וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ

 מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.

(מתוך פיוט "ונתנה תוקף")

איור: הרי לנגבהיים

עלה בדעתי עכשיו היבט נפלא מאוד של עיון שעל-ידו נפתרים ספקות ומתגלים סודות אלוהיים. כי כבר הסברנו בפרקי ההשגחה שלפי מידת שׂכלו של כל בעל שׂכל תהיה ההשגחה בו, לכן האדם שהשׂגתו שלמה, ששׂכלו ממשיך להיות עם האל תמיד, תהיה ההשגחה עליו תמיד. אך האדם שהשׂגתו שלמה שבמשך זמן-מה התרוקנה מחשבתו מהאל, ההשגחה עליו תהיה רק בשעה שהוא חושב על האל, ותסור ממנו בשעה שהוא עסוק. אבל אין היא סרה ממנו כמו שהיא סרה ממי שלא השׂכיל מעולם. אלא ההשגחה עליו מתמעטת, שכּן אין לאותו בעל-השׂגה-שלמה בזמן עיסוקו שׂכל בפֹעל, אלא אותו שלם משׂיג אז בכוח קרוֹב , והוא משול אז לסופר מומחה במצב שאין הוא כותב. אבל מי שלא השׂכיל את האל כלל כמוהו כמי ששרוי בחושך ולא ראה אור מעולם, כמו שהבהרנו באשר לדברו: ורשעים בחֹשך יִדָּמּוּ (שמואל א', ב', 9). ואילו מי שהשׂכיל והוא ניגש בכל ישותו אל מושׂכלו כמוהו כמי שבְּאוֹר השמש הצלול. מי שהשׂכיל והוא עוסק (בזולת האל) משול בשעת עיסוקו למי שהוא ביום מעונן שאין השמש זורחת בו בגלל הענן החוצץ בינה ובינו. לכן נראה לי שכּל מי מבין הנביאים או המעוּלים השלמים שפגעה בו רעה מרעות העולם הזה, לא פגעה בו אותה רעה אלא בשעת הסחת-הדעת ההיא. ולפי מידת אורך אותה הסחת-הדעת, או שפלות הדבר שבו התעסק, יהיה גודל הצרה. אם כך הדבר, נפתר הספק הגדול שעורר את הפילוסופים לשלול את ההשגחה האלוהית מכּל פרט מפרטי האדם ולהשוות בינם ובין פרטי שאר מיני בעלי-החיים. הראיה שלהם לזאת היתה שבמעולים הטובים פוגעים פגעים גדולים. והנה התברר הסוד, אפילו לפי מה שדעותיהם מצריכות. השגחת האל יתעלה מתמדת על מי שיש לו השפע ההוא המסור לכל מי שמשתדל להשׂיגו. כאשר מחשבתו של אדם, השׂגתו את האל יתעלה בדרכים האמיתיות ושׂמחתו במה שהשׂיג (כולן) זַכּוֹת, לא ייתכן כלל שיפגע באדם ההוא מין ממיני הרעות, כי הוא עִם האל והאל עִמו. אבל כאשר הוא סר ממנו יתעלה ויש אז חציצה בינו ובינו – אזי הוא חשׂוף לכל רעה המזדמנת לפגוע בו. מפני שהעניין המחייב את ההשגחה וההצלה מִיַּם המקרה הוא השפע השׂכלי הזה. לעתים יש לזמן-מה חציצה בינו לבין האדם המעולה הטוב הזה, או שאינו מגיע כלל אל האדם הפגום הרע ההוא, לכן קורה לשניהם מה שקורה.

(רמב"ם: מורה נבוכים ג, נ"א. בתרגום מיכאל שוורץ)

מה בעצם יאמרו הגויים?

מאיר לוקשין

בתפילות שנתפלל בימים הנוראים נמצאים שני כיוונים שונים שלכאורה סותרים אחד את השני. מצד אחד אנחנו מזכירים לעצמינו שהקב"ה יושב בדין ושכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. ומצד שני אנחנו אומרים: "אל תבוא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כל חי".

מצד אחד אנחנו מונים את העבירות שעברנו (אשמנו… על חטא…) ומנסים לערוך חשבון נפש ולשפר את מעשינו, מתוך ידיעה שתשובה מעבירה את רוע הגזירה. דבר זה כמובן תלוי בנו, אבל אנחנו מבקשים גם את עזרתו של הקב"ה: "תן בלבנו לעזוב דרך רשע". מצד שני, אנחנו אומרים בתפילותינו שאין בנו זכויות ומבקשים מהקב"ה שיפעל לטובתנו בכל זאת: "עשה למען שמך" "למענך ה' כי שמך נקרא על עירך ועל עמך.” "אבינו מלכנו עשה למענך, אם לא למעננו" "אתאנו על שמך ה', עשה למען שמך. בעבור כבוד שמך כי אל חנון ורחום שמך. למען שמך ה' וסלחת לעווננו כי רב הוא." אנחנו אומרים שכדאי שהקב"ה יפעל בעדינו כדי ששמו הטוב לא ייפגע.

תפילה מסוג זה האחרון היא אגרסיבית במקצת, ושמא גם פטרונית. כאילו אנחנו יודעים יותר טוב ממנו איך על הקב"ה להגן על שמו הטוב.

אבל ישנם תקדימים רבים לתפילות כאלה. אחרי חטא העגל משה רבנו התפלל (שמות פרק לב, יא-יב): לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר. בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ.

בספר תהילים נמצאת תפילה דומה (קטו, א-ב): "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ, כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ. לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם." וכן במקומות אחרים בתנ"ך.

לפי גישה זו, חשוב שגם הגויים יבינו שהקב"ה גם בורא עולם וגם מנהיג עולם ושלו הכח והממשלה. כשעם ישראל סובל, טוענים משה רבינו ואחרים בתקופת התנ"ך, שמו הטוב של הקב"ה נפגם.

אבל בפרשת ניצבים אנחנו פוגשים גישה אחרת לשאלה מה יאמרו הגויים. פרשתנו מתארת את החורבן שיבוא על יהודי הארץ, אם לא ייטיבו דרכיהם. כאן משה מתאר את תגובת הגויים בצורה לגמרי שונה (דברים פרק כט, כא-כז): וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם. עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם, אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה.

כלומר, משה אומר שהגויים יראו בעונש שפקד את עם ישראל לא סימן לחולשתו של הקב"ה, אלא הוכחה לכוחו ולחשיבות שמירת תורתו. גם הֵלך מחשבה זה מופיע במקומות אחרים בתנ"ך. (עיינו לדוגמא בירמיהו פרק מ, א-ג)

אם כן, מה באמת תהיה תגובת הגויים לעונשים שיקבלו בני ישראל, לפי התנ"ך? האם הם יגידו "מבלתי יכולת ה'" ואז שמו הטוב של הקב"ה יסבול? או שמא יגידו שכל זה קרה "על אשר עזבו את ברית ה'" ואז יגדל הכבוד לה' ולתורתו?

במאה ה-12 התייחס רב שמואל בן מאיר (רשב"ם) לבעייה זו והציע תיאוריה מפתיעה. אחרי שהוא מסביר את תפילתו של משה רבינו לאחר חטא העגל, הוא כותב (פירוש לדברים ט, כה):

אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו, והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפילתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפילות הנביאים. אמר להם משה: לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל. [יש להניח שכוונת רשב"ם היא "לא תועיל לכם תפילה מסוג זה בארץ ישראל.] כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו, שהרי כך התפללתי 'זכור לעבדיך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאם', ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלשים ואחד מלכים [של ערים בארץ כנען; עי' ביהושע פרק יב] וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ, שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות מבלתי יכולת י"י, אלא יאמרו הגוים: ישראל חטאו לו, כמו שמפורש באתם נצבים "ואמרו כל הגוים על מה עשה י"י ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם וגו' ויתשם י"י מעל אדמתם באף ובחימה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה".

כדרכו במספר מקומות בפירושו לתורה, רשב"ם מציע הסבר חדשני ונועז. בעבר הרחוק, הוא טוען, היה מקום לפנות לקב"ה ולבקש ממנו שיפעל כדי להציל את המוניטין שלו. אבל מאז שהקב"ה הביא אותנו בהצלחה לארץ ישראל, אין מקום לתפילות כאלה. שמו הטוב של הקב"ה ידוע ומפורסם עכשיו.

מפתיע לראות שרשב"ם מציע הסבר כזה, ממספר סיבות. הרי הוא חי בתקופה שאין ליהודים ריבונות ואין להם כוח, והם נרדפים – אולי לא בכל יום, אבל אכן נרדפים. ומה שמע רשב"ם בפיותיהם של שכניו הנוצרים על הסבל של היהודים ועל העובדה שאין ליהודים ריבונות? הוא שמע שהיהודים נענשים בגלל שהם חטאו. לפחות מאז תקופתו של אגוסטינוס, ואולי גם לפני כן, הנצרות לימדה שהסבל של היהודים מגיע להם בגלל שהם חטאו. חוסר הריבונות שלהם, העובדה שליהודים אין ארץ ושהם נעים ונדים מוכיחה, לשיטת הנוצרים בימי הביניים, שכמו קין, היהודים אשמים. ולהפתעתנו רשב"ם אומר שסביר שיגידו כך כשהגויים רואים את חורבן א"י.

רשב"ם מדגיש שדווקא בא"י תפילה כזאת לא פועלת, תפילה שמבקשת מהקב"ה לפעול כדי להגן על המוניטין שלו. בזמן שעם ישראל יושב לבטח בארצו כריבונים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אין מקום, לדעתו, לפנות לקב"ה בתפילה כזאת, ואולי יתרה מזו: התפילה של משה אחרי חטא העגל התאימה לתקופה המדברית, לעם שזה עתה יצא ממצרים, לא לעם ריבוני בארצו, אך גם לא לעם שגלה מארצו בגלל חטאיו (מפני חטאינו גלינו מארצנו).

אני חושב שבמידה מסויימת אפשר למצוא בגישת רשב"ם מסר ציוני קלאסי. כשהיינו בגולה, היו מגבלות רבות עלינו. אפילו כשהיינו בגלויות המודרניות הכי נאורות, ענייני המדינה לא היו בשליטתינו. כשהיו שם, לדוגמא, בעיות חברתיות, לא היה קל למצוא דרכים ליישם פתרון יהודי.

כשחזרנו לארץ ישראל, חזרנו לחיים של אחריות מכל הסוגים. אנחנו כולנו אחראים לבעיות החברתיות והכלכליות ואפילו הפוליטיות של מדינתנו. כשהיינו בגולה יכולנו להיאנח ולומר שהמצב ביש, אבל בסך הכול אין זו ארצֵנו, ולכן אין ביכולתינו להשפיע על מצבים בלתי תקינים, אך המצב במדינת ישראל הריבונית שונה.

התפילות במחזור משקפות את הדרכים השונות בהן יהודים בדורות שונים פנו לקב"ה. בתקופות רבות היה מובן שיהודים יפנו לקב"ה ויבקשו ממנו לפעול להצלת שמו הטוב. אבל בימים של כוח וריבונות יהודית, האחריות היא בידינו. עלינו להתרכז בתפילות שבהן אנחנו עורכים חשבון נפש ומקבלים על עצמנו לשפר את התנהגותנו, האישית והציבורית. עלינו להשתחרר מעמדה גלותית-קורבנית ולהיות אחראים, ליהפך מאובייקט לסובייקט, כי אולי זה האתגר הגדול של שיבת ציון בימינו.

שבת שלום, שנה טובה, וכתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל.

הרב מאיר לוקשין גר בירושלים. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת יורְק בטורונטו, קנדה.

"לא בשמים היא"

כתיב בתורה 'לא בשמים היא לא מעבר לים היא' – 'לא בשמים היא': לא בגסי רוח היא מצויה 'ולא מעבר לים היא': לא במהלכי למעבר לים. ולפיכך אמרו חכמים: ולא כל המרבה בסחורה מחכים וצוו ואמרו 'הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה'. דברי תורה נמשלו למים, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים' לומר לך מה מים אין מתכנסים במקום מדרון אלא זוחלין מאיליהם והן מתקבצין אל מקום אשבורן, כך דברי תורה אין נמצאין בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוה מתענוגי הזמן מלבו ועושה מלאכה בכל יום כדי חייו, אם לא היה לו מה יאכל ושאר יומו ולילו עוסק בתורה.

וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מהצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים 'כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם' ועוד צוו ואמרו 'לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קורדום לאכול מהם' ועוד ציוו ואמרו: 'אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות' וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה מלסטם את הבריות.

(טור יורה דעה סימן רמו) 

"…כי קרוב אליך הדבר מאד" – שכן הנושא והתוכן של התורה הזאת קרוב אליך מאד; הוא קרוב אליך יותר מכל דבר, שהרי אתה עצמך הוא נושא התורה וחיי חלדך הם תוכנה. אם רצונך להבין את שניהם, רד וחדור אל נפשך פנימה וראה בעיניך פקוחות את יחסיך הארציים-אנושיים…

שלוש המילים האלה "לא בשמים היא" מגינות על התורה מפני כל הטוען שזכה להארה על-טבעית או להתגלות אלוהית, ועל יסוד אותה הארה או התגלות הוא מתיימר להשפיע על התורה ולימודה.

 (הרש"ר הירש דברים ל, יב-יד)

ספר החיים הם השמים ושָם כל הגזירות העתידות להיות כתובות ביום הִבָּרְאָם.

 (אבן עזרא תהלים סט , כט)

'דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחו'ּ (דניאל ז , י) – והוא אינו צריך סֵפר, כי יודע המחשבות עד שלא נוצרו, אלא כמנהגינו "דברה תורה כלשון בני אדם'.

(ספר חסידים סימן לב, מובא ב'ימים נוראים' לש"י עגנון)

"ובכן תן פחדך ה' א-לוהינו על כל מעשיך…" "ובכן תן כבוד ה' לעמיך"

אין להתעלם מן העובדה, כי בתודעה העממית של דורות רבים, צמחה הקונספציה המשובשת שאיננה אמת, לפיה כביכול יש לשם-יתברך יחס מיוחד לישראל ולטיפול בענייניהם.

נכון אמנם שקיים יחס מיוחד, אולם הוא מקבל ביטוי לא בזכויות יתר, אלא מבחינת החובות והמשימות המוטלות על ישראל, להיותם מקבלים על עצמם להיות עֵדֵי-ה' בעולם, לפעול לתיקון העולם במלכות שדי, ובמסגרת תיקון עולמי זה, ורק בעקבות הכמיהה – 'ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך', יבוא גם התיקון של – ' ובכן תן כבוד ה' לעמיך, תהילה ליראיך, תקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך וששון לעירך'.

הציפייה לגאולת ישראל איננה באשר הוא עם ישראל, אלא באשר הוא 'עם-יראיך', ואם הוא איננו כזה, אין כל יחס מיוחד אליו.

מכאן שראש השנה נועד לכל אדם שמבחינת תודעתו הכֵּנה, הריהו רואה עצמו כאדם מאמין, המקבל על עצמו לבדוק האם מסוגל הוא לעבוד את ה' באהבה. אדם כזה איננו זקוק בכלל לתפילת 'ונתנה תוקף' עם תיאורי יום הדין בשמים, אלא הוא מקבל את ראש השנה כיום בו האדם הוגה ברעיון העילאי של תיקון העולם במלכות שדי, ואילו גאולת ישראל מקבלת משמעותה בהגשמת רעיון זה, שעם ישראל נועד להיות נושאו בעולם.

(י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 169-170)