכושנות ומעביר כאן מסר מוסרי מובהק – בכל ברכה טמונה הסכנה

שהיא תביא לידי התנשאות עד לכדי כפירה בה' ופגיעה באדם, לכן זקוק המבורך לשמירה

מיוחדת.

פניו

של ה' מוזכרות בברכה השנייה והשלישית: "יאר ה' פניו

אליך","ישא ה' פניו אליך". חז"ל

מסבירים את המונחים "מאור פנים" ו"נשיאת פנים" של הקב"ה בדרכים

שונות. שלמה המלך כבר שם לב שאדם מבטא את הרהורי ליבו באמצעות הבעות פנים, ושבכל

קשר בין-אישי קיימת מידה רבה של הדדיות – אדם מגיב לזולת בהתאם למה שהוא קולט

ממנו: "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם"

(משלי כז יט). במילים אחרות, יחסו של הזולת

אלינו עשוי לשקף את יחסינו אליו. מחקרים בפסיכולוגיה התפתחותית מראים שאם אמא שומרת על פנים אטומות ואינה מחייכת בתגובה לחיוכים של

תינוקה, כעבור פרק זמן מסוים התינוק ייכנס למצב של ניתוק רגשי ואפתיה. אם נחזור

לברכות הכוהנים, נוכל לקרוא בפסוקים את המסר שמדובר בתהליך הדדי וגם למתברכים יש

אחריות במתרחש. כדי לזכות בברכת "מאור פנים" ו"נשיאת פנים" של

הקב"ה, עלינו להאיר את פנינו בתורה ולשאת את פנינו לשלום.

ובמעבר

ל"ברכת הבנים". ר' יששכר יעקבסון, בספרו:

"נתיב בינה" (1978), סוקר את מקורות המנהג, מתחילתו במאה ה-17 ועד

ימינו. המנהג מוזכר לראשונה בספר "מעבר יבוק" מאת ר' אהרן ברכיה ברב' ממודינא (נפטר 1639), מקובל איטלקי. לצד הטעמים הקבליים ניכר

שוב אלמנט ההדדיות. שני הצדדים יוצאים מורווחים, המברך והמתברך כאחד: "ובהנחת

היד על ראש הקטן הוא מתברך, שנאמר (בראשית מח יד)

"וישלח ישראל את ידיו" וכתיב (שם כ)

"ויברכם ביום ההוא לאמר", רמז לדבר כי ביד

האדם ט"ו איברים כמניין ט"ו תיבות שבפסוק "יברכך ה'

וישמרך". כלומר, יחולו על ראשך הברכות שבשלושה פסוקים אלו. והמנהג לברך בשבת

קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא… ובסוד נפש

יתרה, שעל המברך והמתברך יחולו הברכות, ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת,

שיקטרג על הברכה… וצורך גבוה הוא לברך בניו בשבת ואם יש לו בת, גם היא בברכה

ובפרט בליל שבת. והמשכיל יבין מעצמו כי כנים דברנו."

בסידור של ר' יעקב בר צבי עמדן

(1698-1776) מובא טעם נוסף, אף

הוא קבלי, שבליל שבת "חל השפע"

וצינורות הברכות פתוחים, ודווקא הבנים הקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא, מסוגלים שעל

ידם יתפשט השפע עוד יותר.

ב"ספר החיים" לאחיו של המהר"ל מפראג, מובא טעם השייך

יותר ל"נגלה": בימי חול, האב עלול לקלל את בניו מתוך כעס. לכן הוא מקדים

לברכם בשבת, כשכולם רגועים ושמחים, כדי שהברכה תבטל את הקללות, על דרך

"ויהפוך ה' את הקללה לברכה".

כיום

נדמה כי בבתים רבים, ברכת הבנים בערב שבת מהווה רגע של קרבה והידוק הקשר בין

ההורים לילדים, המתאפשר עם התכנסות המשפחה בבית. כפי שניסח זאת ד"ר וואהרמן בספרו "חגי ישראל ומועדים: "מנהג הברכה

לבנים מבוסס כנראה על הרעיון של "מנוחת שלום ושלווה" שצריכה לשרור בבית

היהודי בשבת. שלום ושלווה בין איש לאשתו ובין אבות לבנים." מעיון במקורות,

נראה כי מראשיתו המנהג חל גם אימהות ובנות, לפחות בחלק מהקהילות. למשל, בסידורו של

ר' עמדן, נאמר: "מורי היה נוהג לנשק ידי אמו ליל

שבת… כדי להכינה להריק ברכה מידיה." ובדורנו, ר' יעקבסון

מעיר: "מנהג זה ראוי מאוד לחדשו, לא מטעמי הקבלה שהבנתה נבצרת ליהודי מן

השורה, אלא כדי לכבד בכניסת שבת במיוחד את האם שכל הכנות לשבת קודש עליה

מוטלות."

את דיונו בנושא "ברכת הבנים",

מסכם ר' יעקבסון בהערה: "עדיין לא נתפשט מנהג יפה

זה בכלל עדות ישראל, אך יהודי גרמניה הקפידו עליו מאוד." בתור בת להורים

ממוצא גרמני אורתודוקסי, זכיתי לקבל ברכות מידי ליל שבת ומוצ"ש משניהם וזכיתי

גם להעביר את המנהג לדור הבא.

חנה מן היא פסיכולוגית קלינית, פסיכולוגית ראשית

בבי"ח זיו בצפת ותושבת קרית שמונה.

 

 

 

בכָּתֵף

ישאו' – האדם והמדינה

גדול מכל ובמובן מקיף ועמוק עוד יותר, זהו

היחס בין הארגון המדיני והחברתי (המדינה) לבין האדם במדינה, הוי אומר כלפי התכנים

המשמעותיים של הקיום האנושי, וניתן אף לדבר על היחס בין המדינה והחברה.

מדינה וארגון חברתי וכל מה שקשור בהם, החל

ממאבקים על עמדות שלטון וכלה בפוליטיקה במובן הרחב של ההוגים בתורת המדינה מימי

קדם ועד ימינו, כל הנושא העצום הזה על סיבוכיו ומרכבותו,

משמעותו היא מיכשורית ואינסטרומנטלית בלבד.

אין המדינה כי אם כלי מכשיר ואמצעי להגשמת

מטרות שיש בהן משמעות ערכית, בחינת סיפוק צרכי האדם, כגון צדק, חינוך, בריאות,

תרבות, עבודת ה' וכו', ושום מנגננון

מיכשורי אינו מסגול להגשים ערכים אלה; משמעותה של

המדינה היא בכך, שהיא מאפשרת לאדם עליו מוטלת חובת הגשמת הערכים, להגשימם ולממשמם, ולעולם אין לדרוש או לקוות מהמדינה שתהא מגשימת

ערכים.

כיוצא בזה, עבודת הקודש האמורה במשכן, עליה

נאמר במליצה 'בכָּתֵף ישאו' האדם נושא חובותיו אלו על

כתפיו תרתי משמע, ולהגשמתן צריך הוא להשקיע מאמץ רב וביצוע. הכלים ןהמכשירים כגון "העגלות" ו"הבָּקָר"

מתייחסים אך ורק ליריעות, למסכים, לקלעים, ליתדות, לאדנים, לבריחים, לעמודים

וכיוצא בהם, שאינם כלל וכלל בגדר עבודת הקודש, אלא הם יוצרים את המסגרת בה תלויה

עבודת הקודש, וכל זאת רק אם יהיו בני האדם מכונים להטריח עצמם לקבל עליהם מרצון את

התנאי הרציני והערכי של 'בכָּתֵף ישאו'

אי ראיית יחס זה בין הצד המיכשורי של הדברים לבין הצד הערכי שלהם נפוצה מאד בעולם

כולו, והיא מתחילה להשתלט גם עלינו, ובתחום המציאות החברתית המדינית והלאומית

שלנו, היא מביאה לקראת הלך רוח לאומני פשיסטי, לפיו צד מיכשורי

זה של הקיום הקולקטיבי הוא עצמו נעשה תוכן ערכי.

בעבודת המשכן עניין זה מסומל בכך ש'קודשי המשכן' המיוצגים באופן סמלי על-ידי הכלים המוצבים

בתוך המשכן, כגון הארון, שולחן-הפנים, המנורה ושני המזבחות, משאם של כלים אלה אינו

מותנה לא בעגלות ואף לא בבהמות משא, אלא כאמור 'בכף ישאו'

זהו המשל; ומהו הנמשל? הוי אומר שהתכנים

הערכיים של קיום האדם, דבירם אלה כולם אינם ניתנים לביצוע על יד אמצעים, כגון

שלטון מדיני, עוצמה שלטונית, או מנגנון חבתרי וכו', אלא הם ניתנים לביצוע אך ורק על ידי האדם עצמו, וכל אלה

אינן בעיות של צורת הקיום החברתי, אלא הן בעיות האדם בחברה.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע, עמ' 633-634)

 

 

קוראים מגיבים

ב"שבת

שלום" לפרשת אמור הוצג הפסוק "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד יז) כשולל

שמחה במות אויבנו . הפירוש בלתי אפשרי כי הפסוק הבא מביע חשש שמא

הקב"ה "והשיב מעליו אפו", כלומר מדובר באויב חי. זכינו ויש בידינו

את כתר ארם צובא שבחלוקת הפרשיות שבו פסוק זה הוא רק חלק מרבעיית

פסוקים שביניהם קשר תוכני חזק שמבאר את משמעות הפסוק. אל תארב

רשע לנוה צדיק אל תשדד רבצו – פניה לרשע שלא יתקוף את

הצדיק. כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה – כי

(הסבר מנקודת הראות של הרשע מדוע שלא יתקוף) הצדיק מתאושש ממעידות חוזרות ואילו

מעידה אחת של הרשע תגרום לו סוף רע. (ולכן אתה הרשע) בנפול אויבך (הצדיק) אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. פן (שלילי

מבחינת הרשע) יראה ה' (שהצדיק בצרה) ורע בעיניו והשיב מעליו (מהצדיק) אפו.

בפרשיה

הבאה נאמר "נר רשעים ידעך" ובהמשך נכתבת קריאה לא להתיחס

לרשעים כמו לצדיקים. שמואל הקטן חי בתקובת החורבן,

וסביר שחזר על הפסוק "בנפול אויבך" כדי לעודד את העם מול הרומאים

והמינים השמחים על נפילת בת-ציון. אפשר שבחירת גדול בתורה לחיבור תפילת המינים

נבעה מיראת כבוד כלפי חיבור תפילה לדורות – השוה לקלילות שבחיבור תפילות בימינו:

תפילה להורים בזמן יזכור, לבר/בת מצוה ותפילה לצנחן.

ואולי נבחר בגלל שהקרין אמונה שלא אנחנו ניפול אלא אויבינו המינים.

בכבוד

רב

גדעון

ארליך 

 

פנחס

לייזר, עורך "שבת שלום"

מעיר:

אני מודה למר גדעון ארליך על תגובתו, אך נראה לי שקשה

לומר שהבנת המילים "בנפול אויבך אל תשמח" כשלילת השמחה על מות אויבינו

היא בלתי אפשרית. אמירה זו עומדת בסתירה לכל פרשני המקרא ולכן נראית לי טענה זו

יומרנית במקצת. יתרה מזו: גם אם נקבל את הפירוש שמוצע ע"י הכותב כאפשרי, קשה

עוד יותר לטעון שהבאת הפסוק הזה כהיגד המרכזי של שמואל הקטן בפרקי אבות מופנה כלפי

הרומאים והמינים ובא לעודד את העם; הרי לא נראה לי שחכמים כתבו את מסכת אבות כקוד

אתי לרומאים!

משום מה, הבנתו של הרב סולוביצ'יק

את הסוגיה בברכות נראית לי סבירה יותר:

א.      היו עוד

גדולים בתורה בדורו של רבן גמליאל חוץ משמואל הקטן, ולכן הבחירה בו נבעה כנראה

מתכונות אישיותו ולא מלמדנותו.

ב.       המשך

הסיפור מלמד אותנו שלשמואל הקטן היה קושי עם הברכה שהוא חיבר; כשעבר לפני התיבה

"בשנה האחרת", הוא שכח אותה.