נשא תשע"ב (גליון מספר 751)




פרשת נשא

גליון מס' 751 תשע"ב
(קישור לדף המקורי)

מִבֶּן שְׁלשִׁים

שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד

אוֹתָם

 כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה

בְּאֹהֶל מוֹעֵד.

(במדבר ד', כ"ג)

 

 

הבא לצבא צבא. פירוש צבא חברת

אנשים המשתתפים יחד לעמוד במשרת עבודתם. (פעראיין). וטעם

'לצבא צבא': כל הבא להיות שותף החברה (זיך דעם פעראיין אנצושליעסען),

כמבואר למעלה 'וצבאיו ופקדיהם'.

(הכתב

והקבלה שם, שם)

 

כל הבא לצבא צבא. בבני קהת ומררי כתיב 'כל הבא לצבא'. וכאן כתיב 'לצבא צבא'. ולאו דבר

ריק הוא. והענין דיש לדעת דבני

גרשון היו מיוחדים במעלה בשיר שבשעת עבודה. כמו בימי דוד ושלמה היה אסף

מבני גרשון הראש קודם להימן

מבני קהת… וזהו משמעות 'לצבוא צבא'. דצבא לחוד

משמעו איזה התמנות של כל אדם בביתו או בעירו. ועוד משמעו צבא קיבוץ אנשים לדבר אחד,

כמו 'הנשים הצובאות'. ו'לצבוא צבא' משמעו

מצביאים את הקיבוץ. והיינו עבודת השיר דבקיבוץ

כדאיתא בערכין פ"ב. וברבה איתא

'לצבוא צבא' אלו שוערים, 'לעבוד עבודה' – אלו משוררים. והיינו דכתיב כאן 'לעבוד עבוד'. ולא כתיב לעבודה כמו בבני מררי. אלא כדרשת הגמ' בערכין דף

י"א במקרא 'עבודת עבודה'. עבודה שבעבודה, הוי אומר – השיר.

 (העמק

דבר שם, שם)

 

בן שלשים לכח. כמו שמצינו בלוים, שנאמר עליהם (במדבר ד, כג), "מבן שלשים שנה ומעלה

ועד בן חמשים שנה תפקד אותם כל הבא לצבא צבא",

שאין כח האדם נגמר עד שלשים שנה.

 (פירוש רבנו יונה על אבות – ה, כג)

 

 

 

"ותלד האשה בן ותקרא את שמו שמשון"

יהונתן אברהם גורנברג

תחילת סיפור מעלליו הבוגרים של שמשון היא

בהליכתו מבית הוריו בשופטים י"ד, המתוארת במילים "וירד שמשון תמנתה" (שם א'). תאור

זה הקשה על חז"ל, שהרי בסיפור של יהודה בספר בראשית (ל"ח, י"ג) נאמר לתמר אודות יהודה "הנה חמיך עולה

תמנתה". המדרש (בראשית רבה פ"ה, י"ג) נותן כמה הסברים כיצד מדובר כאן בעלייה וכאן

בירידה. בולט פתרונו של רבי סימון: "עלייה ליהודה שמעמיד מלכים, וירידה

לשמשון שנשא גויה".

הפתרון של ר' סימון אומר בעצמו דרשני. שהרי

לגבי שמשון עוד מתחילה מסופר שמאחורי מעשיו עומדים תהליכים נסתרים ("כי מה'

היה" – שופטים

ט"ו), ואילו התהליך הנסתר של

יהודה ש"העמיד מלכים", נזכר רק במרומז, בברכתו של יעקב ליהודה, ומשמעותו

מתבהרת רק בהמשך המקרא, בספרי שמואל, רות ודברי הימים. וכפי ששמשון נשא גויה, יהודה

נשא כנענית, דבר שנאסר על האבות. אף עצם הליכתו לתמנה

הובילה אותו להתפתות לתמר כלתו שהתחפשה לזונה. התלמוד הבבלי פותר בעיה זו באמצעות

ניסוח כללי יותר "שמשון שנתגנה בה, כתיב ביה [כתוב

בו] ירידה, יהודה שנתעלה בה כתיב ביה עלייה."

נראה שהבנת המדרש טמונה בהשוואה רחבה יותר של

סיפורי יהודה ושמשון, שמראה את יהודה כגיבור ומעלה שאלות לגבי שמשון.

אכן, לא רק שפעלו יהודה ושמשון באותו מרחב, אלא

שיש אירועים דומים בשני הסיפורים. לאחר מות אונן שבה תמר לבית אביה (בראשית ל"ח כ"ד) ואשתו הפלשתית של שמשון שבה לבית אביה אחרי

המריבה הראשונה בין שמשון לפלשתים. יהודה מבטיח לתמר, כשחושב אותה לזונה, אתנן

בצורת גדי עזים; שמשון, המבקש להשיב את אשתו לאחר שנלקחה ממנו, פוקד אותה בגדי

עזים. בהמשך, הדמיון מחריף: יהודה, החושש כי תמר זינתה, מורה להוציא אותה לשריפה.שמשון

התובע את אשתו בחזרה מאביה הפלשתי, מצית את שדות פלשתים, ובתגובה הפלשתים שורפים

את אשתו ואביה.

על שמשון ויהודה, אולי היחידים במקרא, מסופר

שפנו לזונות. יהודה הרואה את תמר מחופשת על הדרך ומבקש לבוא אליה, ושמשון, כשהולך

לעיר עזה הפלשתית, אף הוא רואה זונה ובא אליה. הן בסיפורו של יהודה והן בסיפורו של

שמשון, מוזכר עניין החידה. שמשון בוחר לחוד את חידתו לפלשתים במשתה חתונתו, ומבטיח

לעונה נכונה שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. לאחר מכירת יוסף, אותה הוביל

יהודה, שולחים האחים ליעקב אביהם את כותונתו – בגדו – של יוסף הטבולה בדם, ומפנים

אליו את השאלה ה-כמו צינית "הכר נא". את אותה שאלה מפנה תמר ליהודה

כששולחת אליו חותמתו פתילו ומטהו, שהשאיר אצלה כעירבון לגדי העיזים שהבטיח לה.

ישנם הדים נוספים בין יהודה לשמשון שאינם

בסיפורים עצמם, אלא בסיפורים הקשורים אליהם בעקיפין. שמשון, לאחר שיורד תמנתה ובוחר באשה הפלשתית, משסע ארי בידיו. דוד, המלך שעמד משבט

יהודה, מזכיר בנאומו לפני שנלחם בגלית שהכה אף הוא "גם את הארי גם הדב". לפני כל אלימות של שמשון, מופיע הביטוי

"ותצלח עליו רוח ה'" (שופטים י"ד, ז, שם שם

י"ט, שם ט"ו י"ד).

ביטוי זה מופיע גם בסיפור דוד – כאשר שאול המלך מבקש להרוג את דוד על לא עוול

בכפו, נאמר על שאול "ותצלח עליו רוח א-להים רעה" (שמואל א י"ח, י).

ספר שופטים, בו מופיע סיפור שמשון, ממוסגר באיזכורים של שבט יהודה ושבט דן, שבטו של שמשון. הספר מתחיל

כשבני ישראל שואלים בה' "מי יעלה לנו למלחמה בכנעני" (שופטים א' ב'), ונענים "יהודה יעלה" בהמשך, מסופר

על כיבושי השבטים, ועל שבט דן שלא נחל את נחלתו (שם שם ל'ד).

בסיפורים החותמים את הספר, שבט דן יוצא לבחור נחלה חדשה (שם י"ח א). ובסוף ספר שופטים, כאשרר

איש ישראל נלחם בבני בנימין, שואלים שוב את ה' (שם כ' י"ח) "מי יעלה לנו למלחמה" ונענים "יהודה

יעלה".

שמשון עצמו, הפועל בתוך נחלת יהודה (שכן בני דן

לא נחלו את נחלתם), מתעמת אף הוא עם שבט יהודה. לאחר שני העימותים האלימים של

שמשון עם הפלשתים, דורשים הפלשתים את הסגרתו של שמשון מבני יהודה, המסכימים לכך.

יש לזכור, כי שמשון בחר בעצמו באשה פלשתית, בניגוד לדעת הוריו, ועשה משתה לפלשתים

דווקא, אולי כסימן שמעשה זה כבר נידה אותו מחברת שבטי ישראל.

אולם הדים אלו רק מחדדים את הדמיון בין סיפורי

יהודה ושמשון עצמם, ועל רקע זה את השוני המובהק. שמשון בוחר להצית את שדות פלשתים,

ובכך מביא אותם לממש את האיום, לשרוף את אשתו ואת אביה. יהודה לאחר שכבר הורה

להוציא את תמר לשריפה, גם מונע זאת – ברגע האחרון, הוא מבין כי תמר הרתה לו דווקא,

ומכריז "צדקה ממני". חידתה של תמר ליהודה מביאה אותו להכיר בטעותו, שהרי

הוא המנע ממנה ייבום. ואילו שמשון, כאשר הוא מגלה שפתרון חידתו ידוע לפלשתים, נכנס

למעגל אלימות שחוזר על עצמו שוב ושוב.

לכן ההליכה לתמנה

היא ירידה עבור שמשון, ועלייה עבור יהודה. שמשון פותח בזה את סיפור

חייו הבוגרים – הבחירה בבנות הפלשתים, עימותי הכבוד האישיים שלו עמהם, והאלימות שבאה בעקבות כך, עד מותו. אף ששמשון הוקדש

מבטן, והכתוב עצמו מעיד על מהלך א-לוהי, סיפור חייו

הופך בסופו של דבר לירידה. ברכתו מתבטאת בכוחו הניסי, ואולם כח

ניסי זה הופך לקללה, ושמשון מת כמתאבד ערירי.

עבור יהודה, תמנה מתחילה תהליך של תשובה:

בתשובה לשאלת תמר "הכר נא למי החותמת הפתילים והמטה האלה" (בראשית ל"ח כ"ה) מכיר יהודה בצדקתה של תמר ומוחל על כבודו.

קודם לכן, יזם יהודה את מכירת אחיו יוסף לעבדות. ואילו לאחר שכבר הודה לתמר, הוא

מתחייב מול אביו להשיב את אחיו הקטן בנימין שלם ממצרים (שם מ" ח') ואף מוכן להימכר לעבדות במקומו (שם מ"ד ל"ג).

שמשון ממשיך את דרכם של הגיבורים האליליים,

שבחירתם בהורתם ולידתם, ומתבטאת בכוח פלא, ובחיים מלאים יין, הפקרות, ואלימות.

יהודה לעומתו, הופך לגיבור בדרך התורה – האדם המתוודה על חטאו וחוזר בתשובה.

הבחירה ביהודה כאבי מלכות ישראל, היא לאחר מעשיו ולא לפניהם, בברכת יעקב אבינו

"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י').

"כיוון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה: אתה הצלת תמר ושני בניה מן האור, חייך

שאני מציל שלושה מבניך מן האור. מאן נינהו [מי הם]?

חנניה מישאל ועזריה" (תלמוד בבלי סוטה י ע"ב).

יהונתן

אברהם גורנברג משתתף במסלול ה"שילוב" של ישיבת

מעלה גלבוע

 

 

מחיקת שם ה' ושלום בית

'ונקה האיש מעון': בזמן שהאיש מנוקה מעון, המים בודקין

את אשתו. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקין את

אשתו, ונמצא שם שמים נמחק לבטלה.

(רש"י קידושין

דף פ, ע"ב)

 

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר

ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. שהרי השם נמחק לעשות שלום

בין איש לאשתו.

(משנה תורה

לרמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה ד, יד)

 

נזיר והמסתגף: חוטא או קדוש?

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא). "מאשר חטא על

הנפש": שלא נזהר מטומאת המת; רבי אלעזר הקפר

אומר: שציער עצמו מן היין.

 (רש"י שם, שם)

 

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא

דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר:

מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' וכי באיזה נפש חטא זה? אלא

שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא

חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה?

 רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש שנאמר (במדבר

ו') 'קדוש

יהיה גדל פרע שער ראשו' ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל

דבר על אחת כמה וכמה?

(בבלי תענית

יא, ע"א)

 

 

מה בין סגפנות לקדושה?

שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין

את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה

יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה

נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה.

המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר "וכפר עליו מאשר חטא על

הנפש" – אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו

מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה?! לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים

שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים:

לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים. ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו

בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר "אל

תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".

 (משנה תורה לרמב"ם הלכות

דעות ג, א)

 

 

גידול השיער כביטוי לאבל או כמחיצה בין הנזיר לחברה

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל

רֹאשׁוֹ עַד מְלֹא ת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה'

קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא

לה. וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר

רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים.

(במדבר ו)

 

'כל ימי נדר נזרו תער…'

למה ציווה הקב"ה לנזיר שלא יגלח ראשו? לפי שהגילוח מתארו ומיפהו, כשם שאמרו

ביוסף (בראשית מא) 'ויגלח ויחלף שמלותיו'

וגידול שער הוא לשון צער ואבל, לכך אמר הקב"ה: אחר שזה הנזיר אסר עצמו מן

היין כדי להרחיק עצמו מן הזימה, יגדֵל שערו שיתנבל

ויצטער, כדי שלא יהא יצר הרע קופץ עליו, עד מלאת הימים אשר יזיר

לה' קדוש יהיה יאסרו עליו כקדש שלא יגע בו לפי שהוא הקדישו לשם שמים.

(במדבר רבה י י)

 

"וגלח הנזיר" – התגלחת ומסירת השיער לאֵש

המבשלת את סעודת השלמים מבטאת יפה את משמעות הנזירות שנסתיימה עתה: ערכה היה רק

יחסי – לעומת חיי ההנאה לפני ה', המתחילים עתה; הנזירות היתה

רק הכנה מחנכת לחיים אלה. גידול השיער

היה אות להתבודדות ולפרישה מן הכלל; ואילו התגלחת מבטאת, שהתבודדות זו הגיעה עתה

לקיצה, והנזיר חוזר לשותפות החברתית. החזרה לשותפות של חיי החברה איננה רשות בלבד,

אלא זו מצוה. מצוה לשמוח

וליהנות לפני ה' ולחיות חיים החדורים

ברוח השלמים; וגדולים החיים האלה יותר

מן הנזירות המגלה את כוחה מוסרי רק בהתבודדות ובפרישות; ואין ערך לזו, אלא אם כן

היא מביאה לאלה.

 (הרש"ר הירש ו, י"ח)

 

 

התורה

מקפידה על גזל הגר

"ואם אין לאיש גאל": שמת התובע שהשביעו ואין לו

יורשים… ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או בת או אח

או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו, למעלה עד יעקב? אלא זה הגֵר שמת ואין לו

יורשים.

(רש"י

במדבר ה, ח)

 

 

וישם לך שלום

גדול השלום שהקב"ה שינה בדבר מפני השלום, שנאמר (בראשית יח) 'האף אמנם אלד ואני זקנתי' גדול

שלום ששינה המלאך שדבר עם מנוח מפני השלום שלאשה אמר (שופטים יג) 'הנה נא את עקרה ולא ילדת' ולא

ספר דבר זה למנוח, גדול שלום שהשם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל

להטיל שלום בין איש לאשתו, ר"א אומר: גדול שלום שלא נטעו הנביאים בפי כל הבריות

אלא שלום. ר"ש בן חלפתא

אמר: גדול שלום שאין כלי מקבל ברכה אלא שלום, שנאמר (תהלים כט)

'ה' יברך את עמו בשלום' אף בברכת כהנים אחר כל ברכות סיימן

בשלום 'וישם לך שלום', לומר שאין הברכות מועילות כלום אלא אם כן שלום עמהם.

רבי אלעזר הקפר אומר: גדול שלום שאין חותם כל התפלה

אלא שלום ואין חותם ברכת כוהנים אלא שלום, גדול שלום שניתן לענווים, שנאמר (שם לז) 'וענוים

ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום' – גדול שלום שהוא שקול כנגד הכל

אנו אומרים 'עושה שלום ובורא את הכל'.

(במדבר רבה יא , ז)

 

שלום

בגימטריא "עשו" לרמז הוי מקדים שלום

לכל אדם, ואפילו בשלום נכרי.

(בעל הטורים במדבר ו, כו)